״חמצן״, סקירת נטפליקס

יש משהו קצת נבזי ברצון לנצל סרט אחד כדי להמליץ על סרט אחר. זה לא הוגן כלפי הסרט החדש הרי. אנשים טרחו, הגו רעיון או עיבוד לרעיון, כתבו, שכתבו, עברו את כל השלבים בדרך להפוך מילים על צג מחשב או נייר לחוויה ויזואלית, ליהקו, שחקנים או במקרה של הסרט שתכף אדבר עליו שחקנית למדה את הטקסט והדמות עם הבמאי, צילומים, ואני אפסיק למנות את השלבים בקווים כלליים עכשיו. כי זה ברור, בקיצור – נתנו עבודה. הרבה עבודה. והנה התוצר השלם שבמקרה הזה נקרא "חמצן" (Oxygen) מגיע אל המסך הביתי כי הוא זמין בנטפליקס. הזמינות המיידית מאפשרת לצפות בו בלי לקרוא עליו שום דבר קודם, פשוט לקפוץ פנימה והופ, הנה אנחנו בתא הרפואי המשונה, בו מתעוררת מישהי (מלאני לורן, אורחת פסטיבל סרטי הסטודנטים שהסתיים זה עתה ואמנם הספיקה לעשות אי אלו דברים אבל זכורה כשושנה מ"ממזרים חסרי כבוד"). היא הולכת לסחוב את כל הסרט על כתפיה, רוב הזמן בשכיבה על הגב, בזמן שהיא מנסה להבין איך היא הגיעה למצב הזה והאם תוכל להיחלץ לפני שרמות החמצן מהכותרת יהיו נמוכות מכדי להשאיר אותה בחיים.

יש כאן גיבורה מובחנת כי היא הדמות המרכזית ופחות או יותר היחידה בסרט וגם שעון מתקתק שמקבל דגש באמצעות מילו (קולו של מתייה אמלריק), הבינה המלאכותית שמתקשרת עם האישה המסתורית. הוא מציע לה תרופת הרגעה שנייה אחרי שהיא מספרת לה שיש לה ממש מעט זמן לחיות כי החמצן שלה אוזל. את החידה שלפנינו ביים אלכסנדר אז'ה, וזה גם זמן טוב לציין שהסרט דובר צרפתית, ממש כמו "מתח גבוה" (High Tension) האלים, שהיה אחד מסרטי אימת האקסטרים הצרפתיים הבולטים בתחילת האלף. הסרט ההוא שגם במרכזו אישה, אפילו שתיים, והמון דם ומיתות משונות, משך מספיק תשומת לב כדי שווס קרייבן יפקיד בידי אז'ה את העיבוד מחדש ל"לגבעות הפחד".
ראיתי באיחור מרהיב את "מתח גבוה" ולמרות שהוא אינו מושלם, הוא בוטה, מרענן ושלם מספיק כדי שארצה לראות כל דבר שאז'ה ביים מאז, גם אם התאכזבתי למדיי מ"קרניים" שלא שחרר את דניאל רדקליף מסרטי ״הארי פוטר״ באמת, הערכתי במידה את הבידור המודע לעצמו שהוא "פיראנה 3D" וכבר ממש השתעממתי, סליחה, ב"מלתעות האימה". אבל זה היה בגלל הסיפור, לא בגלל הבימוי.

