״נראה טוב: סיפור אמיתי על אמנות מזויפת״, סקירת נטפליקס

קולנוע תיעודי המשתייך אל תת-הז׳אנר של פשע אמיתי הפך לנפוץ עד כדי כך שמפתה לחלק גם אותו לחלקים. בעיניי, יש שניים עיקריים: סיפור פשע מדמם ומחליא ככל האפשר, לרוב על רוצחים ופסיכופטים ושאר חומרים של סרטי אימה, או סיפור עוקץ כמה שיותר ביזארי שהולך למקומות קומיים. על המיאוס שלי מהסוג הראשון התבטאתי לא פעם, אבל נדמה לי שגם השני מיצה את עצמו אחרי יציאות כמו ״פסטיבל FYRE״ או קפיצת הכריש, כלומר הטיגריס, שהיא ״טייגר קינג״. הבעיה עם הסרטים הנוטים אל ההומוריסטי דומה בסופו של דבר לזו של אחיהם המבקשים לזעזע – אני מרגיש מטונף בסוף הצפייה, כאילו התפלשתי בסבל של אחרים. אבל מה בדבר סרט בו הפשע מצד אחד פוער לסתות ומן העבר השני לא גובה קורבנות בנפש ואולי אפילו אפשר לגחך עליו או ממנו? סרט שעונה להגדרה הוא ״נראה טוב: סיפור אמיתי על אמנות מזויפת״ (Made You Look: A True Story About Fake Art), שהצטרף השבוע אל משפחת נטפליקס.

הפשע האמיתי המתואר בסרט אינו נטול קורבנות, ולמעשה מדובר במעילות כספים בסך עשרות מיליוני דולרים. אך ספק האם הקורבנות הרגישו פגיעה באיזור הכיס – רק בכבוד. זאת משום שהפשע היה לרמות אנשים אמידים עד מאוד, שרכשו ציור מסוים בסכום עתק ובדיעבד גילו שאינו מקורי. כיוון שאני אישית לא יכול לדמיין אפילו סיטואציות כאלה, מהסכומים האסטרונומיים ועד הקלות בה אפשר לזייף אמנות מול מי שטוענים להבין עניין, מאוד קל לגחך ואפילו לצחוק מכל העסק. אלה צרות של עשירים, במובן הכי מילולי שאפשר. לכן הצפייה קלילה ואסקפיסטית לחלוטין ובניגוד לרוב המשתייכים אל ז׳אנר הפשע האמיתי, כנראה לא תצלק את הנשמה לנצח.

הסיפור של ״נראה טוב״ התפוצץ כבר לפני 15 שנה אבל הגיע לכדי גמר רק לפני שנים בודדות. במרכזו, הסקנדל הגדול ביותר שידע עולם האמנות בימינו – עשרות ציורים שנמכרו בסכום כולל של למעלה מ-80 מיליון דולר ללא מעט לקוחות, התגלו כזיופים. העובדה שכולם נקנו מאותה גלריה מכובדת ובעלת שם בניו יורק, נודלר, הובילו לא רק לחקירה בלשית ועיתונאית אלא גם למשפט. הסרט מתאר ביסודיות את כל שלבי הסיפור: כיצד הגיעו הציורים לגלריה היוקרתית, למי נמכרו ומתי, איך התפוצצה הפרשה ומה היו ההשלכות. חשוב מכך, הוא שואל את השאלות המעניינות, תוהה מי אשם ומי מיתמם. חלקן זוכות למענה חד-משמעי ואחרות נותרות פתוחות, אבל כשסרט אומר בקול רם את מה שהוא גרם לי לחשוב יש בכך חיזוק של האינטראקציה עם הצופה. לכן הקמצנות שלי בתיאור הסיפור, לדעתי נחמד לחוות את החוויה על פרטיה מול המסך ולא בקריאה זו. מה גם שלדעתי הטריילר מגלה הרבה יותר מדי.

