"ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל", סרט הנטפליקס שהדהים את חזאי האוסקר

המועמדים לאוסקר הקרוב יוכרזו רק ב-15 למרץ, אבל כבר בשבוע שעבר פרסמה האקדמיה האמריקאית רשימות מקוצרות לכמה מהקטגוריות, כאלו שמצמצמות את המרוץ ועוזרות למצביעים הרלוונטיים להתמקד (בשלב המועמדויות חברי האקדמיה השונים מצביעים רק לתחום העיסוק הספציפי שלהם, ולפרס הסרט הטוב ביותר). חלק מהדברים לא באו כהפתעה גדולה מדי, כמו למשל הנוכחות של סרטי אוסקר מדוברים כמו "מאנק" או "משפט השבעה משיקגו", אבל בו בזמן ודי משום מקום, הופיע בשלוש רשימות שונות סרט נטפליקס אחד שאיש לא חשב עליו בכיוון של האוסקר – "ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל", שהפך לאחד מ-10 או 15 סרטים שיתחרו על חמשת המקומות הסופיים בקטגוריות המוזיקה המקורית הטובה ביותר, השיר המקורי הטוב ביותר והאיפור הטוב ביותר.

מדובר בסרט שזמין בחברת הסטרימינג כבר מאז אמצע נובמבר 2020, אם כי אני יכול להעיד שהאלגוריתם הנפטליקסי הסתיר אותו ממני לחלוטין, ושמו הלועזי מתאר בדיוק מה הוא: "ג'ינגל ג'נגל: מסע חג המולד" (Jingle Jangle: A Christmas Journey. למילה האחרונה יש כפל משמעות). מכיוון שאנחנו יודעים מהי עוצמת החרדה של ההפצה הישראלי מכל דבר שיש בו "חג המולד", החליטו בנטפליקס ישראל ללכת על שם קצת יותר ידידותי ליהודים.
נוכחות ברשימות המקוצרות כמובן לא מבטיחה מועמדות, אבל יותר מהכל מראה שיש עניין בסרט (ועל כן גם סיכוי שיופיע בקטגוריות נוספות) ובעיקר הפתיע שהסרט הזה דחק החוצה סרטים כמו "פרויקט פאוור" ו"אני חושבת לגמור עם זה" מקטגוריית האיפור (גם אלו של נטפליקס), או "קדימה" הפיקסארי ו"קרעים של אישה" מקטגוריית המוזיקה. כמובן שהרגשתי צורך לבדוק במה מדובר, בטח אחרי שסרט נטפליקס כריסמסי משנה שעברה, "קלאוס", גם הוא הפתיע באוסקר ואפילו התגלה כסרט מצוין.

"ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל" הוא פרויקט חדש של דיויד אי. טאלברט, סופר, מחזאי ובמאי פורה שבקושי מוכר לקהל הישראלי, בעיקר, אני מהמר בזהירות, כי סרטיו עוסקים בקהילה השחורה ו/או בחג המולד. זה ממש הפורטה שלו בשלב זה. סרטיו הקודמים הם "כריסמס באל קאמינו" (גם הוא בנטפליקס), "כמעט חג מולד", "Baggage Claim" ו"First Sunday" עם אייס קיוב וטרייסי מורגן.
סרטו החדש הוא מחזמר לכל דבר ועניין, אותו טאלברט גם כתב. על הפקתו, כמו על חלק מהשירים, חתום ג'ון לג'נד שמעבר לקריירה המוזיקלית המצליחה שלו גם זכה באוסקר על השיר ל"סלמה" ותרם גם לפסי הקול של "חמישים גוונים של אופל" ו"לה לה לנד" בין היתר. הוא מורכב כמעט כולו מקאסט של שחקנים שחורים, בהם זוכה האוסקר פורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד"), קיגן מייקל-קי (שזהו מחזמר הנטפליקס השני שלו מ-2020 אחרי "הנשף"), אניקה נוני רוז ("האישה הטובה", "הנסיכה והצפרדע"), ופילישה ראשד האגדית ("משפחת קוסבי", "נשמה" של פיקסאר). מעבר אליהם, בהופעה קולית בלבד, תוכלו לזהות לא אחר מאשר ריקי מרטין. סליחה, המועמד לאמי ריקי מרטין.
אני פשוט נורא אוהב להגיד את זה.

