״אמה.״, סקירה (וגם למה ״קלולס״ הוא עדיין העיבוד האולטימטיבי לספרה של ג'יין אוסטן)

תייגו תחת סרטים שתוכננה להם הפצה קולנועית בישראל, אבל אז המגפה שיבשה הכל. ״אמה.״ (.Emma), עיבוד חדש לספרה המפורסם של ג'יין אוסטן, כבר זכה לתאריך עלייה לקולנוע באפריל, אחרי בכורה בריטית ואמריקאית בסוף פברואר. יצא שראיתי אותו בקולנוע, פעם כשעוד היה דבר כזה, אבל נאלצתי לחכות עד החודש כדי לכתוב עליו במועד שיהיה רלוונטי לקהל הישראלי. הראשונים להרים את כפפת המשי היו סלקום TV בשבוע שעבר, והחל מהשבוע הבא יוכלו להתרשם מהסרט גם לקוחות yes. עם זאת, רק יס שמרו על הנקודה בשם המקורי, זו שכל-כך עוזרת להבדילו מהמוני העיבודים האחרים. או מסרטים שאין להם קשר לאוסטן וגם הם נקראים ״אמה״, כמו זה של פבלו לראין מהשנה החולפת. הבמאית, אוטום דה ווילד, גם הסבירה את חשיבות הנקודה – היא מסמלת את המשמעות הנוספת של המילה באנגלית, תקופה. כלומר, לפנינו סרט שהוא עיבוד תקופתי עם הבטחה לשנינות וכפלי משמעות.

את הקומדיה האוסטנית אני מניח שכולם מכירים וכולן מכירות, ובכל זאת, תקצירון. העלילה מתרחשת באנגליה של ראשית המאה ה-19, ליתר דיוק בהייבורי, ומתמקדת בצעירה בשם אמה וודהאוס (אניה טיילור-ג'וי). היא מתגוררת באחוזה של אביה הדאגן (ביל ניי) ופחות או יותר מנהלת את חיי החברה הגבוהה באיזור הכפרי שסמוך ללונדון. בעיקר, אמה נהנית להשתעשע בשידוכים בעודה נמנעת בעצמה מאהבה. בשני המקרים, כלומר הן בנסיונותיה להיות קופידון והן בהדיפת מחזרים, נפגעים לבבות רבים, כולל זה של הגיבורה.

אפשר למנות לפחות שלושה שמעוניינים בעלמה וודהאוס. ג׳וני פלין (״העננים של סילס מריה״) הוא מר נייטלי, שאחיו נשוי לאחותה של אמה, והשניים מכירים מילדות. לכן יש ביניהם כמעט יחסי אח ואחות, במובן של מריבות והקנטות בלתי פוסקות תוך לחיצה על נקודות התורפה זה של זו. ג׳וש אוקונור (הלא הוא הנסיך צ׳ארלס ב״הכתר״) הוא מר אלטון, הכומר המקומי והצעיר, לו אמה מנסה לשדך את חברתה חסרת המעמד (מיה גות׳), ניסיון אותו הוא מנצל דווקא כדי לשהות במחיצת השדכנית. קאלום טרנר (״גרין רום״) הוא מר צ׳רצ׳יל, לכאורה הבחירה המתאימה לגיבורה משום שהוא מרוכז בעצמו כמעט כמוה, אבל ייתכן גם שהם דומים מדי. את הצד הנשי של הקאסט משלימות, טניה ריינולדס, אמבר אנדרסון ומירנדה הארט, כפרה עליה, בדמויות הנוטות במובהק אל הצד הקומי.