הבמאי הוא בארי אבריץ׳, שהרזומה שלו די משונה: כ-50 עבודות בימוי והפקה, עם ממוצע של שני סרטים בשנה שאחד מהם תיעודי ואחד עיבוד לשייקספיר. לקהל הישראלי הוא מוכר אולי מסרטו ״להעמיד את הרשע לדין: עולמו יוצא הדופן של בן פרנץ״ מפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים של 2018. אני זיהיתי אותו מ״קווים מטושטשים״, הדוקומנטרי שיצר שנה לפני כן, שכמו סרטו הנוכחי גם הוא על עולם האמנות. נזכרתי בו כי גם אז ביים אבריץ׳ סרט על נבכי עולם האמנות בטענה שהוא לעשירים בלבד, אבל הותיר מחוץ לפריים את האמנים עצמם. אם כי במקרה של סרט זה, אפשר להבין אותו. מדובר בציירים שפרחו בשנות ה-50 של המאה הקודמת בזרם האקספרסיוניזם המופשט ואינם איתנו עוד: מארק רותקו, ג׳קסון פולוק, רוברט מאתרוול ושמות נוספים שאת רובם לא הכרתי, אבל מסתבר שהם שווים הון בשוק האמנות של היום. הם או חיקויים שלהם.

מלבד תמונות ארכיון של האמנים בפעולה וכדי להשיג את מבוקשו, משלב הסרט ראיונות עם מספר רב של גורמים. ביניהם אוצרים, אספנים, עיתונאים, מומחים, עורכי-דין ואפילו זייפן אמנות. גלריית הדמויות שנבחרה מורכבת מטיפוסים יבשים ורציניים עד גיחוך, או עולצים ומתלקחים בקלות. העריכה משלבת ביניהם ליצירת אפקט קומי לפרקים, למשל כאשר דמות אחת מספרת בשיא הפאתוס על רגשותיה והסרט חותך לסתירה מוחלטת של הדברים בידי דמות אחרת. הכוכבים של הסרט עבורי היו כמובן אלה שהראו הכי מעט מהם: הנוכלים. בתור גנב ההצגה אבחר בעיתונאי ציניקן מהניו-יורק טיימס, והאנטגוניסטים הם כנראה זוג האספנים המצחין מכסף, שעל פי הראיונות שלהם מעולם לא נתקלו בקושי אמיתי בחייהם (הערת האגב הקבועה: אני מרשה לעצמי להתבטא כך על הדמויות בסרט, אין לי ספק שבמציאות הם בני אדם אמיתיים ומורכבים).

הגיבורה הטרגית, עימה גם נפתחת היצירה, היא אן פרידמן. היא האוצרת שרכשה את הזיופים ממקור מסתורי והגנה עד הרגע האחרון על הקביעה שלה ושל מומחים מטעמה שמדובר ביצירות אותנטיות, או לכל הפחות יצירות אמנות מרהיבות בפני עצמן. הסרט מעלה שוב ושוב את השאלה עד כמה פרידמן היא קורבן נוסף, אולי העיקרי של העוקץ, או בכלל משתפת פעולה ושותפה לפשע. מבלי להכריע בעצמי, כי אני לא מבין איך אפשר לדבר נחרצות על משהו שנראה על מסך בתור אמת לאמיתה, אומר רק שזה הכי קרוב למורכבות שהסרט מגיע אליו. זאת בעוד על השאלות הגדולות הוא פוסח. זה מונע ממנו להיות יצירה מעמיקה בשטח בו הוא פועל, ומצד שני מותיר את הצפייה קלילה יחסית, שזה דווקא לזכותו.

