• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי, חלק ג': "מונטי פייתון והגביע הקדוש"

6 בנובמבר 2020 מאת עופר ליברגל

פרויקט הכתיבה על מונטי פייתון בסריטה ממשיך ומגיע לנקודה מוזרה – משהו במעבר אל "מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) מרגיש לפתע הגיוני מדי. יש כאן גם התקדמות עם הכרונולוגיה וגם כתיבה על סרט קולנוע בבלוג שמוקדש לסרטים. אבל ייתכן והדרך לכתוב על הגדוּלה של מונטי פייתון היא להתרחק מן הפיתוי לכתיבה ברוח האנרכיה של הסרט בפרט ומונטי פייתון בכלל. או לנסות לכתוב על הסרט הזה מבלי לצטט אותו יותר מדי ולכתוב ברוח הזרימה שלו מסצנה לסצנה. בימים הראשונים של "סריטה" אורון כבר ערך לסרט מחווה קצרה ברוח מונטי פייתון. כעת הגיע העת לספר מחדש את האגדה על הפארודיה על אגדות המלך הארתור, בסרט שעבור רבים הוא המפגש הראשון עם מונטי פייתון ו/או הסרט האהוב ביותר שלהם.

העבודה על הסרט החלה מתישהו אחרי העונה השלישית של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". הקבוצה הייתה אז בסיבובי הופעות בבריטניה וקנדה, קליז פרש מסדרת הטלוויזיה, אבל היה עניין מצד החברים בהפקת סרט. אלא שסרט על מונטי פייתון בשנים 1973-74 לא בהכרח נשמע דבר רווחי לחברות סרטים. סדרת הטלוויזיה הייתה אומנם מצליחה מאוד בבריטניה, אבל סרט שלם שממשיך תכנית מערכונים לא היה משהו עם יותר מדי תקדימים או סימנים להצלחה. בנוסף, מונטי פייתון היו סיפור בריטי כמעט בלבד בשלב הזה. אומנם הם כן חדרו לקנדה, אבל ברוב אירופה והעולם ההערכה לסדרה הייתה רק בחיתוליה. ובעיקר, הייתה הנחה כי השוק של ארה"ב הוא מחוץ לתחום עבור פייתון. הסרט "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" כבר נוצר במטרה לכבוש את השוק האמריקאי, אולם הוא בקושי הוקרן שם משום שחברת קולומביה לא ידעה מה לעשות איתו. אותו סרט היה למעשה מערכונים משתי העונות הראשונות של סדרת הטלוויזיה שצולמו מחדש, עם זרימה פחות ייחודית מזו של פרקי הסדרה. הסרט כן הוקרן קצת בבריטניה ולא הצליח יותר מדי, שכן עבור הבריטים הוא לא הציע מערכונים לא מוכרים. משמע, סרט חדש של מונטי פייתון היה הימור כלכלי במקרה הטוב.

הפתרון היה בסופו של דבר השקעה של משקיעים שאינם אנשי קולנוע. מונטי פייתון כן הוציאו כמה אלבומי קומדיה מצליחים (בשלב זה הם הכילו בעיקר מערכונים מן הסדרה בגרסת רדיו, בתוספת הטרלות למאזינים) והמפיק שלהם בחברת התקליטים החליט לפנות ללקוחות אחרים של החברה. כך מצאו את עצמם אמני רוק מממנים סרט קולנוע של קבוצה קומית מתכנית טלווזיה שהם אהבו. לא כל הכסף לסרט הגיע מכוכבי רוק, אבל פינק פלויד ולד זדפלין בהחלט תרמו סכום לא קטן. מעריצים אחרים שאינם מתחום הקולנוע תרמו כסף גם הם, וכך מצאו את עצמם אנשי מונטי פייתון בשנת 1974 עם כסף לסרט ובלי מפיקים או אולפנים שבאים כלפיהם בדרישות. טרי ג'ונס וטרי גיליאם קפצו על ההזדמנות, נזכרו שבעצם תמיד הם רצו להיות במאיי קולנוע, והחליטו לביים את הסרט ביחד.

