• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"קנדימן", סקירה לגרסת 2021

28 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

כשסרט הופך לתופעה, יש לזה לעיתים גם צדדים שליליים. או לפחות קצת פחות טובים. מצד אחד, הצלחה קולנועית שמביאה מיליוני אנשים לבתי הקולנוע, שזוכה בפרסים, שמכניסה מילים חדשות לז'רגון ומייצרת אימג'ים שהופכים לאיקוניים בין רגע, הוא הדבר שאנחנו מתפללים אליו. הוא מחדש לנו את המצברים. הוא מזכיר לנו שבתוך אוקיינוס של בינוניות ואכזבות תמיד יש סיכוי לגלות לפתע אי קטן של פלאות, כזה שיוכיח שעוד יש מה לראות, מה לחקור, ממה להתלהב ממנו כמו ילדים. מאדך, הצד הפחות חיובי של כזה דבר, הוא שזה מכייל לנו את הציפיות. ברגע שראינו משהו טוב ממש אנחנו רוצים עוד כאלו, ומודדים דברים אחרים ביחס אליו, בין אם בצדק או שלא. לכן כמעט כל דבר יהיה בגדר אכזבה.
זה מה שקרה לפני ארבע שנים עם "תברח", שבאופן די מדהים רק ממשיך וממשיך לגדול ולהתעצם בתרבות שלנו. אני יודע, לא כולם נגנבו באותה מידה מסרט הביכורים של ג'ורדן פיל, אבל אלו שכן, לא יכולים להביט לאחור. הסרט הזה, למי שזה עבד עליו, העניק חוויה בסדר גודל יוצא דופן, והעובדה שחגגנו אותו, וממשיכים לעשות כך, דן הרבה מאוד סרטים אחרים לכף חובה.

אין ספק שלעיתים ההשוואה ראויה, כי חלק מהסרטים מאז נעשו תחת צילו של "תברח". הרי ברור שאחרי ההצלחה הפנומנלית של הסרט הזה כמעט כל אולפן הוציא תזכיר שכותרתו "תביאו לי את ה'תברח' הבא", וכל כך הרבה ישיבות פיץ' התחילו ב"אוקי, תחשבו 'תברח', אבל…". הבעיה היא שאי אפשר לדעת מי כן ניסה לרכוב על זה, ומי סתם נפל על תזמון בעייתי. כך או כך, הרצון לעשות סרט אימה מקורי בעל אמירה חברתית פעל לטובת המורשת של "תברח" הרבה יותר מאשר לאלו שניסו. "כישוף", "אנטבלום", "ספירלה", "שיער רע",  אפילו "אנחנו" של ג'ורדן פיל בעצמו הוקטנו בעקבות זיכרון הסרט ההוא. היחיד שאני יכול לחשוב עליו שיצא מזה טוב הוא "הבית שלו".

הפתיחה הארוכה הזו קשורה מאוד לסרט האימה החדש "קנדימן" (Candyman), שמגיע לקולנוע אחרי מספר דחיות בעקבות הקורונה, מכיוון שהוא הכניס את עצמו למלכודת כפולה. לא רק שהוא סיקוול לאחד מסרטי האימה האהובים ביותר של הקולנוע המודרני, שקרוי גם הוא "קנדימן" ויצא ב-1992, אלא שהוא גם על אמת מבית היוצר של "תברח". אמנם ג'ורדן פיל איננו על כסא הבימוי – התפקיד ניתן לניה דה-קוסטה שביימה עד כה רק סרט אחד ("ליטל וודס") – אבל הוא חתום כמפיק ותסריטאי. שני האלמנטים האלו מייצרים מערך ציפיות מאוד משמעותי, שמאוד קשה לעבור.
"קנדימן" של 2021 מסתער על זה בלי להתבלבל. לא רק שהוא מתייחס באופן ישיר לסרט הראשון, אלא שהוא גם בחר שלא להיות רק חוויה אסקפיסטית, אלא גם לומר משהו על החוויה השחורה בארה"ב, על ג'נטרפיקציה ועוד המון נושאים רלוונטיים.

