• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״אחד בלב״, סקירה

25 ביולי 2021 מאת אורון שמיר

לצד מעלותיו הרבות של הקולנוע הישראלי, עליהן תמיד נחמד לכתוב, מגרעה בולטת היא זמן הפקה ממושך מאוד. במיוחד פרק הזמן שחולף בין סרט ראשון ושני, מה שנראה במבט לא רגיש על רזומה של יוצרת או יוצר כמו בור, או שמא הפסקה, כפויה או יזומה. בפועל, כולנו יודעים שהתור ארוך, שהצלחת רחוקה והעוגה קטנה עבור כמעט כולם, כלומר שלהפיק סרט בישראל זה נס. אפילו אם הסרט הראשון שלך היה שובר קופות בסדר גודל עצום בקנה מידה ארצי, שהפך ליצירה פולחנית ועובד למחזמר בימתי ולנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית (הוא גם כמעט הפך לסדרה אמריקאית בדרך, אבל נשאר עוד יותר ״שלנו״ בסוף). רוצה לומר, אילו היינו בארה״ב למשל, אפשר לנחש שבעקבות הצלחת ״אפס ביחסי אנוש״, סרט שני של טליה לביא היה עניין של שנתיים-שלוש לכל היותר.

בפועל חיכינו שבע שנים תמימות, גם אם אחת מהן באשמת אירוע עולמי. אבל תזמון הוא לפעמים גורם מכריע בחייו של סרט. ״אחד בלב״ מגיע אל המסכים במולדתו כמעט אחרון, אחרי בכורות רבות בחו״ל. כולל בפסטיבל טרייבקה באפריל 2020, אותו פסטיבל שהרעיף אהבה ופרסים על לביא וסרטה הקודם. היציאה לאקרנים גם מגיעה אחרי אותה שנה של סגרים והתכנסויות בבית, שפירקה לא מעט מערכות יחסים – על פניו הנושא המרכזי של הסרט. מן העבר השני, הסרט יצא למסכים בסוף השבוע של חג האהבה העברי ט״ו באב, ובעצם אולי יש בו איזו מן רלוונטיות תמידית. גם אם המושג ״ליל כלולות״ הופך במהלכו מהר מאוד לליל קללות, מכל מיני סוגים.

אביגיל הררי ורן דנקר מגלמים את הזוג המאושר – הוא מאושר שהחופה הסתיימה, והיא ממעמד הכלה. יכול להיות שהם גם מאושרים לבלות את המשך הלילה האחד עם השנייה, בסוויטה מפנקת במלון יוקרתי בירושלים, אבל החיווי בדקות הפתיחה מאותת אחרת. יש להם נסיבות מקלות ואפשר לתהות על כל ההיגיון של הסידור הזה, שנראה לרבים כל-כך לגיטימי לאורך אלפי שנות מסורת. כי הרי ליל כלולות פירושו שהחתן והכלה מצויים בהתמוטטות עצבים, בהקלה או בהיי של אחרי שיא שדרש חודשים של תכנון. שלא לדבר על סיומו של ערב בו היו בריכוז מירבי ומתח אדיר, עם כמה שיותר אלכוהול וכמה שפחות מזון או מנוחה. כשמציגים זאת כך, פלא שרוב החתונות לא מסתיימות בגירושין בבוקר שאחרי.

בסרטה של לביא הבוקר שאחרי יגיע רק ממש בסיום, בעוד את הזוג הטרי נלמד להכיר לאורך לילה ארוך עד כדי כך שיהיה ברור כי המכשולים שעומדים בפניהם רבים מן המפורט לעיל. מעטפה אחת קטנה מהאקסית של החתן (יעל פולמן), תשלח את הכלה לסחרור ואת שני המחותנים הטריים החוצה מן הסוויטה, עליה ניתן להם יותר מידע משהם רוצים לדעת. הלילה שלהם הופך להיות מסע מרובה תחנות ומפגשים, כולל עם אקסים מיתולוגיים, בדרכם של בני הזוג להרהר באופציה של חיים משותפים. לא בדיוק התזמון האידיאלי לעשות זאת, אבל כאמור לעיל בהקשר של הסרט עצמו, יש דברים שרלוונטיים תמיד.

