״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

אל רשימת המאסטרים והאוטרים שמצאו בנטפליקס בית השקעות לשגעונות הקולנועיים שלהם, אפשר להוסיף כעת את צ׳ארלי קאופמן. מי שהתפרסם בתור שם נרדף לתסריטאי הוא כבר מזמן גם במאי בעל סגנון מובהק ונושאי עיסוק חוזרים. סרטו החדש ״אני חושבת לגמור עם זה״ (I'm Thinking of Ending Things) הוא למעשה הפעם השלישית שהוא מביים. בעוד את הקרדיט על סרטו הקודם, ״אנומליסה״, הוא חולק עם במאי האנימציה דיוק ג׳ונסון, הנוכחי הוא בעצם סרט הסולו השני שלו כבמאי, אחרי ״סינקדוכה ניו יורק״ מ-2008, השנה בה שינה סטטוס. אחרי עשור של שיתופי פעולה עם הבמאים ספייק ג׳ונז (״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״, ״אדפטיישן״), ג׳ורג׳ קלוני (״וידויים של מוח מסוכן״) ומישל גונדרי (״המין האנושי״, ״שמש נצחית בראש צלול״), קאופמן הפך בעצמו למנהל של הכאוס הקולנועי שלו. הוא עשה זאת עם אחד הסרטים האהובים בתולדות סריטה, למקרה שבאתם ללכלך, ומאז עובד בקצב שגורם לכל יצירה חדשה שלו להפוך לאירוע מצופה. במיוחד כי היו פרויקטים שהוכרזו ונפלו, למשל הפיילוט שלא הפך לסדרה, ״How and Why״, או מיוזיקל ההתנצחויות בין במאי ומבקר שנקרא ״Frank Or Francis״. בתשע השנים ששיתף פעולה עם במאים אחרים, אפשר לספור חמישה סרטים, בעוד תריסר השנים שלו לבד מולידות ממש עכשיו סרט שלישי בלבד. כן, גם אני מרגיש פתאום כמו בסרט של קאופמן בו לזמן אין משמעות והוא נע אקראית.

על פי הסטטיסטיקה הזו, אין פלא שהיוצר בחר בכיסים העמוקים ובחופש היצירתי שמציעה נטפליקס, רחוק מהלחץ של הצלחה בקופות הכרטיסים. זו גם הפעם השנייה בה הוא מעבד ספר, אחרי ״אדפטיישן״ כמובן. שמו של הסרט החדש הוא כשם רומן הביכורים של איאן ריד הקנדי, שיצא לאור ב-2016. אולי כיוון שהספר מקוטלג כמותחן אימה היו מי שהשליכו זאת, מראש או בדיעבד, גם על הסרט. אם יורשה קצת תיאום ציפיות, בהחלט יש אלמנטים מסויימים ממותחנים או מקולנוע אימה שקאופמן שואל גם לסרטו, אבל המתח בו הוא יותר בכיוון של ״מה קורה כאן?״ והדבר היחיד שמתקרב ללהיות מפחיד או מבהיל היא המסקנה הקבועה של היוצר הנוגעת לחוסר המשמעות של הקיום ולמוות הבלתי נמנע של כל מה שחי. רוצה לומר, היכונו לשעתיים ורבע של דרמה עתירת דיאלוגים, משחקים עם אמנות הסטוריטלינג ואשליית הזמן בקולנוע, הומור שחור וגבוה בקטע שהתחשק לי להכניס כאן בדיחת כדורסל, אבל בעיקר תחושת דכדוך וחידלון עם ניצוצות של השראה ורפלקציה.

