• ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

קריאה מחודשת ב״אני לא שם״, הביוגרפיה הקולנועית של טוד היינס על בוב דילן

26 במרץ 2021 מאת עופר ליברגל

במהלך שיטוט אקראי בתפריט הסרטים של סלקום tv, נתקלתי ב"אני לא שם" (I'm Not There) של טוד היינס, סרט שכמדומני ראיתי פעמיים כאשר הוקרן בקולנוע בארץ בשנת 2008 (בחו"ל הוא יצא בשלהי 2007) ולא צפיתי בו מאז. מה שהפתיע אותי בתקציר ושיכנע אותי סופית לצפות בסרט פעם נוספת הוא הגדרת הז'אנר של הסרט בתפריט של סלקום – ״דוקו״. אומנם התקציר מסביר כי מדובר בסרט בו שישה שחקנים שונים מגלמים את דמותו של בוב דילן, מה שהופך את הסרט למעט פחות תיעודי בהגדרה.

המחשבה הראשונה שלי, על סמך הזיכרון מהסרט, היא שדוקומנטרי הוא פחות או יותר הז'אנר הקולנועי היחיד שלא ניתן להדביק לו, אף כי יש בו חלק מוקומנטרי. זהו סרט עלילתי ללא ספק, עם אלמנטים של קולנוע ניסיוני. זה סרט מוזיקלי בו הדמויות שרות לפעמים (אם כי באופן שנובע מן העלילה). זו דרמה וגם קומדיה, אפילו פארודיה לפרקים. זה סרט היסטורי, דרמת מערכת יחסים וסרט רומנטי לפרקים. יש בסרט סיקוונסים פוליטיים הנוגעים לסוגיות שונות. הוא מלהק אישה לתפקיד של גבר וזו לא הדרך היחידה בה הוא דן במיניות ומגדר. זה גם סרט מסע וספק מערבון באחד מן החלקים. אבל בצפייה המחודשת מבעד לסיווג של התפריט, ניסיתי לחשוב ולבדוק כיצד למרות כל הדברים הללו, זה בעצם גם סרט תיעודי. לא על בוב דילן, אם כי בניגוד למה שנרמז מכותרת הסרט, לקראת הסיום היינס כן משלב שוט תיעודי של המוזיקאי מנגן על מפוחית.

את הסרט ניתן לראות כחלק שלישי בטרילוגיה משונה מאוד של טוד היינס, שלושה סרטים המבוססים בצורה רופפת על אייקונים של מוזיקת פופ. זה התחיל בסרט הקצר ״Superstar: The Karen Carpenter Story״ על חייה של קארן קרפנטר, בו חייה הוצגו בעזרת בובות ברבי. סרט זה עשה שימוש בלי רשות במוזיקה של להקלת הקרפנטרז, אבל בסוף דווקא תביעה מיוצרת הצעצועים גרמה להפסקת ההפצה הרשמית שלו (עותקים פיראטים עדיין קיימים). זה המשיך עם "וולווט גולדמיין" המצוין, ששאב ההשראה מדיויד בואי, שלא נתן אישור להשתמש במוזיקה שלו בסרט. וזה מגיע לסיום ב"אני לא שם" שהוא הסרט היחיד בו היינס הצליח לקבל שיתוף פעולה מצד האמן שהוא מתעד, כולל בשיר שנתן את שמו לסרט. למעשה, הנוכחות של השיר בפסקול הייתה הפעם הראשונה בה הוא יוצא באופן לא פיראטי, כ-40 שנה אחרי שהוקלט. אולם, דילן מעולם לא פגש את היינס או לקח חלק פעיל בסרט, שנכתב בשיתוף עם אורן מוברמן.

כתבתי בפסקת הפתיחה ששישה שחקנים שונים מגלמים בסרט את בוב דילן. זה לא מדויק. ששת השחקנים מגלמית שש השלכות של התפיסה התרבותית של דילן, שש הקצנות של המיתוס של אמן שהשתמש בבניית מיתוסים וזהויות המשלבות בין האמתי לבדוי לאורך הקריירה שלו, כפי שכתבתי עליו בדיון בסרט ספק-תיעודי אחר. חלק מן המיתוסים הללו משתלבים עם מה שידוע לנו על הביוגרפיה של דילן, אבל הם מכילים עיוותים המקצינים את המיתוס.

