• אוסקר 2020/21: מהמרים על הזוכים
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או
  • ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי, חלק ה': "טעם החיים"

12 בינואר 2021 מאת עופר ליברגל

בקשת עזרה: אני לא אוהב לנצל את האתר עבור בקשות אישיות, אבל אני נואש. אני תוהה לאן נעלם הדג שלי. אהבתי אותו מאוד. והוא הלך לאן שאני הלכתי (שזה די הרבה בהתחשב בהיותו דג). אם אתם חושבים שאתם יודעים איפה הדג, אל תשמרו זה לעצמכם. אבל אל תכתבו את זה בתגובות, פשוט תצעקו על מסך המחשב. או מול הטלפון, במידה ואתם קוראים את זה דרכו. 

אנו חוזרים לפרויקט מונטי פייתון שבסוף שנות השבעים היו בשיא הצלחתם הבינלאומית. "בריאן כוכב עליון" נעזר בהיותו מוחרם/שנוי במחלוקת בדרכו להפוך ללהיט קופתי. כל אחד מחברי ההרכב זכה להצלחה מסוימת מחוץ לקבוצה, כאשר במקרה של ג'ון קליז הצלחה מסוימת פירושה הלהיט הענק "המלון של פולטי", שהצליח גם במקומות בהם ״הקרקס המעופף של מונטי פייתון״ פחות הצליח בניסיון הראשון. המנהל העסקי שלהם אמר כי אם הם יעשו סרט נוסף של מונטי פייתון במהרה הם לא יצרכו לעבוד יותר אף פעם. אז הם התכנסו לכתוב סרט נוסף ו…לא הצליחו למצוא נושא משותף במשך די הרבה זמן.

בינתיים, הפייתונים המשיכו להופיע כקבוצה והגיעו לשיא עם שבוע הופעות בהוליווד בול שהפך לסרט הופעה שהוא בעצם גן הסרט הבא של החבורה, וכתבתי עליו כחלק מן התוכן שזמין בנטפליקס. אולם, הסרט המרכזי עליו רצו לעבוד נותר תקוע. בסופו של דבר הוא יהפוך לסרט הכי יקר שלהם וגם לסרט היחיד שלהם שכרגע לא זמין בנטפליקס (חוץ מהסרט "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" שהוא יותר רימייק למערכונים מן הטלוויזיה מסרט בפני עצמו).

במשך זמן מסוים הרעיון היה לעשות סרט על מלחמת העולם השלישית, מלחמה אשר בה לכל קרב/תחמושת יש חסות מתאגיד. הם התכוונו לפנות לחברות במטרה שיפרסמו בסרט בדרך זו. בינתיים הצטברו קטעים שלא ממש התחברו ולכן עלתה מחשבה על סרט בו חברי ההרכב נתבעים על כך כי הסרט שהם עשו הוא למעשה הונאת מס, וכל הסרט מציג אותם נשפטים על קטעי הסרטים שלא מתחברים – ובסופו של דבר מוצאים להורג. מעט רעיונות משתי הטיוטות הללו מצאו דרכם לסרט שכן הופק לבסוף, לו הם חשבו לקרוא "סרט הדג של מונטי פייתון". אבל במהלך נסיעה לג'ימייקה במטרה לסיים את הסרט הוחלט כי המכנה המשותף הוא השאלה לגבי משמעות החיים, ומכאן ״Monty Python's The Meaning of Life״, או ״טעם החיים״ בעברית. הדגים שולבו בעלילה, סוג של, כצופים.

על מנת לחבר את הקטעים הקיימים הוחלט להוסיף כמה מערכונים המדברים ישירות על משמעות החיים ולא על משקה קל בטעם קולה. בסופו של דבר, המבנה הוא סרט מערכונים עם סוג של סדר על פי שלבי החיים השונים. למרות שחלק מן הסיווגים של הקטעים רופפים, זה עדיין מבנה הרבה יותר מסודר מן המבנה של סדרת הטלוויזיה, וזהו גם הפגם העיקרי של הסרט בעיניי. אחוז המערכונים המוצלחים בו הוא עדיין די גבוה, אבל רוב הזמן המעבר בין הקטעים הוא פחות פרוע מאשר בסדרה, מה שמחליש מעט את אווירת הכאוס הטוטאלי של מונטי פייתון והופך את זה לסרט מערכונים שגרתי יותר. לכן, יש היגיון מסוים בכך כי חלק מן המעריצים, או חברי מונטי פייתון בעצמם, מתייחסים לסרט כעבודה פחות מהותית בפילמוגרפיה וכנפילה ברמה. אם כי לעתיים קרובות, הדעה הזו משתנה אחרי הצפייה.