ייתכן שכבר שמעתם לא מעט דעות, משום שנטפליקס הסירו את אמברגו הביקורות יותר משבוע לפני שהזרימו את הסרט לקהל המנויים שלהם. חשבתי שזה משום שכל סרט של קאופמן צריך להתעכל ולהתבשל בתודעה לפני שמביעים עליו דעה מגובשת, או שלפעמים יש צורך בעוד צפייה כדי לרדת לסוף דעתו הייחודית והכאוטית של קאופמן. אולם, אין ראיות במציאות שתומכות בתיאוריה שלי. רוב המבקרים בארה״ב שלפו וירו מיידית. כולל הדעה ״כנראה שאני לא מספיק חכם להבין את הסרט״ או תלונות מסוגים שונים, לצד התשבוחות הקבועות והמצופות. אני מודה שאם מישהו היה מבקש ממני דעה קוהרנטית מיד בתום הצפייה היא הייתה ״המממ…״. גם אחרי שבוע שלם ויותר מסיבוב אחד אני יכול לומר שאני די בסכסוך פנימי. נכון לכרגע, זה כנראה הסרט הכי פחות חביב עליי של קאופמן בשלב זה של הקריירה שלו. אבל זה גם סרט כל-כך נועז צורנית, מקורי נראטיבית ומורכב תמטית – כך שאני ממש לא חושב שאפשר לבטל אותו בהינף יד. לכן, הנה מה שאני חושב שכדאי לדעת על הסרט לפני הצפייה, ואחר-כך כמה מחשבות, חלקן סותרות, על היצירה עצמה. מי שהגיעו הנה בתום הצפייה שלהם או שלהן כדי לקרוא פרשנות אפשרית למה הם והן ראו הרגע לעזאזל, ימצאו ניסיון ביאור שלי בסוף אחרי אזהרת ספוילר.

אחרי פרולוג קצר ודחוס, שזה לגמרי בסדר אם לא תבינו אלא רק תזרמו איתו, מגיע גם סיפור. כזה שבו הגיבורה (ג׳סי באקלי) ובן הזוג שלה (ג׳סי פלמונס) נוסעים לבקר את הוריו. הוא לא יודע שהיא חושבת לסיים את הקשר ביניהם, אבל אנחנו כן – משום שאנחנו שומעים כל מחשבה שלה. כל. מחשבה. בית החווה של ההורים מרוחק והנסיעה אליו ארוכה ומושלגת, כי אין שלב מוקדם מספיק להתחיל עם המטפורות על זוגיות. בבית עצמו ממתינים להם ההורים (טוני קולט ודייויד תיוליס המופלאים), כלב בשם ג׳ימי, ושלל רגעים שמערערים על קיומה של המציאות ואת שלוותה של מי שמספרת לנו את הסיפור. יש גם ספק עלילת משנה שמבליחה מדי פעם עד שמתברר מה היא בעצם רוצה, בין אם ברגע הראשון, בכל שלב שהוא בדרך, או ממש בסיום – זה תלוי בצופה.

לכל אורכו של ״אני חושבת לגמור עם זה״, קאופמן כאילו חותר תחת יסודות הקולנוע המוכרים. הדוגמאות לכך רבות ומגוונות, מבטיח להיות מעורפל ולא לספיילר. יש רגע בו המצלמה נעה לכיוון אליו יזוזו הדמויות בעצלתיים ברגע הבא, כאילו הצלם איבד את המקצב של הסצנה. בסצנה אחרת, נשבר חוק ה-180 המפורסם באופן שגרם לי ממש לנענע בראש. אבל אין לחשוד בפאשלה, שכן הצלם הוא הפולני הנהדר לוקאש זאל. הוא מתאוורר כאן מהשחור-לבן של ״אידה״ ו״אהבה בימים קרים״ עם קצת צבע, אבל נשאר בפריים הריבועי החביב עליו ולפרקים חוזר לשטיק המוכר שלו מהסרטים ההם, כשהוא משאיר הרבה הד-רום לדמויות (זה קורה כבר בפוסטר, למעשה). הסצנות של הנסיעה במכונית לא ממש הותירו לו הרבה מקום ליצירתיות, ושם תופסת את המושכות העריכה. אלא שהיא מבקשת לתעתע במקום לסייע לצופה לצלוח סצנות עמוסות דיאלוג בין שתי דמויות, שאת המחשבות של אחת ממנה אנחנו גם שומעים. גם כאן בעל המלאכה אינו טירון, שכן זהו העורך רוברט פרייזן שעבד עם קאופמן על ״סינקדוכה״ ויודע לחתוך גם סרטים נורמטיביים (״הרודפים״, ״המייסד״, ״דיברנו מספיק״). רוצה לומר, קאופמן וצוותו מציעים כאן חזון מגובש של בלאגן מכוון.