אהיה הראשון לומר שההשוואות האלו הן קשוחות בכל קנה מידה. "קנדימן" של 1992 הוא סרט ענק ויוצא דופן שעדיין עובד מדהים (על סרט ההמשך מ-1995 אין צורך להכביר במילים. מדובר ביצירה זניחה במיוחד. את השלישי מ-1999 לא טרחתי לראות), ו"תברח" הוא, כאמור, תופעה בסדר גודל שמעט מתקרבים אילו. כך שבזמן שאפשר לפקפק ביומרה של הסרט החדש לפרוח בין שני האילנות חוסמי השמש האלו, צריכים גם להתייחס לכך בסלחנות. ואם אפשר – ואני ממש לא אומר שזו משימה קלה – עדיף לנסות ולהתעלם מהם, ופשוט להתייחס אליו כסרט בפני עצמו. אחרת אנחנו די בבעיה. כמו כן, זמן טוב להזכיר שהסקירה הזו נטולת ספויילרים לחלוטין, ובטוחה לקריאה גם לפני הצפייה.

למי שלא ראה את הסרט הראשון – ואדגיש שוב, מאוד כדאי לעשות את זה – אלו הם האירועים בקצרנות: הלן, אישה צעירה משיקגו העובדת על תזה בנושא אגדות אורבניות, נחשפת לשמועות על רוחו הרעה של קנדימן, בן עבדים שהתגלה כצייר פורטרטים מחונן, אבל פשע בכך שהתאהב בצעירה לבנה ואפילו הכניס אותה להיריון. זה לא עבר מאוד טוב. הבחור הצעיר נתפס ועונה עד מותו הרע, מה שהוביל לכך שנפשו הרדופה יכולה לחצות את העולם שמעבר. כעת הוא משמש כבוגי-מן של האיזור בו נרצח, סיפור אימה להפחיד ילדים או להחזיק את הקהילה השחורה מסוגרת, בזמן שהעיר הלבנה ממשיכה לחנוק את השיכונים. הלן המסוקרנת מנסה לזמן את קנדימן על ידי אמירת שמו חמש פעמים מול המראה, ומגלה שהוא אכן קיים, אכן קטלני, ויש לו תוכניות בשבילה. בסרט השני, אם אנחנו כבר פה, מסתבר שהרוח של קנדימן כלואה בתוך מראה בניו אורלינס או משהו מטופש, באמת שאין צורך להתייחס.

הגרסה החדשה איננה אתחול או רימייק, אלא ממש סרט המשך, וכוללת כמה דמויות שחוזרות לסיבוב נוסף, עליהן כמובן שלא ארחיב (אם כי לפחות אחת מהן מוסגרות בקרדיטים של הסרט, אגב). הסרט החדש מתרחש ב-2019 ובתסריט שכתבו פיל, דקוסטה ו-ווין רוזנפלד, העלילה מציבה במרכזה לראשונה גיבורים שחורים, מה שדי הגיוני בהתחשב בכל האתוס. למעשה, הבחירה הזו אפילו גורמת ל"קנדימן" המקורי להיראות מיושן וארכאי באיזשהו מקום.
בקבריני-גרין, מתחם שיכונים שבו חושלה אגדת קנדימן ומאז עבר ג'נטריפיקציה כמעט מוחלטת, מתגוררים בדירה גדולה ונאה אוצרת אומנות צעירה ומבטיחה בשם בריאנה (טריאנה פאריס היפה והמוכשרת מ"וונדה-ויז'ן" ו"אנשים לבנים יקרים") ובן זוגה האמן אנתוני (יאיא עבדול-מאטין השני, שהוא גם זוכה האמי על "השומרים" וגם בקלות אחד הדברים הלוהטים ביותר על פני האדמה). אנתוני ניצב בפני משבר יצירתי לא פשוט, בדיוק בזמן שבריאנה נחשבת לכוכב עולה בתחומה. בעקבות ביקור של אחיה של בריאנה ובן זוגו (חייבים קצת גייז, נו), השניים נחשפים לתקרית של אותה הלן מהסרט הראשון, ומשהו באנתוני מושך אותו לקראתו. זה מעורר בו השראה, והוא יוצא לתור את השכונה החדשה, ואת סיפורו של קנדימן, אז הוא מכיר לראשונה את מנהל המכבסה המקומית (קולמן דומינגו מ"אופוריה" ו"הבלוז של מא רייני") ששופך אור על חלקים אחרים בסיפור האימים ההוא.
לא יעבור הרבה זמן עד שאנתוני יתפתה לומר את שמו של קנדימן חמש פעמים מול השתקפותו, וישחרר את הרוע המוחלט והקטלני, בו בזמן שתתפרש בפניו דרך אומנותית חדשה והוא יימצא את הקול החדש שלו כיוצר. השאלה היא האם הוא ובריאנה יצליחו להשתלט על האימה החדשה-ישנה, כשאולי בעצם היו פה כוחות משמעותיים אחרים ששיחקו בהם מבלי ידיעתם?