ההשוואות לסרטה הקודם של לביא מתבקשות כשם שאינן הוגנות. אז בואו נוציא את זה מהסיסטם כמה שיותר מוקדם: זה לא ״אפס ביחסי אנוש 2״, או ״אחד ביחסי אנוש״ אם תרצו. ״אחד בלב״ הוא חיה מסוג שונה לגמרי, גם אם הוא מאוד ״סרט של טליה לביא״ כפי שלמדנו להכירה כיוצרת, הן בסרטה הקודם באורך מלא והן בקולנוע הקצר שלה או ביצירות להן הייתה שותפה. גם בתור מעריץ אין לי בעיה להגיד שהסרט הזה אינו מושלם כמו הקודם, ואם ממש צריך אז אנסה להמציא טענות כדי שאפשר יהיה להניח אותן בצד ולהתקדם. אבל כיוון שכן ראינו יצירות אחרות של לביא, שהיא במאית עם רמת דיוק כירורגית ושליטה אבסולוטית במתרחש בפריים, אפשר לסמוך עליה שהיא יודעת מה היא עושה ושהכל מכוון.

אז אני מסכים שהפתיחה אינה מושכת פנימה אלא דווקא יוצרת ניכור קל כלפי מי שאמורים להיות גיבורי הסרט. אני פשוט חושב שזה משרת את הסיפור בסופו של דבר. ומבחינתי, הסרט בכלל מתחיל באמת רק כשיוצאים מפתח המלון ועד סופו הבנתי גם את ההתחלה הלא נעימה. באופן דומה, נדמה לי שהשיא מגיע לפני הסיום. אבל אני לא בטוח שזה אומר שהסוף חלש, אלא דווקא מהווה הרגעה הכרחית. אפשר גם לטעון שלמרות שהוא מוגדר כקומדיה מטורפת, הסרט כנראה לא היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית ואולי היה יכול להיות יותר מופרע בסגנונו. אבל זה כמו לבקש מן היוצרת להיות מישהי אחר, כזו שעושה קולנוע כאילו משוחרר וחופשי, בעוד הסרטים של לביא מאופיינים בשליטה (ועוסקים בכפייתיות) ולכן נותרים ״עשויים״ מאוד למראה.

לכן, אני מתקשה להצביע על כל אלה בתור חסרונות של ממש, מה גם שהם מתגמדים אל מול המכלול. הסרט מכיל כמה מהסצנות הכי טובות שראיתי בשנה החולפת (או איך שנקראים החודשים האחרונים), כולל אחת ישר לפנתיאון הפרטי שלי. יש בו גם דמויות שלא נתקלתי בהן מספיק ושבו את ליבי, ובעיקר אינסוף מקוריות ורעננות בטיפול בנושאים הכי שחוקים בהם הקולנוע מאוהב מאז ומעולם – מהחיים בזוג ועד החצנה של מסע פנימי. הבמאית כבר הוכיחה ביצירותיה הקודמות שהיא אלופה בהזרקת הומור לסיטואציות מקאבריות, כמו גם בניפוח של רגעים אגביים עבור הצופה מהצד למימדים אפיים, לטובת האפקט הקומי. היא משתמשת בתכסיסים מעין אלו גם הפעם, ליצירת סרט שיש בו מימד קודר ואפילו עצוב, המרים את ראשו ככל שהסיפור מתקדם, אבל גם סרט שהצחיק אותי מאוד ובדרכים רבות.

תחבולה קומית שעובדת נהדר גם על הרגש בעיניי היא המיקוד של תשומת הלב בסערת הרגשות בה מצויה כל פעם אחת הדמויות דווקא כדי להדגים עד כמה היא עטופה באבסורד סביבתי. כי כאשר כל זבוב הוא פיל, אנחנו כבר לא בירושלים הלילית והמכשפת אלא בסוואנה של שנהב. שם, בעדר הפילים, הפחד להירמס חזק כמו הרצון להיות דומיננטי. החלק שמדגים זאת הכי יפה בעיניי הוא דווקא חיצוני לעלילה המרכזית, וכולל ביקור פתע בבית ספר לקולנוע בירושלים (לביא עצמה היא בוגרת סם שפיגל ותלמידת בצלאל, למי ששכחו). כפי שרמזתי, עבורי זה אחד מאותם רגעים שמצטרפים להגדרה הפרטית שלי של מהו קולנוע ישראלי. בעיקר מבחינת היכולת להעביר למסך חוויה מאוד ספציפית באופן אוניברסלי, כזה המאפשר הזדהות מחד כדי להבין את גודל ה״טרגדיה״, אבל גם ריחוק הנדרש כדי להפיק צחוק מהסיטואציה הקומית. וכן, לביא שוב הצליחה לקלוע לחוויות אישיות מחיי, מה שתרם לחיבתי הגוברת אל הסרט. בין אם לישיבה בחדר עריכה של אדם שלחוץ מסרט הגמר המטופש שלו כאילו אנחנו מול הכפתור האדום בפנטגון ובידו גורל העולם החופשי, דרך דעתי על חתונות או על ירושלים.