ההפקה כללה מספיק קשיים על מנת להפוך את הסרטים על מאחורי הקלעים של הסרט למעניינים. הרשויות בסקוטלנד חזרו בהן מן ההיתר לצלם את הסרט בטירות בבעלות המדינה, בגלל פחד מנזק לטירות או בגלל שחשבו שהסרט לא הולם את הכבוד הראוי להן (ראיונות עם אנשי מונטי פייתון כוללים את שני ההסברים). לבסוף, טירה בבעלות פרטית שימשה כרקע לרוב הסצנות שדורשות טירה בסרט. בנוסף, פרצו ריבים בין שני הבמאים שהיו להם חזונות מנוגדים, לצד ריבים של גיליאם עם כל הקאסט בגלל התעקשות על החזון החזותי שלו. הדבר גרר טייקים רבים גם במקרים בהם השחקנים חשבו כי הביצוע שלהם היה נהדר. אולם, דבר מהותי להצלחת הסרט התרחש בכלל הרחק מזירת הצילומים: רשתות אזוריות של הטלוויזיה הציבורית בארה"ב (PBS) החלו לשדר את התוכניות של ״הקרקס המעופף״. עד שהסרט הושלם, פייתון כבר זכו לקהל אמריקאי די גדול ולסרט היה פוטנציאל להצלחה מסחרית משני צדי האוקיינוס. אומנם חלק ממבקרי הקולנוע (בחלוקה גסה: המבוגרים יותר) לא בדיוק הבינו את ההומור או המבנה של הסרט, אבל ״הגביע הקדוש״ הוכיח כי סרטים שקשורים למונטי פייתון הם עסק רווחי. מאוחר הרבה יותר, אריק איידל החליט להפוך את הסרט למחזמר ויצר את "ספאמלוט" שרץ בברוודווי בהצלחה במשך כמה שנים.

הסיבות להצלחה רבות, לדעתי, גם אם העיקרית שבהם היא "הסרט פשוט מצחיק". הוא אכן עמוס מאוד בבדיחות, אבל יש הרבה סרטים עם ממוצע בדיחות גבוה לדקה. אף כי כמה מהן משובחות ו/או מצוטטות במיוחד, אני סבור כי על מנת להפוך לסרט פולחן יש צורך גם ברבדים נוספים. למשל, אחת מן הסיבות להצלחה היא הבחירה בתוכן: הסרט הוא פארודיה על אגדות המלך ארתור. אגדות שהן חלק מן התרבות הבריטית, אבל כמו אגדות עם יש להן הרבה גרסאות ואנשים יודעים הרבה מונחים שקשורים בהן, אבל לא ממש את הפרטים. שנות הששים עד ראשית שנות השמונים היו גם שיא התקופה של המלך ארתור בתרבות: המחזמר "קמלוט" יצא, ונעשו כמה עיבודים קולנועיים על בסיס האגדות או חלקן, כולל של במאים צרפתיים כמו אריק רוהמר ורובר ברסון, שסרטו "לנסלוט דה לאק" הקדים את מונטי פייתון ביציאה לאקרנים בכמה חודשים.

הכותבים/שחקנים של מונטי פייתון הם כאמור גם אקדמאים והם עשו לא מעט תחקיר הן על האגדות והן על תקופות ההתרחשות, לפני ובמהלך כתיבת התסריט, תחקיר שרק חלק קטן ממנו נכנס לסרט. חלקים אחרים מן התסריט הפכו למערכונים בעונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה, זו שנקראה רק "מונטי פייתון". נדמה לי שאף קבוצת אמנים אחרת לא תהפוך סצנה בה המלך ארתור מחפש את הגביע הקדוש בחנות כלבו לסצנה ארוכה בה אדם מנסה לקנות נמלה. מבין האגדות על ארתור, כמה מן הדברים המפורסמים ביותר נותרו מחוץ לסרט: המלכה גווינביר למשל לא מוזכרת כלל בסרט, ושליפת אקסליבר מוזכרת בקצרה במערכון שעיקרו ביקורת פוליטית על עצם מוסד המלוכה. טרי ג'ונס, שראה בעצמו מומחה לימי הביניים (למד את ספרות התקופה באוניבסריטה ובשלבים מאוחרים יצר סדרות תיעודיות עליה) מצא חשיבות בכך שמדובר בסיפורים שנכתבו במאה ה-15 והתרחשו בעבר הרבה יותר רחוק. כלומר, מבט של שלהי ימי הביניים על התקופה שקדמה לימי הביניים. הדבר איפשר לסרט לעשות בלאגן היסטורי בשחזור התקופתי, בלי קשר לבלאגן שהוא מבנה התסריט. זה לא שמישהו התבלבל וחשב כי מדובר בשחזור אמין, אבל התחושה בצפייה בסרט היא שמי שכתב אותו לפחות מכיר את החומר עליו הוא עושה פארודיה יותר מן הצופים.

