• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל סרטי הסטודנטים 2021: זוכים וסיכום

28 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל

במוצאי שבת ננעל בסינמטק תל אביב הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים, אירוע הקולנוע הבינלאומי הראשון בארץ שחזר להתקיים עם קהל באולמות ובאווירת פסטיבל רוויות אלכוהול ברחבת הסינמטק הסמוכה. הסטודנטים הזרים לא הגיעו הפעם, אבל סשן שאלות ותשובות מצולם ליווה כל הקרנה בינלאומית. גם רוב כיתות האמן עם האורחים הזרים נערכו במתכונת של אורח המדבר בזום, פרט לצלם האמריקאי פרדריק אלמס שנכח בפסטיבל. אולם, גם מבעד לשיחת הזום, כיתות האמן היו מאירות עיניים. עצם האווירה הייתה חגיגה מרעננת ונותר רק לקוות כי המצב יאפשר גם לפסטיבל דוקאביב הבא עלינו לטובה עוד בסוף השבוע, להתקיים עם קהל ובאולמות. על כמה מסרטי הפסטיבל כבר כתבתי בפוסט המקדים, ובפוסט זה אכתוב בקצרה על סרטים נוספים, בהם גם חלק מן הזוכים בפרסי הפסטיבל, אשר הפירוט שלהם יגיע מיד.

זוכים וזוכות

התאונה

התחרות הבינלאומית
הסרט הטוב ביותר – ברזח / דרן ארסנק
הבמאי.ת המבטיח.ה – ברכות מניגריה / פטר הופריקה
התסריט הטוב ביותר – דקלים שתולים / רוזה פרידריך
הצילום הטוב ביותר – כלבה / מאיי קורבלה פאראדי (סרטה של ברטי אסטרמו)
העריכה הטובה ביותר – ז'אדור / כרטיסטיאן מרסיגיליה (סרטו של סימון בוצ'לי)
פרס חביב הקהל – אחד בפרדס / רותם כץ

התחרות הישראלית
הסרט הטוב ביותר – מיועד להריסה / אילון בר טל
הבמאי.ת המבטיח.ה ע״ש ענת קרמין – שבת / טל קומאי
התסריט הטוב ביותר – אחו / כליל כובש
הצילום הטוב ביותר – את ואני / עמליה זילברשץ-בנאי (סרטה של לין לאור)
העריכה הטובה ביותר – אני נגד היונים / גיל וסלי (סרטו של דניאל ריב)
פרס חביב הקהל – ירוק עד / תם וינטראוב לוק
ציון לשבח – חצי סבא / בן מולינה

תחרות הסרט העצמאי הקצר
הסרט הטוב ביותר – התאונה / אמרי דקל קדוש
הבמאי.ת המבטיח.ה* – מותו של זה / אבישי סיון
ציון לשבח – פרדייז / השחקן עלא דקה
פרס חביב הקהל – הגבר האחרון / בר אליקים ומאיה קסל

* חבר השופטים בתחרות הקולנוע העצמאי לא בחר על פי שם הקטגוריה והעדיף לקרוא לאבישי סיון "הבמאי המקיים". אגב, סיון ודקל קדוש החליפו עמדות בפרסים לעומת התחרות בפסטיבל ירושלים, בה סיון זכה בפרס הסרט ודקל קדוש בפרס הבמאי המבטיח.

התחרות לאמנות הוידאו וקולנוע ניסיוני
באדיבות: מיקי רויטמן
הפרויקט הטוב ביותר – בלתי ניתן לריפוי / סשה טמרין

התחרות והתערוכה הבינלאומית למדיה דיגיטלית
הפרויקט הטוב ביותר – חוויה בפאב הפלמי-מערבי / יורן ונדנבוק

פרסי פורום המבקרים
פרס פורום המבקרים – בין המגרשים / רומי מנחם
ציון לשבח פורום המבקרים – חצי סבא / בן מולינה
ציון לשבח פורום המבקרים – בורקס / סאלח סעדי