הספציפיות של ירושלים גם היא ייחודית לסרט, מאפשרת לו לעסוק בהבטחות לעומת מציאות ובדימוי חיצוני אל מול כאוס פנימי. קל לצלם את העיר הפוטוגנית באופן שבו כל מזרקה קוראת לפצוח בנאמבר מוזיקלי. קשה יותר ללכוד בעדשת המצלמה את רוחות הרפאים המתחבאות בכל פינה בה. זה קצת כמו להשוות תמונות חתונה מבויימות להפליא לעומת רגע אישי מאוד של ספק עצמי מכרסם, או של פחד משתק מן העבר של בחיר-ת ליבך. לביא והצלם הקבוע שלה, ירון שרף, משכילים לעשות גם וגם: יש בסרט רגעים קסומים של שכרות ונעורים במדרחוב יפו, אבל גם שיטוטים בשממה חשוכה או שכונות מגרשות יותר מאשר מזמינות. לביא מכניסה למסך גם את האנשים שהופכים את העיר למסבירת פנים, כמו עובד המלון המתפקע מסיפורים על העבר, אבל גם את האנשים שמאפשרים את החיים היומיומיים בה, דוגמת מפני האשפה. ואיך אפשר בלי איזו תמהוני אקראי, מהסוג שצריך להיות מאוייר על דגל העיר ירושלים. או יותר נכון, עם התהייה מדוע כולנו ממהרים לשפוט אחרים ולהניח שהם לוקים בסינדרום.

עוד בעניין הגדרות, נדמה לי שהסרט קצת נמנע מהן. הוא מפלרטט עם ז׳אנרים קלאסיים, מקולנוע אילם דרך סרטים מוזיקליים, מקומדיות רומנטיות ועד קומדיות מטורפות. אבל האם הוא בעצמו קומדיה רומנטית? אולי מפורקת לגורמים. גם זה כבר מאפיין של הקולנוע של לביא, כמו יצירת בדיחות בעזרת העריכה (של אריק להב ליבוביץ׳), או שימוש במוזיקה (של אשר גולדשמידט) שיכול להעצים את המתרחש בסצנה מסויימת או לחתור תחתה. אם לחטוא בהגדרות בעצמי, בעיניי הסרט הוא קומדיה סהרורית, או קומדיה לילית, מסוגת ״שגעון של לילה״ ודומיו. הרומנטיקה נשארת מחוץ לסוויטה, אולי אפילו מחוץ לחיי הנישואין המבוססים על שגרה שעתידה לבוא ולא על ריגוש מתמשך, אבל המושג גם נבחן בשלבים שונים. בהחלט יש בסרט אלמנטים של חיזור, משיכה, תשוקה ולבטים רומנטיים. כולל אחרי שהתקבלה החלטה נחרצת, לפחות על הנייר (או הכתובה). אבל העיקר הוא איך הדמויות מרגישות, בעיקר לחוד ולאו דווקא יחד.

אולי בשל כך, הסרט רווי דמויות שמגדירות את עצמן או אחרים, כמעט עד אובדן הכרה. רוב המשפטים מתוך הסרט שיכולים להיות קאלט בעיניי, הם כאלה: ״עשיתי ניווט בדד בגבעות גורל״, ״אבא רגשן!״, ״אתם מסתכלים על בנאדם גמור״, ואפילו ״את אישה בלתי נסבלת״. באופן דומה ומשלים, כמעט כל הדמויות בסרט כתובות להפליא בעיניי, כולל דמויות משנה תומכות או גונבות הצגה, אבל גם כאלו שיש להן תפקיד ברור של בורג במכונה אבל גם אישיות מובחנת בלי יותר מדי מלל. הקרדיט מגיע גם לשחקנים וכרגיל, לליהוק של אורית אזולאי. ניקח לדומה את שחר (יאיר צברי), בן הזוג של יערה שהיא אחות של רננה הלא היא האקסית של החתן. כמות התארים שצריך כדי להסביר את הקשר שלו לסיפור לא משנה כלל את המפגש עימו, בו הוא מתאפיין ברגע כנציג הדוגרי. חביב עליי אף יותר בסרט הוא אלישע בנאי, שמגלם באופן מדוייק להכאיב את סך כל הסטודנטים האבודים לקולנוע שאי פעם פגשתי. אבל הדמויות האהובות עליי בסרט בסופו של יום הן צמד הורי החתן, אורלי זילברשץ ומאיר סוויסה, שכל סצנה איתם היא מופת קומי המחפה על המון רגש משונן.