כל הטלטולים והבלבולים לא היו באמת מעיפים אותי מגב השור אם הייתה לי נקודת אחיזה איתנה יותר. כלומר, דמות להיאחז בה. קולט ותיוליס מבצעים תפקידים מהנים ושוברי לב לסירוגין, אך מגיעים בשלב מתקדם יחסית וההגזמה המובנית שבהם מנעה ממני להתחבר אליהם באמת. פלמונס הוא ליהוק ספק מעניין וספק תמוה, כי בניגוד להוריו בסרט הוא לא שחקן שידוע בהבעה עזה אלא דווקא בסטואיות. אלא שהפעם הוא כן נדרש להביע את רגשותיו ומחשבותיו בקול ובגדול, מה שלא לגמרי הסתדר לי. נשארנו עם מי שמקריינת וחושפת הכל אודות עצמה, אבל לדעתי לא באמת לומדים להכיר אותה. אסייג ואומר שאני מאוד רחוק מלהצטרף למועדון המעריצים של באקלי, שלא לומר הגעתי קצת מוטה. זרות לי התשבחות שמורעפות בכל פעם על הכוכבת בהתהוות (״השיר של רוז״, ״ג׳ודי – מעבר לקשת״) וזה ממש לא הסרט שיגרום לי לשנות דעה. אני גם לא בטוח שהבחירה המקורית לתפקיד שלה, ברי לארסון, הייתה משפרת את המצב עבורי. בקיצור, בהיעדר נציג שלי כצופה בתוך היצירה נותרתי מחוצה לה, אבל גם ממש לא היה לי כיף לבלות במחיצת הטיפוסים האלה. כמובן שלסרט יש תשובה מוכנה לסוגיה הזו, כמו כמעט לכל מחשבה ביקורתית שעברה לי בראש.

באחת משיחות המפתח להבנת היצירה, כפי שאני תפסתי זאת, ארבע הדמויות משוחחות על אמנות הציור. אחת מהן, שלכאורה מייצגת את האדם הפשוט, טוענת שהיא לא מבינה ציורים שאין בהם דמות אדם המביע את הרגש שהיצירה כולה מציעה לקהל שלה. בסרט של קאופמן, יש חוסר הלימה די מדהים בין מה שהדמויות מרגישות לבין מה שהן מביעות, או אפילו להתנהגות אנושית התואמת את הסיטואציה במקרה של שני ההורים. בדיאלוג ישיר עם הצופה, הסרט מציע לא להיות פשוט העם שזקוק לאווטאר להזדהות איתו, אלא לנסות לחוות את האמנות המוצגת מולו ברגעים אלה גם בלי זה, ואולי לגלות בה עומקים נסתרים. כי אם אין די ביומרה של הסרט בתחומים שכבר ציינתי לעיל, ״אני חושבת לגמור עם זה״ הוא גם מסוג הסרטים שהביקורת עליו כבר כלולה בפנים.

דוגמה מובהקת היא השילוב של ביקורת קולנוע דה פקטו בתור דיאלוג בסרט, מה שקורה אחרי שכבר הוצג לנו ספר של מבקרת הקולנוע פולין קייל בשוט ממושך. הביקורת נאמרת כאילו כדעה של אחת הדמויות על סרט אחר, שבהחלט מתכתב עם היצירה הנ״ל, אבל גם יכול להיחוות כמעין ביקורת פנימית של הסרט על עצמו. זה לופ קאופמני מושלם – לקחת ביקורת קיימת על סרט קולנוע אחד ולהשתמש בה בתור טקסט עבור דמות בסרט קולנוע אחר, שמתכתב הן עם היצירה ועם היצירה אודות היצירה וכן הלאה. זה גם הופך את העבודה שלי למיותרת מתמיד, וזו לא הפעם הראשונה בתולדותיו שקאופמן מתגלה כמבקר מוצלח. אולם, זה עדיין טריק קצת נבזי, ובכל מקרה הוא אינו הופך את הסרט לחסין מפני ביקורת.