מדובר בהפקה בריטית שהיא סרט ביכורים הן לבמאית והן לתסריטאית, אמניות בעלות שם לפני שנהיו קולנועניות. אלינור קטון, שעיבדה את אוסטן, היא סופרת ניו-זילנדית זוכת פרסים עבור רובן הביכורים שלה, ״החזרה״, וספרה השני, ״המוארות״, שגם הפך השנה לסדרה. אוטום דה ווילד היא במאית קליפים ומתעדת הופעות, בין היתר של הפליימינג ליפס וארקייד פייר, כמו גם צלמת פורטרטים שעבודותיה עיטרו שערי מגזינים ועטיפות אלבומים. בהתחשב ברקע של השתיים, אין זה מפתיע שהסרט נשען על דיאלוג מושחז ועל ויזואליה בולטת. הוא צבוע בגווני פסטל רכים והדיאלוגים נוטים להומור גחמני (או Whimsical, מילה מושלמת שעדיין לא למדתי לתרגם במדויק), ושני האלמנטים מבוצעים ברמות שאפילו ווס אנדרסון היה מוצא מוגזמות. אני מודע לכך שכנראה תיארתי פה משהו שדווקא יקסים ויקסום לקהל הפוטנציאלי, ואני בהחלט חושב שיש כזה. אבל עבורי, אלא שניים מהדברים שהרחיקו אותי רגשית מן המתרחש על המסך.

הטריילר של הסרט, בו צפיתי שלא מבחירה הרבה יותר מדי פעמים בבתי הקולנוע, עושה לו שירות רע. הוא מבטיח טון שובבי ואירוני שכאילו נוגד את ההפקה התקופתית, כפי שעשו לפניו סרטים כמו ״אהבה וידידות״ של וויט סטילמן או ״המועדפת״ של יורגוס לנתימוס (או הסדרה The Great שעלתה השנה בהולו). אולם, הקדימון גם ערוך בקצב שאין בינו ובין היצירה שהוא מפרסם יותר מדי קשר. ״אמה.״ הוא סרט שנע במהירות מייגעת, ומבחינת טון הוא קליל בערך כמו ערימת לבנים. כל מה שעובד בטריילר, נופל על הרצפה בחבטה עמומה בסרט עצמו. מהבדיחונת של ביל ניי על הגיית מילים בתחילת הסרטון, ועד לנקישה של מירנדה הארט בחלון בסיום. הדגש על עיצוב הפריים מצד אחד הופך את הדמויות לעוד חלקים בתפאורה, ומצד שני מפנה את תשומת הלב לקומפוזיציות – אבל לא מצאתי בהן שום דבר יוצא דופן מבחינת אמירה. אין כאן פרשנות ליצירה, רק הקמתה לתחייה.

בשל כך, לא הצלחתי להתפעל מהצילום של כריסטופר בלאובלט, שמוקדם יותר השנה עינג את חוש הראייה שלי בסרט אחר של במאית – ״פרה ראשונה״. זה נכון גם לגבי התלבושות של זוכת האוסקר אלכסנדרה בירן (צמד סרטי ״אליזבת׳״), למרות שכן מצאתי בהן מחוות לגרסאות אחרות של אותו סיפור, במיוחד שמלה צהובה אחת. כדי להדגיש עוד יותר את הפן החזותי שלו, הסרט מלא בדיונים על החצנת האופי לעומת מהות היופי, למשל דרך שלל האמנויות המוצגות בעלילה, מזימרה ועד ציור ופיסול. אולם, שוב אין לו מה למכור בנושא, כי אם תביטו אל תוך הקנקן תמצאו דמויות שטוחות משוחחות בשפה גבוהה על מעגלים חברתיים וכמה קונפליקטים בגובה דשא. אולי זו הסיבה שהסצנה היחידה בה הרגשתי דבר מה במהלך הצפייה כללה פיקניק.

