"חברים ישנים" (Old Boyfriends), סרט הקולנוע היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי

בשבועות האחרונים יצא לכתוב כאן על הקריירה של כמה וכמה במאיות שפעלו בקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. זו תקופה בה הוליווד לכאורה נתנה הזדמנות לבמאים צעירים ובעלי חזון אמנותי פחות שגרתי, אבל גם כמעט ולא נתנה הזדמנות לנשים לביים. ממה שיצא לי להתרשם, כל מקרה של במאית שכן זכתה לעבוד הוא די מרתק, גם בנסיבות וגם בייחוד של התוצר. כך זה היה במקרים של ברברה לודן ואיליין מאי, עליהן כתבתי לא מכבר, וגם במקרה של ג'ואן מיקלין סילבר שהטקסט שלי על סרטיה קצת יותר ותיק. הבמאית שעל הסרט שלה אכתוב הפעם חולקת את השם הפרטי עם מיקלין סילבר וחולקת עם שתי הבמאיות האחרות את העובדה שהייתה צריכה לזכות בהצלחה בתחום אחר קודם שפנתה לביים. במקרה של ג'ואן טיוקסברי (Tewkesbury) לא מדובר בקריירת משחק. היא עבדה גם כשחקנית, אבל לא ממש זכתה לפרסום בשל כך. זו הייתה עבודתה כתסריטאית שהביאה להמשך הקריירה שלה בקולנוע.

עוד בטרם יצאתי למיני-מסע הלא מקיף הזה בעקבות סרטי במאיות מן התקופה, רציתי לצפות בסרטה של טיוקסברי. היא סיקרנה אותי כבת טיפוחים של הבמאי רוברט אלטמן, עמו עבדה בתפקידים שונים בכמה סרטים. כולל כתסריטאית ב"גנבים כמונו" (בשיתוף עם אלטמן וקלדר ווילנגהאם) וב"נאשוויל". יש לציין כי אלטמן הוא במאי שתמיד נטה לחרוג מן התסריט הכתוב, והתסריטים של טיוקסברי נכתבו בידיעה כי הדיאלוגים יאולתרו וכי העלילה יכולה להשתנות על הסט. אחרי ההצלחה של "נאשוויל", אלטמן ניסה להקים חברת הפקה בה ייפתח את הקריירה של כשרונות צעירים שעבדו עמו, בהם טיוקסברי ואלן רודולף. אבל הוא לא הצליח להשיג מימון לפרויקטים של טיוקסברי ולקראת סוף העשור השם שלו הפך מנכס לנטל.

בסופו של דבר, טיוקסברי קיבלה את ההזדמנות לביים פיצ'ר שיצא לאקרנים בשנת 1979 והוא נותר עד היום הסרט היחיד שביימה לקולנוע. יחד עם זאת, הוא כן פתח לה את הדלת לקריירה פורה כבמאית בטלוויזיה. כבר באותה שנה יצא סרט הטלוויזיה הראשון שלה ולאורך שנות השמונים והתשעים היא הרבתה לביים סרטים לטלוויזיה וגם פרקים בסדרות. אבל Old Boyfriends, או "חברים ישנים" כפי שהשם מופיע לעתים בעברית (אך אינו רשמי ככל הידוע לי), נותר הסרט היחיד שביימה עבור קולנוע ובניגוד לסרטים עליהם כתבתי בפוסטים הקודמים. להשיג עותק טוב שלו לצפייה זה די נדיר, שכן הוא טרם זכה להערכה מחודשת, אם כי דברים מתחילים להשתנות. בשנים האחרונות עותק פילם של הסרט הוקרן במספר ערים גדולות בארה"ב (לא פעם בנוכחות הבמאית) ויציאה של עותק בלו-ריי/גרסה דיגיטלית אחרי שחזור עומדת על הפרק. כך שייתכן שעוד אנשים יצפו בסרט המיוחד הזה, שהוא מרתק לא רק בזכות הבמאית שלו.

"חברים ישנים" החל למעשה את דרכו כתסריט תחת השם "חברות ישנות". פול שרדר כתב אותו ביחד עם אחיו לאנרד, וגם רצה לביים, כסיפור על גבר בסביבות גיל 40 שיוצא למסע ברחבי ארה"ב במטרה לפגוש חברות לשעבר (נקודת המוצא הזו הייתה אז קצת יותר מקורית מאשר היום). אלא ששרדר עבד על הרבה פרויקטים באותה תקופה, הן כתסריטאי שפרץ עם "נהג מונית" והן כבמאי. הוא בחר לביים פרויקטים אחרים וגם חשב כי אולי הסרט הזה יעבוד טוב יותר עם אישה בתפקיד הראשי במקום גבר. הסוכן שלו היה גם הסוכן של טיוקסברי וכך היא הובאה לפרויקט. אם כי מצאתי גרסאות סותרות לגבי השלב בו התבצעו החילופים המגדריים בתסריט ומי יזם אותם, שכן טיוקסברי הכירה את התסריט בגרסתו המוקדמת.