משחק הרפרנסים של ״אני חושבת לגמור עם זה״ מתפרש מעבר לקולנוע ומגיע גם אל עולמות השירה, הספרות, הציור, והתיאטרון המוזיקלי, אם למנות כמה אמנויות ואמנים שמשתתפים, ספק בעל כורחם. ברגעים רבים אלה הסרט מזמין את הקהל להרגיש בור או אינטלקטואל, תלוי אם האזכור זוהה בהצלחה ועד כמה הובן הקשרו. העניין הוא שאי אפשר להחמיץ רפרנס כי החיווי לא רק ברור אלא גם ממושך, וכך יש סכנה ליפול לקטגוריה הראשונה. לדעתי יצאתי איפשהו באמצע, כמו עם כל דבר בסרט הזה, ותסלחו לי אם לא אפרט את כל האזכורים ואתפייט עליהם כי זה המשחק הכי פחות חביב עליי. אומר רק שצחקתי לא מעט בפעמים שזה היה קשור לקולנוע, אבל זה רק עוד סוג של הסחת דעת.

אין לי ספק שהכל בכוונה, שלא לומר, בשביל לעשות דווקא. קאופמן מאותת לנו שמשהו לא תקין במרקם המציאות והוא עושה זאת תדיר ובכל האמצעים העומדים לרשותו. ייתכן שהוא השיג את מבוקשו קצת יותר מדי טוב, כי מבחינתי זה סרט שכאילו עושה הכל בשביל למנוע סנכרון עם הצופה. השהיית אי האמון הנודעת, ההכרחית בעיניי להנאה מקולנוע, חוטפת בכל כמה דקות זעזוע מסוג אחר: ענייני העריכה והצילום שהוזכרו, השינויים הקיצוניים בהופעות המשחק, טעויות מכוונות בהמשכיות, אקספוזיציה סותרת, דמות המביטה ישר למצלמה, ועוד טריקים. כל זה קורה בסרט שממילא רובו דימויים סתומים (לפחות עד הסיום) או שיחות פילוסופיות בעומקים משתנים ועוצמות מתחלפות של זרם תודעה. כלומר, לא הצפייה הכי קלה מלכתחילה, עטופה בעשייה קולנועית יומרנית אך גם חשופה עד העצם מבחינת המניפולציות שהיא מפעילה או נמנעת מלהפעיל. ניסיון להצליח ליצור סרט קולנוע, אולי אפילו קולנוע גדול, מבלי לציית לכללים אלא על ידי שבירתם ובהפגנתיות.

במחווה לקאופמן אעבור למטפורות לסיכום שלפני שלב הספוילרים. הכי טובה שהצלחתי להעלות בדעתי בניסיון לאפיין את חוויית הצפייה שלי, היא שכיבה על מיטת מסמרים. בתחילת הסרט מונח הסד וכבר אפשר לראות בבירור שנעים זה לא יהיה. אבל יחד עם זאת מובטח שאם רק אתאזן נכון, אוכל להתעלות מעל לסבל ואולי אפילו אגיע להארה רוחנית. אבל אני לא פקיר, וההארה המיוחלת לא הגיעה – רק עוד סבל וחוסר נוחות פיזית מהסוג שמזכיר האזנה לסימפוניה של ציפורניים על לוח, בזמן שהאינטלקט מנסה לפענח והלב מקווה להרגיש משהו. מה שבכל זאת קיבלתי בסוף החוויה, חוץ מסימנים של מסמרים בכל הגב, ידרוש ממני לדבר על הסיום של הדברים שיש לגביהם מחשבות.

-ספוילרים חמורים לכל הסרט מכאן ועד הסוף-

כפי שניתן להבין כבר באחד השוטים הראשונים, בו אדם מבוגר מביט מהחלון ומחשבותיו מתמזגות בקריינות של הפרולוג, או כפי שנאמר מפורשות למדי בסיקוונס הסיום – שום דבר ממה שראינו לא אמיתי. או לפחות, לא קרה כפי שמתואר לנו. הדמות היחידה בסרט היא זו שיש לה שם – ג׳ייק. כל השאר קרואים על שם הפונקציות שלהם בחיים או בראש של ג׳ייק. הוא השרת המזדקן של בית הספר והוא ספק נזכר וספק מדמיין את כל מה שאנחנו רואים, כולל דמות המספרת שבכלל לא בטוח אם הייתה חברה שלו, או אפילו התקיימה אי פעם. אולי היא סך כל החברות שהביא להורים, אולי מישהי שהוא ראה בסרט פעם, אולי יציר דמיונו המוחלט עליו הוא משליך מתחומי העניין והדעות שלו עצמו.