מענקי הפקה "קצר על הדרך"- בשיתוף עם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי
תענוגות בשר ושמש / אושר זיתוני
לאהוב אותך אני לא חייבת / יותם קניספל

מענקי הפקה "קצר אנימציה"- בשיתוף עם קרן מקור לסרטי קולנוע וטלויזיה (ע"ר)
ציפיות / משה בן אברהם
סאנדיי / אלקי הרשברג בן נעים

התחרות הישראלית

מיועד להריסה

מיועד להריסה

סרטו של אילון בר טל מציג מפגש בין דמויות. האחד הוא גבר אילם (או לפחות כך הוא מציג את עצמו), החי בעיר אך מחוץ לחברה. השנייה היא אישה בהריון שלא מכבר התחתנה עם שוטר המבוגר ממנה בלא מעט שנים, ולמעשה נכנסה למסגרת של חיי משפחה מעט מוקדם מדי מן השלב בו היא הייתה מוכנה לכך. בדקות הראשונות של הסרט המפגש בין שלוש הדמויות נראה מעט מאולץ בבנייה של תקשורת וחוסר תקשורת, כאשר הזוג עובר לגור בשכנות לבית בו שוכן האילם ומבקש את עזרתו והוא, בלי רצון ומילים, מסכים לבקשה. אולם, בהדרגה נבנית המשיכה של האישה לגבר המיסתורי – לא בהכרח משיכה מינית אלא משיכה לזרות שלו, לשתיקה שלו ולסודות שלא כולם מוסגרים בסרט.

חלקו השני של הסרט, שנקרא באנגלית ״Mute״, חושף כי האילמות היא של שני הגיבורים: הגבר לא מסוגל לדבר, האישה מדברת אך לא אומרת לבעלה איך היא מרגישה כלפי ההריון. גם הכותרת העברית של הסרט מתייחסת לשניהם: האילם פולש לבית המיועד להריסה, האישה רוצה לבצע הפלה בניגוד לרצון של בעלה. האילם הופך לאופציה לווידוי ואפילו לעזרה בשל שתיקתו, ובשל העובדה כי הוא לבוש תמיד רק בצורה חלקית ועושה רושם כי חיי נישואין או זוגיות הם משהו שחמק ממנו. רגעי השיא במפגש בין הגיבורים מעוררים רגשות סותרים בצורה יעילה: רתיעה לצד תקווה, תחושה של שבירת מסוכמת והרס עצמי לצד בניית קשר תומך והקרבה עצמית כנגד כל הסיכויים. יש בסרט גם כמה סצנות בהן האמירה נבנית בצורה לא אמינה או בוטה מדי, אבל בסך הכל קשה להישאר אדיש לכוח של הסצנות החזקות בסרט. לכן, לא מדובר בזוכה מפתיע בתחרות הישראלית.

שבת

סרטה של טל קומאי הוא חלק מרצף של סרטים שהם קצת קומדיות רומנטיות אבל לא בדיוק שהוקרנו בפסטיבל, והוא בהלט זוכה ראוי בפרס הבמאית המבטיחה. קומאי הוציאה את המיטב מכל סצנה קטנה בסרט שהוא קצר גם ביחס לפסטיבל סרטים קצרים (10 דקות). הסרט עוסק בסטודנטית אשר "נתקעת" בירושלים בשבת בגלל שפספסה את האוטובוס האחרון, ובמקרה היא מבלה את השבת עם סטודנט מכיתתה אותו היא בקושי מכירה וגם התכניות שלו השתבשו. הם עוברים מספר אתרים בערב יום שישי ונרקמת ביניהם חברות גם בלי השאלה האם יהיה ביניהן גם משהו רומנטי. למעשה, חברות היא מה ששתי הדמויות הללו היו צריכות, בעיקר בגלל שהדמות הראשית מעוצבת היטב כביישנית וחסרת ניסיון בתחום זה. דבר נוסף שאהבתי בסרט היא שכל מחשבה קטנונית שלי לגבי העלילה זכתה מיד לתשובה – הסרט מודע לכך שלא הכל סגור בירושלים בשישי, שיש מוניות שירות אל מחוץ לעיר, וגם לגבי איך עובד העניין של הכותל המערבי במהלך השבת.