מה שאי אפשר לקחת מ"קנדימן" 2021 זה שהוא נראה מעולה. ברור שאין זו הפקה צינית או סחיטת מותג, אלא שהרבה כישרון ויכולת הושקעו בעניין. הצילום של ג'ון קולסריאן, העיצוב של קארה בראוור והתלבושות של ליזי קוק הם מהמרשימים של קולנוע האימה מהתקופה האחרונה, כאשר הסאונד והעריכה בהחלט עוזרים לשדרג את העניין לחוויה קולנועית ששווה את חזרתו של קנדימן לחיינו.
בנוסף, אין ספק שהרצון של הסרט החדש הוא הרבה יותר מסתם להפחיד, אלא גם להגיד משהו. על פניו זה דבר מה שאני תמיד מברך עליו, וקשה לחשוב על מקרים בהם הוא לא משדרג יצירה. עם זאת, דווקא הפעם נראה שההשתעבדות הזו ל"אמירה", שלא נאמר "אמירות", קצת פגמו במטרה המקורית של הפרויקט, להפחיד ולבדר.

"קנדימן" דוחף פנימה לתוך מעשיית האימה הבסיסית שלו המון נושאים. באמת, המון. מדברים שהוזכרו כמו גזענות וג'נטריפיקציה, דרך אלימות משטרתית, אחריות האמן על יצירתו, ביקורת, התמודדות עם אבל, התמודדות עם הצלחה וכישלון, הורות, קהילתיות, רדיפה ועוד. זה עמוס באופן מאוד לא סביר, כנראה לחץ של הצלחת "תברח", ולכן לא רק שזה פוגם במורכבות, אלא עובר יותר כמו השלכת נושאים לחלל האוויר כאילו על המסך צריך להופיע הציווי האינטרנטי discuss. כתוצאה נראה גם שהאלמנטים המפחידים לא פעם ולא פעמיים מוסטים הצידה.
כך יוצא שעל אף שכל רגע היה חגיגה לעיניים ולאוזניים, והסרט עצמו באמת שעשוי היטב, "קנדימן" בעיני לפחות לא באמת מצליח להפחיד, ולעיתים מרגיש שקורס תחת העומס האינטלקטואלי שלו. יש כמה סצנות הרג משובחות ואווירה לא רעה בכלל, אבל הרצון להיות יותר מסתם סרט אימה רגיל, הפך אותו לכזה שמועד ביכולת שלו להשפיע גם רגשית, ולא רק שכלתנית.
עוד מעידות של הסרט הוא בעיצוב הדמויות, שכמעט כולן – במיוחד של אנתוני – אינן מעוררות חיבה יתרה, והפיתוי לזמן את קנדימן מרגיש לעיתים כפוי. שזה בכלל מאכזב בהתחשב בכך שאחד התסריטאים כתב סרט זוכה אוסקר שאפילו שמו לועג לבחירה של דמויות בסרטי אימה להימנע מלעשות את הדבר הנכון.

בהסתכלות רחבה יותר, האמת שאותי מעניין בעיקר מה יש לקלייב בארקר, אמן האימה שעל פי סיפורו "האסור" התבסס הסרט הראשון, חושב על הגרסה המחודשת. בארקר, שהיה זה שגם המציא ממוחו הקודח והנפלא את "מעורר השאול", אמנם לא מקבל קרדיט בסרט החדש, אבל אחת הדמויות ללא ספק נצפית קוראת את ספרו. אני לא בטוח אם הוא חשב שביום מן הימים בן העבדים האומלל שהמציא יקבל חיים חדשים שכאלו באלף החדש, אבל מרתק לדעת איך הוא מרגיש על הטרנספורמציה מסרט ניינטיזי על אישה לבנה, לסיפור שמוחזק כולו על הקהילה השחורה ועוד נותן מקום לזוגיות יציבה ותומכת של שני גייז, אלמנט בחייו שהוא מעולם לא הסתיר. כעת כשהוא בן 68 הוא רואה ויודע איזו דרך ארוכה נעשתה, מסקרן האם הוא חושב שזה עבד לטובת ז'אנר האימה, או נגדו.