דילן נולד במינסוטה ובסוף שנות הנעורים שלו נסע לניו יורק במטרה לפגוש את זמר הפולק הנערץ וודי גאתרי, ולאחר מכן להשתלב בסצנת הפולק. בסרט התקופה מגולמת בידי דמות נווד הנע ברכבות וקורא לעצמו וודי גאתרי, באופן הדומה לדרך בה גאתרי הצעיר נדד ברכבות כאשר החל לכתוב את השירים שפרסמו אותו. מגלם אותו השחקן מרקוס קרל פרנקלין, אפריקאי-אמריקראי שהיה בן 13 במהלך הצילומים ונראה צעיר יותר; על הדרך, בשנותיו בניו יורק דילן החל להתעניין בשירה ואף שינה את שם משפחתו מצימרמן, על פניו במחווה למשורר דילן תומאס. הקשר של דילן לעולם השירה מגולם בסרט בידי דמות של משורר צעיר הנקרא ארתור רמבו, על שם משורר צרפתי ענק שהפסיק לכתוב בגיל 20. רמבו בסרט מגולם בידי בן ווישאו ונראה שהוא מדבר בתחנת משטרה. חלק ניכר מן הדברים שלו נכתבו או נאמרו על ידי דילן בשלבים שונים של חייו, אבל הם מקבלים בסרט הקשר חדש.

דילן זכה להצלחה כזמר פולק ששר שירים בעלי מסר פוליטי, בעיקר לגבי היבטים של זכויות האזרח ושיוויון לאפריקאים-אמריקאים. היינס מציג את הפן הזה של חייו בסרט מוקומנטרי בו כריסטיאן בייל מגלם דמות מקבילה לדילן, בשם ג'ק רואלנס, וג'וליאן מור מגלמת זמרת פולק מצליחה שהיא המקבילה לג'ואן באז (שהתפרסמה לפני דילן, עזרה לחשוף אותו לקהל והייתה בת זוגו במשך תקופה מסוימת). לאחר מכן, דילן עורר את הזעם של קהילת חובבי הפולק כאשר החל להקליט ולהופיע גם עם הרכבי רוק חשמליים, מה שבא לידי ביטוי בחלק המפורסם ביותר בסרט, זה שבו קייט בלאנשט מגלמת את ג'וד קיוון. גרסה זו היא הדילן שהוא גם כוכב אבל עדיין מורד בזעם באנשי יחסי ציבור, כתבי חדשות, וכל מי שהוא לא מעריץ (שזה אלן גינסברג והביטלס בסרט, דבר שסוג של היה נכון גם בחיים).

ההיבט של השירים על האהבה ובעיקר התפרקות של מערכת יחסים שקיים בקריירה של דילן, נוכח בסרט דרך סיפור של כוכב קולנוע בשם רובי קלארק המגולם בידי הית' לדג'ר, ובת זוגו קלייר מגולמת בידי שרלוט גינסבורג. דילן כתב את הפסקול וגילם תפקיד משנה בסרט "פט גארט ובילי הנער", ובילי הנער מוגלם בסרט הזה בידי ריצ'ארד גיר, במה שנראה כמו מציאות אלטרנטיבית בה פורע החוק חמק מן המוות בגיל צעיר בידי פט גארט, וחי בסתר עד לעימות פוליטי נוסף עם גארט בתקופה מאוחרת יותר מימי המערב הפרוע. בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים דילן התנצר לתקופה של כמה שנים, והקליט מספר אלבומי גוספול/רוק נוצרי, דבר המיוצג בסרט שוב בידי בייל, כסוג של סוף לסרט המוקומנטרי.