כמו כל סרט חג מולד לילדים שמכבד את עצמו (אני מניח), גם "ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל" נפתח כאשר סבתא (ראשד) מושיבה את שני נכדיה הקטנים לסיפור אגדה הבוקע מספר גדול ומסתורי. הוא מתחיל במה שאמור להיות יומו המאושר ביותר בחייו של ממציא הצעצועים הצעיר והנמרץ ג'רוניקוס ג'אנגל, שחי עם אשתו ובתו בעיירה מושלגת קטנה, ומנהל את חנות הצעצועים המרהיבה ביותר בסביבה. ג'אנגל מקבל בדואר סוף סוף את הרכיב הסודי להמצאתו השאפתנית ביותר, בובה בעלת אישיות משלה, והוא בדרכו להיות הממציא הגדול ביותר בכל הזמנים. למרבה הצער, השולייה שלו, גוסטאפסון, גונב את הבובה ומכריז על ההמצאה כשלו. יחד עם הבובה התחמנית הוא הופך לאימפריית צעצועים, בזמן שהעסק של ג'אנגל הולך ודועך. הוא לא מצליח לחשוב על שום המצאה חדשה, אשתו הולכת לעולמה והוא מתנכר לבתו עד שהיא עוזבת אותו לחיים חדשים, משאירה אותו לבדו בחנות שהפכה לג'אנקיידה.
משם הסרט קופץ כמה עשורים קדימה, כאשר ג'אנגל המזדקן (וויטאקר) עומד לאבד את כל מה שיש לו לבנק, אך נכדתו ג'ורני, אותה לא ראה מימיו (מדלן מילס) מגיעה לבקר אותו ומגלה שם רובוט שאולי יכול להיות ההמצאה הגדולה הבאה. בינתיים גם גוסטאפסון והבובה הגיעו למבוי סתום והם זקוקים לרעיון חדש כדי להציל את האימפריה שלהם.

ג'ינגל ג'אנגל. למקרה שלא ידעתם

אני חייב להודות שגם במסגרת המאוד מאפשרת של אגדה, כמעט ושום דבר לא הסתדר לי בסרט הזה כבר מהדקות הראשונות. אמנם יש בזה דברים מאוד חינניים שהפנטזיה מאפשרת, כמו למשל שהעיירה היא מקום קטן ומושלג בלי מקום ובלי זמן ספציפיים, שרוב האוכלוסייה בו שחורה, חלק מדברים במבטא בריטי וחלק באמריקאי, ההתקדמות הטכנולוגית מעידה על מיקום כרונולוגי של סוף המאה ה-19, והילדים שם אוהבים לרקוד בסגנון אפריקאי. כל זה בסדר ואף מרענן, אבל כשזה מגיע לנסות מי עושה מה ולמה, ההרגשה שלי הייתה שהתסריט ממש מנצל את הז'אנר כדי שלא נשאל שאלות.
זה היה כל כך מבלבל שאפילו לא הצלחתי לעקוב אחרי כל מה שלא מסתדר. לא הבנתי מי חושב שזה רעיון טוב ליצור בובה שיש לה אישיות ואופי משלה, ולייצר באופן סיטונאי יצור שאי אפשר להשתלט עליו. בחייאת, כולנו ראינו "גרמלינס". וגם למה ג'ורני הנכדה מגיעה לבקר את סבא שלה, שממש לא מכיר אותה, נשלחת לבדה לעיר גדולה. ובכלל, יש לה אבא? כי זה לא מוזכר בכלל. אין לי מושג מי זה השולייה של ג'אנגל, מאיפה הוא בא ולמי הוא שייך. למה הדוורית המקומית כל כך חמה – לעיתים בקטע שלא הכי הולם סרטי ילדים – על ג'אנגל המאפיר והמוזנח. או איפה בעצם ממוקמת האימפריה של גוסטאפסון שמצליח להביט בעזרת משקפת על הנעשה בסדנה של ג'אנגל.
כל אלו יכולים להיחשב ניטפיקינג בומרי אם כל השאר היה מסתדר, אבל גם מבחינת הבנייה הכללית של הסיפור נראה שמישהו פה עושה עלינו סיבוב. באמצע הסרט, למשל, פתאום מסתבר שהתימה היא "להאמין" ואז משום מה דמויות מתחילות לעופף באוויר, הרגע בין הילדים והרובוט הוא כל כך "אי.טי" שאני לא חושב שאפשר להחשיב את זה רק כהשראה, והכל בכלל מתפורר כשזה מגיע לסוף שאני לא מאוד רוצה להיכנס לפרטים כי ספויילרים אבל אני בעיקר זוכר המון סימני שאלה.