דמויות ההורים מסייעות גם לאפיין את דמותו של נעם, החתן שנמנעתי לקרוא לו בשמו עד כה (גם אני עושה דברים בכוונה, לפעמים). עשיתי זאת משום שאני חושב שעד נקודה מסויימת, נעם הוא כל-חתן, הוא גבר החלומות שמתגלה כילד של אמא ואבא בתחפושת, שני דימויים תחתם חותרת לביא בסרטה. בשל כך, זו אולי ההופעה המוצלחת ביותר של דנקר מבין אלו שיצא לי לראות בקולנוע. אבל זה כלום לעומת מה שקורה בסרט לדימוי של המאניק פיקסי דרים גריל. הבמאית ממש מקריבה אותו לעולה, על מזבח הקולנוע שכל-כך אוהב להלביש נשים בלבן – של שמלת כלה או של מחלקה סגורה – ואז למלא את המסך בנסיונות לפשוט ממנה את הבגד הלוכד והלוחץ.

אלינור, כי גם לה יש שם (מכונה ״לוני״ למי שלא הבינו שהיא קוקו לגמרי), מתחילה את הסרט ככלה צחורה. שמלתה הולכת ומתקמטת כמייצגת את התהליך שהיא עוברת על המסך, של החצנת הטינופת שבנפשה או זו שנדבקת אליה מן הסביבה. מוטיב פינוי האשפה בסרט לא התגבש אצלי גם אחרי שתי צפיות, אבל אני די משוכנע שאת הכביסה המלוכלכת של הזוג הזה כולנו רואים כשם שיש זבל פנימי שאותו צריך לפנות. חזרה אל הדמות ובמעבר אל השחקנית, הררי שמגלמת את כלת הביעותים עמדה בעיניי מול האתגר הכי מורכב לביצוע – היא לא בדיוק נבל שכיף לשנוא, היא מובילה את רוב מהלכי העלילה מבוססי הגחמות שלה, והיא זו שהכי קל לשפוט ולהפוך לשק החבטות של הקהל. מדובר במורה לדרמה בתיכון, שלוקחת לקיצון את המקצוע שלה – התבוססות בדרמה, ברמה של תיכוניסטית (שאולי זקוקה למפגש עם כאלה). מבחינתי, זה היה ניצחון כפול: של אחת השחקניות המוכשרות והלא מספיק מוערכות בישראל, ושל במאית שהעזה לכתוב דמות שכולנו מכירים מן המציאות. הן עשו זאת באופן לא מתנחמד, שאולי אפילו מנרמל את מה שנהוג להתייחס אליו כאל שגעון, אבל גם שחושף את הצביעות סביב עלילות ״התאהבתי במחורפנת״ שאינסוף סיפורים מבוססים עליהן. בכך, אלינור מצטרפת אל גלריית דמויות נשיות ומורכבות שלביא מוסיפה לקולנוע הישראלי סרט אחר סרט.

קל לקחת צדדים בריב בין המינים כשם שמפתה לעמוד מנגד ולהכריז על השניים שבחרו להתאחד לעד בסרט שהם ״לא מתאימים״. או שהם כן מתאימים, או שמגיע להם האחד את השנייה, זה לא העניין. להבנתי את הסרט, הוא לא מעודד שיפוטיות או מחנאות, בטח לא קלאסית של גברים מול נשים. במקום זאת הוא מבקש לשקף תהליכים כמוסים, גם אם דרך הגחכה או הפניית זרקור ענק אל דבר מה זעיר וזעום, כשם שהוא ביקורתי כלפי ייצוגים ומוסכמות חברתיות. גם אין בו בהכרח עמדה בעד או נגד זוגיות ומונוגמיה, רק הכרה בכך שחתונה מושלמת היא פנטזיה לא ריאלית, ושאין בה כדי להעיד על המורכבות של החיים בזוג. חיים בהם ספקות הם חלק מהעסקה ולא אנחנו הבוחרים מתי הם צפים ועולים. נותר רק להתמודד איתם ועם האופל המובנה בהם, כל אחד ואחת בדרכה – ורצוי בהומור. בעצם, אולי זה אפילו לא באמת סרט על זוג במשבר כמו שזה סרט על שני אינדיבידואלים שצריכים להבין את הנורא מכל. הרי את עצמם הם יקחו לכל מקום ולתוך כל קשר, עם עצמם יצטרכו להסתדר תמיד. זה שיש עוד אדם שם לצידם, רצוי אדם אוהב, עושה את כל זה נחמד וקל, או דווקא מאתגר ומסעיר יותר.

תגובות

  1. רחל זיגלר הגיב:

    כל כך הרבה מלל מיותר בביקורת על סרט נפלא,מקורי ושונה על נישואין אחרי ערב החתונה.על הדבש ועל העוקץ תהיה הגדרה מדויקת.הסרט משוחק להפליא ולא הפסקתי לצחוק.רוצו לראות!
    %

    1. אור סיגולי הגיב:

      את… מבינה את הקונספט של ביקורת סרטים… נכון?

  2. Michal Yakir הגיב:

    סרט מעולה, יצאתי ורציתי מיד לראות אותו שוב…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.