שמו של פול שרדר אמור להעלות את העניין בסרט, אבל הקאסט הוא סיבה נוספת לכך שהוא צריך לעניין חובבי קולנוע משנות השבעים, כולל כאלו שאינם סינפילים כבדים. לתפקיד הראשי של אישה אשר יוצאת לחפש את בני הזוג הראשונים שלה ליהקה הבמאית את טליה שייר, תפקיד ראשי נדיר לשחקנית שהיא אדריאן של "רוקי" וקוני בסרטי "הסנדק" שביים אחיה, פרנסיס פורד קופולה. הקאסט הגברי כולל הופעות קצרות אבל מצוינות של באק הנרי וג'ון האוסמן ותפקידי משנה גדולים יותר לקית' קארדין, ריצ'ארד ג'ורדן וג'ון בלושי, כפי שאני מעולם לא ראיתי אותו. בתפקיד יש הומור וביצוע של מספר שירי רוק, אולם הוא בעיקרו דרמטי וכולל השפלה עצמית. לא בגלל שהוא מתפרע על המסך, אלא כי הדמות שלו לא קוראת נכון נשים, או לפחות לא עשתה זאת בעבר.

יש לציין כי יחסית לסרט שתיאור העלילה שלו יכול להישמע כקומדיה רומנטית, והוא כולל כמה שחקנים קומיים נהדרים בקאסט, "חברים ישנים" אומנם מצחיק בלא מעט רגעים אבל הוא בעיקרו סרט אפל מאוד. גיבורת הסרט, דיאן, יוצאת למסע אחרי מה שנראה כניסיון התאבדות. לכל אחד מן הגברים עימם היא משוחחת, היא משקרת בצורה שונה וממניעים שונים. הסרט מכיל יותר מדמות אחת הסובלת ממחלת נפש, התמודדות עם טראומות מסוגים שונים, ותחושה כי הפוטנציאל של כל האנשים בסרט נותר מפוספס ביותר מדרך אחת. יש בסרט לא מעט צלילה אל תוך הצדדים האפלים של הנפש, דבר שלא מפתיע בתסריט של שרדר. אבל טיוקסברי הביאה גם סוג אחר של רגישות. בדומה לסרטים של אלטמן, התחושה היא כי כל סצנה מכילה התנהגות אנושית טבעית וקטעים שלא בהכרח כתובים מראש. כל השחקנים משחקים בסגנון יחסית מופנם (יחסית. ג'ון בלושי בכל זאת כאן) וזה בהחלט מכוון. הסרט אומנם נפתח בשוט של נהיגה מהירה, אבל משם עובר להתנהל בקצב איטי, בוחן מחדש את הסיטואציה כפי שעושה הדמות הראשית.

דיאן פוגשת את האקסים שלה בסדר הפוך לזה בו נכחו בחייה. הראשון הוא בן הזוג מתקופת הלימודים במכללה, ג'ף (ג'ורדן), היחיד מבין השלושה שהיה באמת בן-זוג לתקופה ארוכה ואף הציע לה להתחתן עמו מספר פעמים. למרות זאת, הוא לא ממש מזהה אותה כאשר היא מגיע לסט של פרסומת שהוא מביים אי שם בשממה של מרכז ארה"ב. אחרי מבוכה ראשונית, נוצר מחדש קשר בין השניים, כולל התחברות של דיאן לבתו המתבגרת של ג'ף. מה שנראה כהתחלה מחודשת נקטע כאשר דיאן נעלמת להמשך המסע. ג'ף נותר כדמות משנה בעלילה קצבית יותר, יוצא בעצמו למסע מחוץ לאזור בו הוא חי. המטרה שלו כפולה: למצוא את דיאן, לעבור ללוס אנג'לס ולנסות לביים סרטים "אמתיים".