ההתחלה מבטיחה המון, ולכן לקח לי איזו חצי שעה להבין מה גודל הכישלון. הסרט נראה ממש מרהיב, הנאמבר הראשון הוא בסגנון היפ הופ מדבק, הסטים עמוסים ומלאי פרטים, והאפקטים מרשימים (בהקשר הזה דווקא מפתיע ממש שהסרט נשמט מהרשימה המקוצרת של האפקטים הוויזואליים, ביחס לנוכחותו בשאר הקטגוריות). בדקות הראשונות "ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל" ממש גורם לי להיסחף פנימה וצייר עלי חיוך ענק.
אבל רק אז מסתבר שלא רק שהסיפור מקושקש לגמרי ולא לגמרי יודע על מה הוא, אלא שגם הנאמברים הופכים להיות שירי ברודווי גנריים, נטולי החדשנות הפופית ההמילטונית של הנאמבר הראשון, שהשחקנים אולי שרים טוב אבל המשחק לא מחזיק (אני מאשים את טאלברט, כי השחקנים עצמם כבר הוכיחו בעבר שהם נהדרים), הכוריאוגרפיה לא קשורה לכלום והסטים אולי מרשימים – אבל יש רק איזה שלושה מהם.
למעשה, הסרט הזה מרגיש כמו עיבוד טלוויזיוני למחזמר בימתי, כמו גרסאות הלייב שנעשו לאחרונה ל"צלילי המוסיקה" ו"בת הים הקטנה" ב-NBC. כאילו הרימו הפקה על במה, ואז החליטו להפוך את זה לסרט בלי לחשוב מחדש על ההבדלים ששני המדיומים מצריכים בכל מה שנוגע להעמדה ומיזנסצנה. יש רק סצנה אחת שמצדיקה את המדיום הקולנועי, סצנת בריחה מהמפעל של גוסטאפסון, שכל כך לא סבירה שאי אפשר לקבל אותה אפילו כסרט פנטזיה. ייתכן שלילדים קטנים – להם הסרט מיועד – זה לא יצרום מאוד, אבל לי זה היה ממש קשה לצפייה.

על פי הרשימות המקוצרות, בהחלט ייתכן שנטפליקס יצליחו להכניס את הסרט לקטגוריות המוזיקה והאיפור, והאמת היא שאני גם יכול לראות אותו מתגנב לקטגוריות העיצוב האומנותי והתלבושות, אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד על שנת האוסקר הזו יותר מכל דבר אחר. "ההמצאה הקסומה של ג'רוניקוס ג'אנגל" הוא סרט מאכזב ודי נוראי, שבעיקר מהדהד בו דיסוננס קשה בין הרצון הטוב לבין התוצאה הסופית. לא שמישהו מכם תכנן לראות אותו בקרוב, תרשו לי להמר, אבל גם אם הסתקרנתם הרשו לי לשכנע אתכם אחרת. את "קלאוס" ראיתם כבר?