בעיניי היה יכול להיות מעניין להיכנס לסוגיה הסבוכה של מהי אמנות. הרי הציורים הקרויים ״מזויפים״ צוירו בידי אמן שאינו מפורסם בזכות עצמו אך טוב כמו המקור לטענת רבים מן המרואיינים. הסיבה שהוא נחשב זייפן ואחרים הם אמנים מוערכים, נראית שרירותית כמו קביעת טעם באמנות מלבד האלמנט שהופך חקיין לאמן – סגנון אישי ייחודי ובלתי ניתן לערעור. זו לא בהכרח מקוריות לשמה, אם כי רוב האמנים שמוצגים בסרט הם כן מקוריים. אפשר לראות צילום דיגיטלי של ציור של רותקו או פולוק ולנחש את זהות האמן. אלא שהייחוד שלהם דווקא הופך אותם ליותר קלים להעתקה. עובדה היא שלעתים מספיק לצייר בסגנון פולוק בשביל לעבוד גם על מומחים בעלי שם. מה שמוביל לאלמנט הספקטקולרי אך חמקמק וקשה להגדרה, המעיכה של הלב המתרחשת בעת שהייה באותו חלל עם אמנות גדולה. רותקו הוא הצייר שאני הייתי בוחר לנסות לזייף (וכנראה נכשל כי אני לא מבין אותו). לתחושות שרבים חווים מול יצירה של פולוק אני חסין לצערי, אבל לא הייתי מעז לחקותו. גם לעין המאוד לא מקצועית או מעריצה שלי, ה״פולוקים״ שנראים בסרט לוקים בפיזור של הצבע על הקנבס למשל. אבל כאמור, אין לשפוט ציור מרחוק ובתיווך.

מה שכן אפשר לעשות הוא להכיל את הדיון על סוגי אמנות אחרים, לרבות קולנוע. הרי אם תשבו לצפות ב״סרט של סקורסזה״ עצם חווית הצפייה תהיה שונה. בעיקר אם יתברר בסופה שבכלל לא הוא הבמאי. בשנות ה-90 וה-2000, אנשי שיווק נהגו להצמיד את שמו של קוונטין טרנטינו לכל סרט שהוא רק עבר במקרה ליד הסט שלו, או אפילו לכל חקיין, כי לפעמים האמן הוא המותג שמוכרים לקהל. ״נראה טוב״ כאילו משתדל מדי לא לבחור צד בדיון או להכביד מדי, כפי שהוא מבקש לשמור על הילה דוקומנטרית של אי לקיחת צד בפרשה. אלא שיחסית לסרט על אמנות מצחיק שהוא לוקה במחסור בתמונות ארכיון, שחוזרות שוב ושוב כי מישהו בהפקה התקמצן על תחקיר ויזואלי. זה לא באמת הציק לי משום ששעה וחצי שחולפת ביעף ומאפשרת להתפעל או לצחוק קצת על קובעי טעם המתבשמים בפלצנות זה בדיוק מה שהייתי צריך, כך התברר.

לסיום, אנקדוטה שהיא לא בדיוק ספוילר, כי הסרט לא מעלה אותה. לי היא נראית מעניינת וראויה לפחות לאזכור. מה שקרה הוא שבמהלך הצפייה שוב ושוב הוזכר שמו של הבעלים של גלריית נודלר הניו-יורקית, איש עסקים בשם מייקל ארמנד האמר. חשבתי שזה משעשע כי ארמנד האמר הוא שמו של הכוכב ההוליוודי (לשעבר?) ארמי האמר, שקרוי על שם סבו היהודי. אבל מה הסיכוי שהם קשורים, בעל הגלריה בניו יורק ומשפחת ״כסף ישן״ מקליפורניה. פתאום, בתמונת ארכיון ובלי שהסרט אפילו מציין זאת, הוא צץ – ארמי האמר. כשהם עומדים בתמונה זה לצד זה, האמר ומי שמתגלה כאביו כן קצת דומים לפתע. כנראה שלכל בני המשפחה הזאת קוראים ארמנד האמר, אם היו חסרות צרות שקשורות בשם הזה.