לזכות הסרט עומדים כמה מערכונים נהדרים, הטובים שבהם ממשיכים בקו של סאטירה ישירה על מוקדי כוח. כמו כן, הפרעות מסוימות למבנה הסרט נותרו, למשל דרך השילוב של הדגים בגוף הסרט, הקטע הסוריאליסטי נטול ההיגיון על מציאת הדג עליו רמזתי בפתיחה, וגם התרומה המיוחדת של טרי גיליאם ליצירה שהפכה אותה על פיה. כמו כן, המעמד של מונטי פייתון בעת ההפקה איפשר להם להפיק את הסרט לא על ידי תרומות מכוכבי רוק, אלא בגיבוי של אולפני יוניברסל שנתנו למונטי פייתון תקציב גדול בהרבה מן הרגיל תוך הבטחה שלא להתערב כלל בתוכן. הסיבה לחוזה הנדיב הוא המחשבה המוצדקת של האולפנים כי קומיקאים אמריקאים ירצו לעבוד עבור האולפן שמפיק סרט של מונטי פייתון.

הן טרי גיליאם והן טרי ג'ונס ניצלו היטב את התקציב ליצירת סרט מלא בהמצאות גם בתחום השפה הקולנועית ולא רק בתחום ההומור. זהו סרט מרובה בעבודה עם ניצבים, עריכה יצירתית בתוך סיקוונסים ובין סיקוונסים, וכמה שוטים ארוכים מורכבים למדי, לאחד מהם קשה לשים לב כי עדיין מתרכזים בכל הגועל נפש שקדם לו. שכן, עם יותר תקציב מגיעה גם גרסה קיצונית יותר של ההומור של מונטי פייתון ושל השפה החזותית שלהם, שחיבקה לפעמים גם איברים קטועים והפרשות, או במקרה של אחד מן הקטעים הכי מפורסמים בסרט, הרבה מאוד קיא. ברמה שגרמה אפילו לקוונטין טרנטינו להרגיש לא בנוח ולחלק מן המבקרים בארה"ב לטעון כי זה הסרט הכי דוחה שנעשה אי פעם.

הסרט יצא קודם כל בארה"ב בסוף מרץ 1983 וזכה לביקורות שנעו בין המסתייג בגלל הדחייה למשבח בגלל ההומור. הסרט זכה להצלחה נאה והחזיר את ההשקעה. הבכורה האירופאית התקיימה במסגרת התחרות בפסטיבל קאן 1983, בתקופה בה הפסטיבל הסתפק בבכורה אירופאית ולא עולמית עבור התחרות. עצם הקבלה של סרט מערכונים לתחרות הייתה מהלך יוצא דופן, אבל הסרט התקבל בריביירה הצרפתית באהדה גדולה מן הצפוי מבחינה ביקורתית. בפרס דקל הזהב באותה שנה זכה סרטו של הבמאי היפני שוהיי אימאמורה, "הבלדה על נאריאמה", סרט שאולי קצת נשכח אבל הוא אחד מן הסרטים היפנים הכי מצליחים ומוערכים של התקופה. בפרס הגדול, השני בחשיבתו בפסטיבל, זכה "טעם החיים".

ג'ונס טס בחזרה לצרפת על מנת להיות נוכח בטקס הפרסים והתבדח עם העיתנואים המקומיים כי הוא יודע שיזכה כי שיחד את השופטים. הם לקחו את זה ברצינות והוא בתגובה המשיך את הבדיחה גם אחרי הזכייה. על מנת להסביר את גודל ההישג: את פרס הבמאי, שהוא פחות חשוב מן הפרס הגדול, חלקו אנדריי טרקובסקי ורובר ברסון. לאחר מכן, הסרט נאסר להקרנה באירלנד כי למה לא (או בגלל קטעים המבקרים באופן ישיר את האמונה הקתולית). ליתר ביטחון, כאשר ג'ונס ביים לראשונה סרט קולנוע מחוץ למונטי פייתון, "שירותים אישיים", באירלנד אסרו גם אותו להקרנה.