התחרות הבינלאומית

דגים כמותנו

ברזח (מחסום)

הזוכה בתחרות הבינלאומית הוא סרט גרמני המתרחש בטורקיה, כאשר שני הסיפורים הראשונים מתוך השלושה המוצגים בו סוג של קושרים בין המדינות. אם כי הקשר העיקרי בין שלושת החלקים של הסרט הוא הדימוי הפותח אותו – שמש. הבמאי דרן ארסנק מקדיש לא מעט זמן אך ורק לשמש בפתיחת הסרט, והחום הנוטף ממנה בונה את הקיץ הטורקי סביב הים האגאי – חום המזמין לחופשה ומתיש ומוביל לעצבים בו זמנית.

האפיזודה הראשונה בסרט נטולת מילים ומציגה תיירת במלון. היא לא יוצאת מחדרה מעבר למרפסת בה היא משתזפת עד כדי עור שרוף, ודומה כי המסיבות שמתנהלות על החוף הסמוך מחזקות את תחושת הניכור שלה, כולל ניכור מעצמה. דומה כי היא מתמסרת לשיזוף מוגזם ולחוסר היכולת לפעול למשהו אחר. האפיזודה השנייה עוסקת באב ובתו שנוסעים ביחד בכביש ושומעים בחדשות על כך שחתונה בסגנון טורקי (משמע: עם תהלוכה וירי באוויר) לא מתקבלת טוב בגרמניה. סטודנט לשעבר של האב כופה עליהם לעצור בצד הדרך ולמרות שהם ממהרים, הוא לא נותן להם ללכת לפני שישיג את מה שהוא רוצה, דבר שהוא מעבר להכרת התודה המוצהרת לאב. האפיזודה השלישית עוסקת בניסיון לשלוח ארון בתוך שכונה עירונית צפופה (נראה לי באיזמיר, לא רוצה להתחייב), שמתחיל בחסימת כביש בידי משאית וממשיך ובניסיון של הסבל במשאית למצוא את הבית לו מיועד הארון. זהו מסע סזיפי (הדמות מכונה סיזיפוס בקרדיטים) וקומי.

הבמאי משלב לאורך כל הסרט בין פיוט ואבסורד, כאשר המראה של נשיאת הארון מאחדת את הדימויים הללו. נשיאת הארון במדרגות מזכירה תחילה את "שני אנשים וארון" של רומן פולנסקי, אבל במקרה זה הבמאי פחות לוחץ על מגוון אירועים ויוצר את הקומיות בצורה ריאלסטית. במיוחד למי שפעם ניסה לנוע ברכב או ברגל בעיר טורקית שבנויה בצורה צפופה, אך הרחובות שלה לאו דווקא עמוסים בבני אדם. מעבר לכך, הסרט הזה הזכיר לי ברגעים מסיומים את "אקלים" של ג'יילן וברגעים אחרים את "תיבת המוזיקה" עם לורל הארדי. ואם יש יצירה שיכולה להדהד את שתי פינות רחוקות כל כך של הקולנוע מבלי לסבול מחוסר לכידות, זה כבר מדבר לזכות היוצר. לא הספקתי לצפות בכל סרטי הפסטיבל, אולי אפילו לא ברובם, אך מבין סרטי הסטודנטים בהם צפיתי זה אכן האהוב עליי ביותר. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