החבר השני הוא אריק (בלושי), שמערכת היחסים עמו בתיכון הסתיימה בפגיעה קשה מאוד בדיאן הודות למעשה אכזרי ומשפיל מצד הגבר. הביקור הזה הוא סוג של ניסיון נקמה שעולה די יפה, שכן דומה שאריק לא בדיוק זוכר מה עשה שגרם לפרידה, או בכל מקרה סבור כי דיאן התחילה לסלוח לו. אריק הוא דמות מעוררת בוז בקטעי היומן שדיאן קוראת, אבל משהו בהופעה שלו כאדם מבוגר נראה פתטי. הוא אומנם מתייחס לנשים בצורה מכובדת יותר מבעבר, אבל נותר באותה עיר לא זוהרת וממשיך לנגן פחות או יותר באותה להקה שעושה קאברים לשירי רוק. בלושי זורח בדקות שלו על המסך, הן כמבצע של כמות גדולה של שירים והן כאדם שמנסה גם לחזר מחדש אחרי האישה מעברו, וגם להתייחס כלפיה בכבוד בו לא נקט בעבר. לשיא הוא מגיע בסצנה ארוכה בה דיאן מנסה לפתות אותו והוא לא ממש בטוח כיצד לנהוג, באופן שמהווה תמונות ראי לזיכרון מן העבר.

לאחר מכן, דיאן מפליגה במעבורת לעיירה הפרוורית בה גדלה עד שנאלצה לעזוב, בתחילת גיל ההתבגרות. היא רוצה לפגוש חבר ילדות קרוב שהקשר ביניהם נקטע בגלל שהוריה עברו דירה בערך בגיל בו המיניות מתחילה להתפתח. בהגיעה למקום, היא לא מוצאת בדיוק את מה שחיפשה. קית' קארדין מגלם גבר מבוגר הסובל מפגיעה נפשית קשה ובקושי יוצא מן הבית או מנהל אינטרקציה חברתית שלא עם אמו. דיאן מספרת לאם כי היא עובדת כפסיכולוגית וכי היא יכולה לעזור לבנה, מה שמוביל למהלך לא קונבנציונלי בניסיון לעזרה וגם לסצנות האפלות ביותר בסרט. זה משום שהן מראות כאב חשוף וחוסר יכולת להתגבר הן על החיים שפוספסו והן על הנזקים של העבר הקרוב של ארה"ב בסוף שנות הששים: הבלבול שנותר בחיי האנשים הפשוטים בגלל מלחמת וייטנאם, והמרקם החדש של היחסים בין המינים אחרי שניתן לדון במין בפתיחות.

מעבר לסיפור של הדמות הראשית, הסרט הוא גם סוג של מסע בנופים השונים בארה"ב. אולם, בכל מקום הדגש הוא לא על מרכזי הערים, אלא על הפרוורים הצנועים, כולל בלוס אנג'לס ממנה דיאן יוצאת לדרך. בצפייה כיום, הסרט מרגיש גם כפרידה מן הקולנוע ההוליוודי החדש שאיפשר סרטים המבוססים על שחקנים מוערכים שאינם כוכבים, נראטיב רופף, ועיסוק בתכנים בוגרים. בהקשר לסדרת הפוסטים שלי, מעניין לציין כי העשור נפתח עם סרט מסע, "ונדה" של לודן, ונסגר עם סרט זה, שגם הוא סרט מסע שלא בדיוק שומר על הקונבנציות של הז'אנר. אולם, כשמדברים על שנות השבעים בקולנוע האמריקאי, מדברים על תקופה שבפועל הייתה קצת ארוכה יותר בשנים מאשר זו שמ-1970 עד 1979. יוצרים צעירים החלו לקבל חופש אמנותי קצת קודם וכשלונות של כמה סרטים אישיים, לצד להיטים מסחריים, היוו את סוף התקופה מעט מאוחר יותר.

טיוקסברי משלבת בסרט שוט של מבט מן החלון על תור לסרט "מלחמת הכוכבים". בשיחה מן העת האחרונה היא אמרה שעשתה זאת כפרגון להצלחה של לוקאס, אבל ניתן לראות זאת גם כמבט של הקולנוע האישי על קולנוע שהוא לא יכול להתחרות עמו. גם הנוכחות של בלושי בסרט מבצעת מהלך דומה, וכנראה גם תרמה לכך שהסרט אכזב חלק מן הקהל כאשר יצא למסכים. צופים רבים רצו לראות את הסרט הראשון של בלושי אחרי "בית החיות", ומה שהם קיבלו היה סרט כמעט הפוך בטון – כזה שהתמקד בתוצאות של רדיפת ההנאות בתור צעירים, ומראה את הדור שקיבל בשנות הששים כדור שרוצה להיות שונה מן ההורים, אבל לא ממש יודע מה הוא רוצה להיות. הגיבורה הראשית משקרת לכל הדמויות האחרות בסרט, בעיקר לגברים שבמידה זו או אחרת משקרים לעצמם.