זה בעצם סיפור על אדם בסוף ימיו המנסה להביט לאחור על חייו, ספק מתמודד עם תעתועי זיכרון וספק מתקשה למצוא על מה להרהר ולכן מתחיל להמציא, כדי שיוכל לכל הפחות לבכות את ההחמצות. אלא שגם זה לא מרתק במיוחד אז הוא מגביר ל-11 לקראת הסוף, עד לדימוי המסיים שהוא שליו אך מטריד – הרכב הקבור בשלג, העץ המתחדש לידו. אפשר לשמוע את השלג נופל ממנו או לדמיין אותו מנער מעל ענפיו את המשקעים הקפואים וצופה אל העתיד. יש כאלה שהזמן ישכח וייקברו תחתיו, למרות חיים פנימיים עשירים שאין לראות מבחוץ, ויש מי שימשיכו ויתחדשו על ידי היפרדות מכובד העבר, ניעור כמו הדימוי שהוא כלב המשפחה. זה גם מנכיח את הנקודה של קאופמן על המציאות הסובייקטיבית ומטשטש עד כדי היעדר ההבחנה את המושגים דמיון וזיכרון. כבר התוודתי בעבר שלפעמים אני מגלה שזכרונות פרטיים שלי בעצם היו קטעים מסרטים, אז לכאורה אני אמור להתחבר לזה.

כאן מגיע ה-אבל. כי אם שום דבר ממה שראינו לא באמת קרה, או משנה, זה לא קצת מרוקן את התוכן ומשאיר מטפורה חלולה? הפכתי בסרט במוחי ואני לא חושב שיש בו תעלומות נוספות, אבל מנקרת בי ההרגשה שפספסתי משהו, אין לי מושג מה. לכן, השאלה היחידה שנותרה פתוחה מבחינתי היא למה. למה קאופמן עיבד את הספר הזה די ברור, יש כאן הרבה מהחומרים הקבועים שמעסיקים את יצירתו: שלל כפילויות ודמויות המתקפלות אחת אל תוך השנייה, דימויים בתוך דימויים, דיאלוג פנימי של יצירה עם עצמה ועם סביבתה, אקראיות הזמן ותפיסתו, הרהור שהוא ערעור על חוסר התוחלת בחיים. זה כנראה החמיא לצ׳ארלי קאופמן (בעוד דונלד קאופמן בטח מרוצה מן המהלך התסריטאי המסיים). קראתי הרבה השוואות של הסרט הזה לסרטים עכשוויים, עליהן לא אחזור כי לא מצאתי אותן מתאימות, אבל אציע אחת משלי והיא ״שחקן מספר אחת״, הפעם הקודמת בה קולנוען הרגיש שיש ספר שהוא מחווה לכבודו וטרח גם לעבד בעצמו.

אז זה בקשר לקאופמן, אבל למה שמישהו אחר ימצא את הספר הזה מעניין, או יותר נכון מה מעניין בסיפור הזה – זו שאלה שאין לי תשובה עליה. אגב, לסיפור הקצר הראשון של ריד, שקדם לרומן שלו שהפך לסרט הזה, קוראים ״ One Bird's Choice: A Year in the Life of an Over-educated, Underemployed Twentysomething Who Moves Back Home״. אז אני מאשים אותו בהכל. הייתי גם אומר שנמאס לי לראות סיפורים על אנשים שהם גם בכיינים וגם מתנשאים, אבל זה יהיה שקר. למעשה, כל הנושאים האלה שמועלים בסרט לרוב מדברים אליי, אבל הפעם עברו לידי. נותרתי בסיום עם תחושה שהייתי אמור לאהוב יותר את הסרט הזה ואף נשמעתי לעצמי כמו ״האנשים האלה״ שלא מבינים מה הקטע עם צ׳ארלי קאופמן, אחד היוצרים האהובים עליי מכל. אולי זו לכשעצמה חוויה סוריאליסטית שמצדיקה את הצפייה.

/// כל התמונות באדיבות נטפליקס