גם הפעם, הבימוי הוא הצד החזק של הסרט, לצד המשחק של לורן. בתוך מסגרת מגבילה ומצומצמת, פשוטו כמשמעו, השחקנית לא משעממת לרגע. היא מציגה מנעד רגשות בין בלבול, פחד, נחישות, עצב וקצת פאניקה. אמנם עם הרבה דמעות שקצת התישו, אבל היא נמצאת באופן אמין בדינמיקה עם מכונה שאפשר לפתח אליה רגשות כמו ליריב מעצבן במשחק קלפים, בו הוא ממשיך לנצח אותך וגם מצפה ממך לגלות מה החוקים בעצמך תוך כדי תנועה. לטובת חובבי הבמאי כדאי להבהיר שלא מדובר בסרט אימה בעיניי, אלא בסרט מתח עם נגיעות של ז'אנרים אחרים שלא אציין כדי שתגלו לבד אם תבחרו לצפות. יש בו כמה רגעים של הקפצות, אחת מהן גם יעילה במיוחד וגם מקדמת את העלילה, אבל המהות שלו הוא פתרון החידה. למה היא כלואה בתא קריוגני, מי היא ואיך תגדיל את סיכוייה לשרוד. כמו סיפור בלשי קלאסי, יש כאן תחרות קטנה בינינו לבין הדמות הראשית, מי יפצח קודם את הפתרון ויגלה מה הנסיבות, אנחנו או היא. ומעל אלו מרחפת השאלה הגדולה יותר, האם כשנגלה – נבוא על סיפוקנו או שסתם נחוש שטוב, נו, בסדר. עוד סרט פואנטה היה וחלף.

זה הקושי עם סיפורים בלשיים וגם עם סרטי חידה. הפתרון לבדו כמעט אף פעם לא מספיק. הוא צריך לבוא אחרי שמתבסס קשר עם הדמות הראשית, אכפתיות כלשהי שתגרום להשלכות של הגילוי האחרון להרגיש רלוונטיות גם לנו ולא רק לה. וכאן הכתיבה של התסריטאית כריסטי לבלאנק, שזה סרטה הראשון, מאכזבת. ובאופן מפתיע זה קורה בעיקר בכלי העזר שהסרט משתמש בהם כדי לספק לנו הפוגה מהכלא האופקי. הפלאשבקים שבו שוברים את המתח אבל מספקים רסיסי מידע שלא קושרים אותנו רגשית לגיבורה, והיו יכולים ברובם להינתן בדרכים אחרות וזה לא היה משנה. יש לה גם מסך בו מציגים לנו ולה עוד פרטים כדי לנסות להבין מה קורה, ועוד כמה אפשרויות טכנולוגיות לבצע את החקירה שלה. ומכל אלו, רוב הפלאשבקים שמציגים קשר לבחור כלשהו (מאליק זידי) נראים כמו וידאו ממאגרים גנריים, סטוק של נדנדה בשלכת, יד מלפפת קווצת שיער, חמימות של תחילת הסתיו, קלידי פסנתר, ומזל שהם לא מוצגים בשחור לבן סלקטיבי כדי להדגיש שהם אמורים לעורר רגש. הם מחזקים את העיצוב הנקי, הקר והמואר שבכל זאת מצליח להרגיש חשוך בתא בו היא שוהה. אבל הם לא גורמים לעולם שבחוץ להרגיש מעניין, עדיף להישאר בתא.

לכן, הערך של "חמצן" הוא בידורי לחלוטין, כחידה שתיפתר בסוף, ואולי תעניין ואולי לא, ואולי תעלו עליה קודם ואולי לא. וזה בסדר, זה מספיק, בטח כשלורן וכל הכריזמה שלה בקלוז אפים על דמעה יורדת או כף רגל מורדת מבהירה לנו שהיא נלחמת עם כל מה שיש לה. האסתטיקה שלה כבולה במכשור רפואי מעניינת והופכת את מה שאמור לשמר חיים למכשול שעלול לסיים אותם. היא נראית כמו יצור שנאבק לבקוע את הקליפה, להשתחרר מלהיות גולם ולהיחלץ. ואולי כל זה היה מהנה פי כמה, לולא הקרבה לשני סרטים אחרים, שהשלכתי אליהם תוך שני רגעים בערך.