למרות עיצוב הדמויות, ההופעות חביבות. בעיקר של שחקניות המשנה כשהן הולכות רחוק עם סוגים שונים של פאתטיות, אך מבלי לגלוש לפארסה. בכל מקרה כולן ירחים של אמה, אבל טיילור-ג׳וי דווקא לא מבעירה את המסך. רק לפני שנה היא גילמה דמות דומה, צעירה עשירה ומפונקת הרוקמת מזימות בסרט מסוגנן, שנקרא ״גזעיות״. איזה הבדל בין ההופעה מלאת הרגש שלה שם, והאיפוק שהותאם לסרט הנוכחי. כיוון שהיא מסוג השחקניות שממגנטות בלי מאמץ, יש כאן חוסר ניצול משווע של היכולות המוכחות האחרות שלה. אזכור ממנה כאן בעיקר את התלתלים המוזהבים, מה שדי מסכם את הסרט כולו. אולי היא הייתה זקוקה לפרטנרים גבריים שיוציאו ממנה צדדים נוספים, אבל מלבד ביל ניי שאחראי על הצחוקים (ועושה עבודה טובה) המחזרים הצעירים שלה לא כבשו את ליבי. אוקונור הלך מראש לכיוון מדושן מדי בשביל אלטון, שאמור לחשוף את פרצופו האמיתי בהדרגה. טרנר קצת עצי מדי בשביל צ׳רצ׳יל והזכיר לי רוב הזמן נמייה המצמצת מול השמש. פלין פשוט לא כזה שרמנטי או חתיך בעיניי, בטח לא כשהוא מתנצח, אז הנה הלך גם נייטלי. והוא גם דומה לאיש זאב בבוקר של אחרי ליל ירח מלא, אבל לבוש כמו קאפקייק.

למרות הכל זה לא סרט רע, ודאי שלא כעבודת ביכורים, ובטח שלא מדובר בבזבוז זמן של הנוגעים בדבר או של הקהל. אני בכל זאת קצת ביקורתי מדי כלפי הסרט כי בעיניי צריכה להיות איזו הצדקה אמנותית לעבד שוב יצירה כל-כך מעובדת. אינני מומחה לנושא אבל היו עשרות כאלה. מסרטי טלוויזיה בין 1948 ו-1996, דרך מיני סדרות ב-60’, 72’ ו-2009, ועד סרטי קולנוע שהם עיבודים ישירים, כמו זה עם גווינת׳ פאלטרו שגם הוא מ-96’, או גרסה הודית שנקראת ״איישה״. הגרסה המועדפת עליי היא עיבוד עדכני שמצליח להיות גם די נאמן למהות של המקור וגם לרענן ולחדש – ״קלולס״ (Clueless) של איימי הקרלינג מ-1995. הסרט חוגג ממש החודש 25 שנה לבכורתו, אז כמובן שצפיתי בו שוב. הוא כמובן התגלה ככל-כך ניינטיז עד שכמעט ביקשתי מההורים טלכרט חדש כי הקודם אזל, אבל זה בדיוק סוד הקסם. לדמיין מחדש את אמה בתור שר, בגילומה המבריק של אליסיה סילברסטון, זו עדיין הדרך האולטימטיבית בעיניי להעביר את הדמות הספרותית למסך – דווקא בגלל התיווך.

כמו אמה, גם שר היא בת עשירים שנהנית יותר לשדך ולבחוש מאשר להבין עד כמה היא מרוכזת בעצמה, או להודות שגם היא זקוקה לאהבה. בהגדרה, זו דמות מעצבנת, כפי שניסחה זאת אוסטן בעצמה (״אני הולכת ליצור גיבורה אשר איש מלבדי לא ממש יחבב״). אבל סילברסטון והתסריט של הקרלינג עושים הכל כדי שיהיה אפשר לחבבה. העיוורון של שר למתרחש סביבה לא נובע מרוע, והיא אולי נראית ריקנית אבל אינה ריקה בין האוזניים. כפי שמובע בסצנה נהדרת בה היא מתקנת סטודנטית לתיאטרון לגבי ציטוט מ״המלט״, כל מה שצריך כדי שהיא תתעניין במחזה הקלאסי הוא שמל גיבסון יגלם את התפקיד הראשי (אז כשהשחקן היה שם נרדף לחתיך ולא לפסיכופט). זהו רגע מטא-קולנועי של הרמה עצמית, אבל גם כזה שמראה לצופה הספקן את הדרך להתחבר ליצירה קלאסית – מבט מבעד לפילטר עכשווי שהופך אותה לרלוונטית שוב. גם בצפייה המאה עדיין לא אהבתי את קו העלילה של הדמות של פול ראד (שלא הזדקן מאז, כי הוא על חוזה השטן ככל הנראה), אבל הוא נאמן למקור ובוודאי שאינו פוגע בשלמות הסרט. צפו (שוב) ב״קלולס״ במידה ו״אמה.״ החדש יבאס אתכם ואתכן. או בלי קשר.