אף אחת מן הדמויות בסרט לא קרויה בוב דילן ולמעשה השם מעולם לא נאמר. שלוש דמויות קרויות על שם אנשים אמתיים אחרים: וודי גאתרי, ארתור רמבו ובילי הנער. השם ג'וד קיוון הוא רמז/השפעה של הביטלס. השם ג'ק רואלנס מהדהד את זמר הפולק רמבלינג ג'ק אליוט, שפרץ לצד דילן בתקופת הפולק. לגבי השם רובי קלארק אני פחות בטוח, אבל ייתכן וזה הרמז למוזיקאי רובי רוברסטון מן הלהקה "הלהקה", שקיבלה את שמה בתקופה בה הייתה הלהקה שליוותה את בוב דילן. הבחירה בשמות של אנשים אמתיים אחרים קשורה לאלמנט המסכות והזהות הבדויה שקיימת בסרט וביצירה של דילן כאחד. הזהות של האדם המפורסם מצריך ממנו להיות אדם אחר, לייצג משהו שהוא רק חלק מן האישיות שלו או העמדת פנים מוחלטת. לכן הסרט נקרא "אני לא שם" – האדם האמתי עזב את הדמות שהקהל תופס, או מעצב אותה בדרכים שונות.

אלמנט המסכה נוכח גם דרך הליהוק. בייל ובלנשט ידועים בשינוי שהם עוברים לצורך התפקיד ולכן בייל מאמץ שתי הופעות שונות בסרט אחד ובלאנשט משנה את המגדר שלה. לדג'ר הוא כוכב קולנוע רדוף על ידי הרכילות ולכן הוא מגלם כוכב קולנוע בסרט, בעוד בת הזוג שלו בתקופת הצילומים, מישל וויליאמס, מופיעה בתפקיד קטן בחלק עם בלאנשט. גיר היה אז נציג של תקופה אחרת בהוליווד, כוכב מבוגר שאולי עבר זמנו וזה מה שהוא מגלם בסרט. פרנקלין הוא כמובן ליהוק שלא מתאים לתפקיד ונראה כמי שמגלם מישהו שמעמיד פנים/נטוע בעידן אחר מול התקופה בה הוא נוכח ביצירה. בכך, היינס מבטא בסרט לא רק את הפרשנות שלו לחיים ולמיתוס סביב בוב דילן, אלא גם את היחס שלו לשחקנים אותם הוא מלהק, או בהם צפה בקולנוע. זה המקום בו הסרט הוא כן תיעוד. כלומר, סרט תיעודי על סגנון המשחק והתפיסה התרבותית של הקהל את השחקנים המופיעים בו. אך זהו רק רובד אחד בסרט.

באותו אופן, כל חלקי הסרט הם מחווה לז'אנרים קולונועיים או סרטים ספצייפים. החלק של בייל הוא משחק על ז'אנר הדוקומנטרי כמו גם על הז'אנר המוקומנטרי. החלק עם פרנקלין מתכתב עם הסרט "נועד לתהילה" אודות וודי גארתי "האמתי", הסרט על שחקן קולנוע ובת הזוג שלו מבקר אצל תקופות שונות ביצירה של גודאר. באופן הבולט ביותר, החלק עם קייט בלנשט כולל רמזים לסרט התיעודי "Don't Look Back" שעקב אחר סיבוב הופעות של דילן בבריטניה, אם כי זה נערך לפני התקופה בחיי דילן שהחלק הזה בסרט מתאר. אך היינס שילב בו גם מחוות לסרטים של הביטלס, לסרטים של פליני ולקולנוע סוריאליסטי בכלל, גם דרך ספר הפרוזה "טרנטולה" שדילן כתב באותה תקופה.

החלק עם ריצ'ארד גיר הוא לא בדיוק ספין-אוף של סרט אחר, אלא למעשה מחווה פחות לקולנוע של המערבונים ויותר לכתיבה של בוב דילן, שברא בשירים שלו עיירות מנותקות מזמן, או יותר מכך נובעות מסתירה בלתי אפשרית בזמן. משמע, החלק הזה, אולי כמו החלק על כוכב הקולנוע, לא ממש מעבד מיתוס על דילן אלא את האווירה של חלק מן השירים שלו. מה שאולי מעלה את האפשרת כי עיבוד של חיי אמן הוא בלתי אפשרי, אבל עיבוד של היצירה שלו או מקורות ההשראה הוא דבר נגיש ובר ביצוע יותר. אך דילן "לא שם", וככל הסרט מתקדם ומגביר את הקצב בו הסיפורים השונים משתלבים זה בזה, דילן נותר פחות ופחות מפוענח. הסרט הופך לסוג של תיעוד של חוסר היכולת של היינס לחבר את הקווים או להגיע לבוב דילן ממשי, או ליצירת אמנות ממשית.