דגים כמותנו

סרטה של הבמאית האוסטרית רפאלה שמיד מציב במרכזו מפגש בין אח ואחות במסעדה סינית. שניהם מתמודדים עם טרגדיה משפחתית באמצעים שונים – הוא בקושי מסוגל לדבר, היא משנה את נושאי השיחה ומנסה לדובב אותו. אבל דווקא לה יש יותר מה להסתיר הן לגבי מה שהתרחש במשפחה והן לגבי פרטים אחרים שהיא שומרת בסוד, בקשר בין אחים שפעם היה תומך ואוהב וכיום הוא בעיקר מתוח, כאשר דומה כי גם את המסעדה האחים הכירו טוב יותר בעבר. אולם הקסם של הסרט הוא שהמסעדה עצמה היא דמות – עם מספר סיפורי משנה בשולחנות אחרים, מלצרית שנראית זועמת ואקווריום שהוא גם חלק מן העלילה וגם הקבלה לסיפורים של בני האדם. קצת כמו "טעם החיים" של מונטי פייתון רק עם סיטואציה מעט יותר ריאלסטית וכואבת, בתוספת צילום ב16 מ"מ, שמעניק לסרט מראה מוגרען ומנותק מן ההווה. ייתכן והסרט מתרחק מעט יותר מדי מעיגון במציאות, אבל השחקנים מאפשרים לבמאית לתת לאווירה של חמלה להשתלט בסופו של דבר על הסרט. הבמאית מעיזה לא מעט בסרט שמתבסס על לוקיישן אחד, תעוזה שלדעתי מצביעה על כישרון שיכול להוביל לדברים מעניינים אף יותר בעתיד.

אחד בפרדס

סרטו של רותם כץ הוא זוכה מאוד לא טיפוסי בפרס חביב הקהל (שאני לוקח אותו בערבון מוגבל בפסטיבל בו במאים ישראלים מכניסים חברים להקרנות ובמאים זרים לא יכולים לבוא). הוא כולל כמה מן הסצנות הקשות ביותר לצפייה שראיתי בפסטיבל, הוא ממעט בדיאלוגים (עוברות דקות ארוכות עד שמישהו מדבר), והוא בונה את העולם שלו רק ברמיזות. דקות הפתיחה מציגות טיול בשדות ובטבע הסמוך לקיבוץ, כאשר נער מתבגר מסיע את אמו היחידנית בעגלה הרתומה לאופניים. לא ברורה מידת התפקוד של האם ומידת האדיפליות בקשר: השניים חולקים יחדיו את אותה דירה ודומה שגם את אותה מיטה. האם לא מציבה גבולות, אולם דומה כי הנער נמשך בעיקר לשכן, המציג מודל גבריות מסורתי וכוחני יותר ממנו וגם מנתהל במה שנראה כבית "תקין" יותר.

רגע השיא של הסרט הוא סצנה ארוכה וקשה בין שני הגברים. סצנה שכוללת איומים, הקנטה, ומשהו שהוא ספק אונס וספק מימוש של תשוקה הדדית, כאשר ייתכן אפילו שהדברים אינם סותרים. כותרת הסרט שולחת לא רק לעצים שבטבע אלא גם למסורת היהודית בה הפרדס הוא שם לתורת הנסתר, והאחד בפרדס הוא היחיד מן הארבעה שנכנסו לפרדס שיצא בשלום. אולם, בסרט שדורש מן הקהל הרבה מרחב פרשני, ייתכן והאחד בכותרת הוא זה שהציץ ונפגע או הציץ ומת, כאשר הנסתר בסרט יכול להיות המגע המיני, המעבר לחיים בוגרים, או מרידה כלשהי באם שייתכן וזקוקה לעזרה. דומני כי קריאה לא אחידה היא כוח בסרט מסוג זה – יש בו הרבה לפרש, אבל גם רגעים ברורים של כאב והתבגרות. אפילו אם לא בטוח מתי בדיוק נחצים גבולות ומה מידת הרצון או הפגיעה במה שנראה, או לפחות נשמע, כמו אונס.

התחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני

בלתי ניתן לריפוי

בלתי ניתן לריפוי

סרטו של סשה טמרין שובץ בתחרות לקולנוע ניסיוני, אולם הוא משלב אלמנטים ניסיוניים עם אלמנטים נרטיביים באופן שהופך אותו לנגיש ביחס לתחרות, ולמשהו שיכל להצליח גם בתחרות לא ניסיונית. לראייה, הוא זכה אשתקד בתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל חיפה, פרס אליו כאמור מצטרפת זכייה בתחרות הקולנוע הניסיוני בפסטיבל סרטי הסטודנטים. הסרט הוא מסע של הבמאי לעבר ההר פוג'י ביפן, מתוך רצון להבין האם אכן ניתן לצפות בצורה של יהלום מן השמש בפסגת ההר, או ללכוד את המראה הקסום שלו דרך צילום. הוא מדבר עם תיירים ותושבים בפסגת ההר ולבסוף מוצא עבודה כתלמיד/שוליה/מתמחה אצל צלם מצליח, המתמחה אך ורק בצילומים של ההר. צלם שעבורו האמנות הוא גם סוג של שליחות דתית וגם משהו פרקטי הכולל ידע שהוא מעביר לגבי המקום המתאים בכל יום לצלם את צורת הזריחה על רקע ההר.

הקסם של סרטו של טמרין הוא מצד אחד שהוא מכבד את רוחניות של המקום, את האקט האמנותי ואת האובססיה, ומאידך הוא ממלא את סרטו באירוניה ובהומור. לרוב, סשה עצמו הוא זה שמוצג באור הומוריסטי, באופן שלא לועג לתרבות היפנית או להערצה להר, אלא לחוסר ההתאמה של הזר המנסה להצטרף לאובססיה שהוא מגדיר כבלתי ניתנת לריפוי. להבנתי, הכותרת הזו היא ההבדל בין האופן בו הוא תופס את האקט הצילומי לעומת מארחיו או יתר המתועדים בסרט: הוא מתייחס לרצון לראות את זריחת היהלום כצורך שצריך לבוא על סיפוקו וכאובססיה חשוכת מרפא, בעוד המקומים רואים בתיעוד או בראייה הזדמנות שהטבע יכול להעניק או לא, ותפקיד העולם הוא לנסות להעביר את הפלא גם לאחרים. השילוב של הומור והקטנה עצמית ומגע עם טיפוסים מרתקים ומראה עוצמתי של הטבע, הופך את הסרט לכזה הנראה שונה מכל זווית, אולי כמו ההר שמרכזו.

עיר סיפור

התחרות לקולנוע ניסיוני כללה הרבה סרטים שאהבתי או הערכתי ובגדול שמרה על רמה גבוהה פחות או יותר לכל אורכה. אולם, סרטו של בן הנטקנט נגע בי במיוחד, בשל המראות של ירושלים כמקום הנראה כמו התגשמות של חזון אפוקליפטי, אבל גם כמקום מרתק ומיסתורי. הסרט הוא סוג של פירוש תיעודי לחזון ארבע החיות מספר דניאל, בו חיית הברזל יכולה להיות ירושלים העכשווית עם המבנים העתיקים המודרנים, פסלי אריות, הרכבת הקלה ותחנת הרכבת החדשה. הצילום בשחור לבן מתוך עידן הקורונה נותן לסרט תחושה של מבט מן העבר לעבר הווה שיכול להיחוות כסיוט, או כמבט מן העתיד לעבר התקופה הנוכחית. התוצאה גם יכולה לבטא את הפחד ההדדי בין החילונות לדת ובין המורשת לעיצוב המודרני, כאשר כל צד יכול לראות את החייתי באחר. אלמנט נוסף בסרט הוא המעקב המדמה מצלמות אבטחה או שליטה משטרתית או צבאית במציאות, כמו גם עצם האקט של הנבואה. סוג של גרסה אפלה של סינדרום ירושלים כאשר הדובר יכול להיות דניאל המקראי, הוזה, או נביא בין זמננו. אולי גם העיר עצמה, שתמיד מרגישה כמו סיפור גם בסרט שהוא לא בדיוק נרטיבי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.