הראשון הוא קטע ספציפי, סצנת ארון הקבורה מ"להרוג את ביל", בפרט כששתי הגיבורות בהירות שיער ועיניים, ונעזרות בפלאשבקים כדי להבין איך לשרוד. השני הוא סרט שאני חושדת שהזכרתי אינספור פעמים מאז שצפיתי בו לפני עשור. הוא נקרא בפשטות "קבור" (Buried), ביים אותו רודריגו קורטז שלא הבריק מאז יותר מדי' וכתב כריס ספרלינג שכותב עוד מיני סרטים, כנראה מבריקים פחות אם לשפוט לפי ההתייחסות של אור לעבודה המשותפת העדכנית יותר של השניים "Down A Dark Hall". הפער בין "חמצן" לביאטריקס של "להרוג את ביל" ברור, כי יש לנו היכרות מוקדמת עם המתנקשת שמגלמת אומה ת'ורמן, ובאותה נשימה אין לנו ממש חשש לחייה בשלב הזה כי ההנחה היא שהיא תשרוד שכן המשימה שלה טרם הושלמה. הקבורה בחיים היא עוד נדבך בהתפתחות של הדמות שלה.

"קבור" מ-2010 בו ריאן ריינולדס מתעורר בתוך ארון קבורה ומבלה בו את כל הסרט, הידוע גם בתור הסרט שהבהיר לי שריינולדס שחקן מצוין ולא רק יח"צן המסיבות, הוא סיפור אחר. אין בו היכרות מקדימה, וגם כאן יש שעון מתקתק מובחן ועזרים מעטים, מעטים פי כמה מאלו של הקבורה בתא הרפואי. יש לגיבור הקבור טלפון נייד, ואם אני זוכרת גם מצית ובגדול זהו. יש לו קליטה, שזה אכן משונה אבל אם תסלחו על כך תמצאו את המצב שלו משכנע, מלחיץ ומעורר אמפתיה ודאגה של ממש, ולכן מתח של ממש ברמה יעילה פי כמה מאשר ב"חמצן". ואין בו פלאשבקים או תאורה ניאונית. הוא חשוך, הוא מבודד באופן מוחשי, כזה שאפשר להרגיש בגוף בלי אמצעים מתחכמים שהסרט החדש יותר מנסה להיעזר בהם. גם הצפייה בו על מסך גדול וחשוך עזרה, אבל מה שהפך אותו למוצלח ואפקטיבי הוא הבנייה של האדם שמולנו כדמות עם סיפור רקע ברור ועם תגובות עקביות מצד הסביבה איתה הוא מתקשר, שבונות מתח ואמפתיה אליו. יש תחושה ברורה שאנחנו יחד איתו בקבר, נגד העולם.

ב"חמצן" זה פחות עובד ולא רק כי המידע על הגיבורה חסר במתכוון. אין לנו עוגן לאכפתיות שלנו, וההזדהות שנבנית, כי היא אכן מפגינה תושייה וחוכמה מול המצב הבלתי אפשרי בו היא נמצאת, נתקלת שוב ושוב בפרטי מידע וטוויסטים מבלבלים שמקשים להבין מי היא ומה קורה. יש כאן יותר מדי נעלמים שנותרים ומשתנים ליותר מדי זמן גם ביחס אליה ולא רק ביחס לסיטואציה. קשה לסמוך על התפתחות הדמות שלה, ולכן קשה לדאוג לה. מה שמותיר אותנו רק עם החידה, מינוס המניע הסוחף והנחוץ כל כך של הזדהות רגשית. זה המרכיב שמבדל סרט חידה טוב מסרט חידה מעולה, כזה שבו פתרון התעלומה יותיר אותנו קצת אחרת מאיך שהרגשנו כשהתחלנו לצפות. כזה שבגללו נעריך את התחכום ואת המהלכים בדיעבד, וגם נרגיש משהו. במקום, כאן יש סרבול ותחושה שהרבה מהמרכיבים הודבקו יחד בחופזה כדי להצדיק תפניות וגימיקים שונים. וזה בסך הכל בסדר, אבל כל השכלולים שיש כאן לא עומדים מול סרט מלפני 11 שנה עם הרבה פחות, שעושה הרבה יותר.