"אני לא שם" הוא סרט שחי בכאוס. בכל חלקיו יש זעם על הסביבה בהתנהגות של הדמויות כלפי חוץ בעודן מגלמות תפקיד, אך הזעם הזה משולב בתחושה של אובדן וחרטה של אותן דמויות בדיוק. פנטזיה על דילן שרוצה להיות שם כחלק מן החברה, או כחלק מזוגיות, משפחה. אך זהו לא רק סרט על דילן, אלא גם סרט על אלו המנסים לפענח אותו. בכל המקרים, הסרט לועג לדמויות הללו, אף כי הם אלו הקרובות יותר ליוצרי הסרט על פניו. הכוח של כמה מן השירים הטובים ביותר של דילן (חתן פרס נובל לספרות) טמון בכך שהם מכילים סתירות ולא ניתן להבין כל משפט בהם. דומה כי היינס מנסה לייצר בסרט שלו את אותה תחושה של בלבול. למרות שהוא משלב בין לפחות שישה קווי עלילה הנשזרים זה לזה עד לרמה בה לפעמים לא ברור האם הדימוי מתייחס לקו עלילה אחד או יותר, היינס נותר במאי משוייף מדי על מנת לייצר בלבול מוחלט, או משפטים לא מפוענחים. נבירה ספציפית בכל סצנה בסרט תגלה לאיזה דמות או אירוע אמתי הסרט התכוון, מה המקור לציטוט המתבצע בו, או מדוע נבחר שיר ספציפי לפסקול. זאת בעוד לחלק ניכר מן השירים של דילן לא ממש ניתן לבצע ניתוח כזה ובאותה רמה.

ייתכן ו"אני לא שם" נבנה מראש בתור סרט שלא ייספק תשובה. כל רגע בו בנפרד מראה את הכישרון של היינס כבמאי ולפרקים האופן בו הסיפורים השונים משתלבים, או לא, הוא מרהיב. אבל בצפייה חוזרת הוא נחווה עבורי כסרט מרתק יותר מבחינה אינטלקטואלית ופחות מבחינה רגשית, פרט לרגעים ספורים בסיפור של השחקן ובת הזוג שלו, או מונולוג של קייט בלאנשט סמוך לסיום. בניגוד לחלק מסרטיו של היינס, אני מרגיש כי סרט זה מהנה יותר לדיון ומחשבה אחרי הצפייה יותר מאשר במהלכה, אף כי יש לא מעט דברים להתענג עליהם כמעט בכל דקה. זהו סרט שנהנה וגם סובל מגודש של רעיונות, סגנונות ואמירות אפשריות. אולם בסופו של דבר לא רק שאין בו פענוח של דמות (או ניסיון לבצע פענוח כזה), כמעט ואין לו מרכז והוא מתנפץ לכל עבר. הרגע האחד בסרט בו הוא מגיע למהות או נקודה סופית כלשהי הוא הרגע שלא בויים בידי היינס: אותו צילום קצר של הופעה של דילן האמיתי, מנגן במפוחית. כמה שניות של חומר תיעודי איכשהו מרגישות כמו טיעון נגד ששווה לכל השעתיים של שאר הסרט.

יכולתי לפרט הרבה יותר על ההרמזים לחיי דילן ולדברים שונים בקולנוע שיש בסרט. אולם עדיף לא לעשות זאת, בטקסט שגם ככה יכול לתת קרב לשירים של דילן או לסרט בתחום הפיזור, אך לא בתחום העומק או התובנה. אני לא בטוח אם "אני לא שם" הוא סרט מבריק ומגובש, כישלון מרתק, יצירה למעריצים בלבד או יצירה שנודעה להתריס אל מול המעריצים של היינס ו/או של דילן. אולם, לא בטוח שמדובר בהכרח בדברים סותרים. או בווריאציה של השיר שאני הכי אוהב של דילן: אין הצלחה גדולה יותר מכישלון וכישלון אינו הצלחה כלל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.