טרי ג'ונס הוא כאמור הבמאי של הסרט, בדומה לסרטם הקודם של מונטי פייתון, "בריאן כוכב עליון". אולם, במקרה זה הרבה מן הקרדיט להצלחה של הסרט ולמבנה שלו צריך ללכת אל הטרי השני, גיליאם, שהתפקיד המקורי שלו היה ליצור מספר קטעי אנימציה. העיקרי שבהם היה אמור לבוא בערך כשעה לתוך הסרט, שלוש עד חמש דקות של סרט מצויר. גיליאם חווה אז הצלחה כבמאי עם "שודדי הזמן", וכבר עבד במקביל על ההפקה המורכבת והמסובכת של "ברזיל", והוא לא ממש רצה לחזור להיות אנימטור. הוא ביקש אישור לביים את מה שהיה אמור להיות סרט האנימציה בתור סרט מצולם וקיבל אולפן משלו. החלק שלו גדל מדקות ספורות לכ-20 דקות (וקוצר לבסוף לרבע שעה), נעזר בכמות גדולה של מודלים בגדלים שונים של בניינים, הרבה שוטים מורכבים לעיצוב ביחס לזמן המסך הקצר שלהם, וכמות גדולה של שחקנים מבוגרים בהזדמנות אחרונה או כמעט אחרונה להיות חלק מסרט קולנוע. בגלל היד החופשית של מונטי פייתון, גם גיליאם קיבל באופן נדיר יד חופשית לעשות את הסרט שלו בלי הערות מאף אחד ובלי מגבלת תקציב, כי אף אחד לא אמר לא לעצור. התוצאה מרהיבה.

הסרט הקצר "חברת הביטוח קרימסון" (או "קריסמון פרמננט ביטוחים") הוא גיליאם בשיאו כבמאי. עם זווית צילום מקורית והברקה חזותית כמעט בכל שוט. הסיפור משלב בין מרד בספינת פיראטים/גרסה בריטית ל״ספינת הקרב פוטיומקין״, לבין עולם העסקים המודרני. בחברת ביטוח המנוהלת בידי צעירים בחליפות, הפועלים הפשוטים והקשישים מורדים ולא מסתפקים רק במהפכה בבניין שלהם, אלא מרימים עוגן ויוצאים להפליג בים העסקי ולהטיל אימה על תאגידים אחרים במאבק מרקסיסטי נלהב. אולם, מסתבר כי הקפיטליזם אינו השקר היחיד שהחברה שלנו מבוססת עליו. הבעיה היא שהסרט הזה הוא לא ממש מערכון (אף כי הוא מצחיק מאוד) ודי תוקע את הרצף של הסרט הארוך באמצע. הפתרון היה לשים אותו כסרט קצר לפני הסרט המרכזי וגם לתת לו להפריע לרגע במקום המיועד. ג'ונס טען כי החיסרון בכך הוא שזה מאפיל מעט על מערכון הפתיחה, אבל אני לא מרגיש בכך. אגב, למרות שלא רצה לעשות עוד אנימציה, גיליאם תרם לסרט המרכזי יותר קטעי אנימציה מבכל סרט אחר של מונטי פייתון (גם הודות לעזרה של אנימטורים אחרים, מה שלא תמיד היה לו בעבר). בנוסף, הוא קיבל יותר תפקידי משחק מאשר עד כה בפרויקטים השונים.

הסרט המרכזי כולל כאמור מבנה של שלבים שונים בחיים ומספר מערכונים מעולים. הבולט בעיניי, וגם היקר ביותר, נמצא בחלק הראשון בסרט, המוקדש ללידה. הוא טוען כי העולם השלישי הוא חבל יורקשייר באנגליה, שם למשפחה קתולית נולד ילד על כל מפגש מיני, כי כל זרע הוא קדוש/אל תשפוך את זרעך לשב. זה הקטע בסרט בו ג'ונס השתולל עם התקציב, בעיקר בקטע מוזיקלי ענק. בכלל, בהשפעת אריק איידל הסרט הפך למוזיקלי ביותר של מונטי פייתון, אבל איכשהו כל השירים של איידל מחווירים מול "כל זרע הוא קדוש" שכתבו ג'ונס ומייקל פאלין. הגדולה של הקטע מגיעה בכלל אחרי השיר, בשיחה בין בני זוג פרוטסטנטים, שיכולים לקיים יחסי מין עם קונדום מתי שירצו, אולם הבעל לא מנצל את החירות הזאת. השיחה שלועגת לבעל מצולמת כשברקע שורה אינסופית של ילדים יוצאת מבית המשפחה הקתולית. גראהם צ'פמן, שגילם היטב את הבעל האדיש מינית בסצנה הזו, שאף להגביר את כמות הזעם כלפי הממסד הדתי מכיוון שבאותה תקופה הוא לא היה מסוגל למסד באופן רשמי את היחסים עם בן הזוג שלו. מה שתרם לכך כי הבוז לדת מלווה גם בביקורת על השמרנות הבריטית ביחס למין והשמרנות הבריטית בכלל, אף כי המסר היה חלק מהשקפת העולם וההומור של מונטי פייתון מן ההתחלה.