סיבה נוספת להצלחה היא השילוב בין גיליאם לג'ונס, למרות המתחים. כל אחד מן האנשים ששמם הפרטי טרי התגלה כבמאי המתמקד בהיבט אחר בזמן ההפקה עצמה. ג'ונס הוא כותב ושחקן, והוא טוב בעבודה יעילה ובהוצאת המיטב מן השחקנים שיש להם יכולת קומית יוצאת דופן, המשולבת עם היכולת להקנות לדמויות אמינות דרמטית. גיליאם החל בסרט הזה את הקריירה הדי מזהירה שלו כאחד מן הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים של המאה ה-20, וכמי שמייצר חזיונות פנטזיה בתוך מציאות אמינה. גיליאם נלחם על הרבה עשן ובוץ בסצנות ושיגע בכך את חבריו, אבל התוצאה נתנה לסרט מראה די מרהיב שנראה מתאים לסרטים יקרים בהרבה מבחינת התקציב. אחרי כתוביות הפתיחה המאוד קומיות של הסרט, השוט הראשון מציג צילום פיוטי של ערפל עם מבני ימי הביניים. כישרון ההמצאה של גיליאם גרם לכך כי טירה אחת הצליחה להיראות כמו מספר טירות שונות במהלך הסרט (למען הדיוק, טירה קטנה יותר, זו שבבעלות פרטית, שולבה בסצנה אחת). השימוש במודל בסצנות אחרות זוכה להתייחסות ישירה בגוף הסרט.

אולם הסיבה העיקרית להיותו של הסרט כה מוצלח מאלצת אותי לשוב לפוסט שכתכבתי על סדרת הטלוויזיה. אומנם איני חוזר מן הקביעה כי "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" הוא היצירה החשובה ביותר והפרועה ביותר של החבורה, אבל כל האלמנטים בה, ללא יוצא מן הכלל, נוכחים בסרט זה. לא רק הכישרון של המופיעים, אלא גם השילוב בין הומור גבוה ומגוחך, הלעג הגלוי לכל מקור סמכות ולמדיום הקולנועי עצמו, וגם הלינאריות האלטרנטיבית, למרות מראית עין של סרט בעל עלילה אחת לאורך שעה וחצי. "מונטי פייתון והגביע הקדוש" מתנהג כמו סרט עם עלילה, אולם מעט אחרי שהחיפוש אחר הגביע הקדוש מתחיל, הוא נפרם שוב לסיפורים נפרדים ואלו נחווים כסוגים של מערכונים שלא ממש משנה הסדר בו הם מוצגים, גם אם חלק מהם מצטלבים. לדוגמה, סר לנסלוט פוגש מחדש את סר גלאהד בטרם הוא מופיע לבדו באגדה עליו, ואז השניים חוברים יחד לארתור.

כל זה שולי לסרט שכל הזמן תוקף את עצמו, החל מכתוביות פתיחה שמתחילות במחווה מוזרה לברגמן ומסתיימות ברפרנס ישיר למערכון הלאמות מן הקרקס המעופף (מערכון שפותח את ההופעות החיות של הקבוצה, למרות שלא נראה שאי פעם הבנתי מה הוא מנסה לומר). בנוסף, קטעי האנימציה של גיליאם מתחילים כליווי גרפי ברמת מציאות אחרת, אבל בשלב מסוים מקשרים בין קטעי העלילה, כמו בתכנית הטלוויזיה וכולל בפתיחת רצף ארוך של רגעי דאוס-אקס מכינה בחלק האחרון של הסרט שהוא מתקפה על ההיגיון. בנוסף הסרט עצמו תוקף את עצם היותו על ידי עימות בין האבירים מן העבר למומחים מודרניים, ובסופו של דבר למשטרה אשר רודפת אחרי הסרט עצמו ולמעשה מהווה את האנטגוניסט. כלומר, זה לא רק סרט על החיפוש אחר הגביע הקדוש, זה סרט על הפאורדיה הפרועה אשר המשטר לוחם בה. הדבר מתחבר לרוח התקופה עליה דברתי בפוסט הראשון בסדרה ולמרד נגד הממסד עצמו.

המרד לא תם בכך. הסרט גם כל הזמן מטיל ספק בהיותו של ארתור, או בהתהגות אבירית, מודל לחיקוי. זה חלק מן המרד נגד כל סוג של סמכות, כאשר קוד ההתנהגות האבירית קורס בסצנת של טירת אנתרקס בה הנזירות כמהות למגע גברי, או בניסיון של לנסלוט להציל כלה שמתגלה בכלל כחתן (ש… שגם כמהה למגע גברי). לאורך כל הסרט, האלימות של האבירים מכל הצדדים מוצגת באופן שלא מייפה את המציאות ולא חף מסבל לסביבה. פרט לדיאלוגים על היכולת של ציפורים לסחוב אגוזי קוקוס, הדיאלוג עם הגבר הלא מבוגר הנקרא דניס מעביר ביקורת ניאו-מרקסיסטית על המלוכה ועל פערי המעמדות, באופן שיש בו שילוב של אנכרוניזם של רעיונות וסאטירה פוליטית ישירה יותר ממה שהיה נהוג בקרקס המעופף. יש בכך הכנה לסרט הבא של החבורה, סרט שהותקף בזמנו בטענה לזלזול בדת מצידו, אך למעשה מה שמותקף בו הוא המערכת הפוליטית. אבל זה כבר עניין לחלק הבא.

פרקים קודמים:
חלק א׳ – הקרקס המעופף
חלק ב׳ – הפייתונים בנטפליקס

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.