האווירה האנטי דתית/אנטי פוריטנית ממשיכה להיות בחזית גם בחלק השני  בסרט, המוקדש לתקופת הלימודים. קליז מגלם את אותה דמות של מורה ומנהל בשלושה מערכונים רצופים, המבוססים גם על חווית של חברי מונטי פייתון מימי בית הספר וגם על הניסיון של קליז בהוראה. המערכון בו הוא מלמד תלמידים אדישים מאוד איך לקיים יחסי מין, כולל הדגמה, הוא עוד פסגה קומית של סאטירה ההולכת למספר כיוונים במקביל.

ממסדים בריטיים רבים זוכים בסרט לפארודיה בקטע על הצבא, השלישי בסרט. למעשה, כל שלושת החלקים הראשונים מורכבים משלושה מערכונים כל אחד, כאשר הראשון בהם הוא הפחות מוצלח, אבל האחרים מחפים על כך וגם יוצרים שילוש קדוש של פגמים בתרבות המערבית: אמונה דתית המונעת הנאות בחיים, ומדרדרת לעוני את המאמינים ולא את ראשי המערכת; חינוך היוצר ניכור לנושא הנלמד, כולל התאכזרות לתלמידים; ומלחמות נטולות כל הצדקה מוסרית או אפילו פרקטית, שכן לצבא יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לצעוד במעגלים. תרבות הממים הנוכחית מצמצמת את הדיון של המערכון בצבא לאמירה "נמר? באפריקה?", מחמיצה ביקורת על מעמד הקצינים שלא רק מזלזל בעמים אותם הוא כובש משום מה, אלא גם בחיילים המקריבים על חייהם בזמן שהם עוסקים בעקיצות יתוש. וברגל שכנראה לא תצמח חזרה, אם כי בעולם בו רואים את יד האלוהים אולי יקרו דברים.

סצנות הקרב בחלק הנ״ל גם מכינות את הקרקע לשיאים של החצי השני של הסרט, ששני החלקים הבולטים בו די מטרידים לצפייה בעיניי. מדובר במערכון תרומת הכבד של אדם שעדיין חי (אבל היעדר הכבד יהרוג אותו) ובמערכון מר קרוסוט, בו לקוח נאמן של מסעדת יוקרה מקיא לכל עבר, כולל על המלצר הנאמן, עד לרגע שיא אפילו דוחה יותר. זה לא החלק האהוב עליי בסרט ולפעמים אני נרתע ממנו, אבל בסופו של דבר יש בו הרבה כוח, כולל המחוייבות של השחקנים לביצוע מושלם של הסצנה מבחינת המשחק.

לאחר מכן מגיעים גם מפגשים עם המוות ואפילו בילוי בגן עדן, וגם אמירות על משמעות החיים אשר שזורות בתדירות די גבוהה במחצית השנייה של הסרט, עם או בלי בדיחות. האמירה הכללית חושפת מעט יותר מהשקפת העולם הפילוסופית של פייתון פרט ללעג לסמכות וביקורת על דת ממסדית והליכה עם הזרם בכלל. בגדול, אין משמעות. ואם יש, אין לנו גישה למשמעות הזו. אולם, הדבר הנכון בתרגום העברי הוא שכן יש טעם לחיים: ליהנות מן הדברים שכן ניתן להבין ולחוות, להיות נחמדים לזולת, ולא לנהוג באכזריות ואנוכיות אף כי זה רוב מה שיש מסביב. אגב, זה בערך גם המסר של השיר המסיים את "בריאן כוכב עליון" והוא נוכח ברקע של כל היצירות של מונטי פייתון, מבעד להומור הפרוע ולאווירה הסוריאליסטית הכללית אשר אולי מגיעה לשיא הקיצוניות שלה בסרט הזה. כי כאמור, אני עדיין לא מוצא את הדג שלי.


פרקים קודמים:
חלק א׳ – הקרקס המעופף
חלק ב׳ – הפייתונים בנטפליקס
חלק ג׳ – הגביע הקדוש
חלק ד׳ – בריאן כוכב עליון

תגובות

  1. זה הוא הגיב:

    חיכיתי לזה.
    הסרט האהוב עלי של החבורה. תודה על כתבה נהדרת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.