• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית (שוב זה)
  • על ההצלחות של הקולנוע הישראלי הקצר השנה עד כה
  • לא הפסד גדול: שני סרטים שדילגו על המסכים בישראל
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020

״כדור תועה״, סקירת נטפליקס

21 ביוני 2020 מאת אורון שמיר

קולנוע האקשן הצרפתי נמצא בירידה כבר שנים, אם לא עשורים. בין אמצע שנות ה-90 והאלפיים, מספיק היה להגיד לידי את צמד המילים ״אקשן צרפתי״ בשביל שאתעניין בסרט וגם אדע בדיוק מה אני מקבל. בזכות סרטים כמו ״טקסי״, ״פרבר 13״, ״ללא מחסום״, ״36 תחנות משטרה״ ועוד. חלק מהבמאים של הסרטים האלה הצליחו מספיק כדי לעבור להוליווד, אבל רק מתדרדרים מאז. פייר מורל, לדוגמה, עבר מסרטי ״חטופה״ אל ״נקמה חריפה״. לואי לטרייה שהשיק את מותג ״המשלח״, חתום על רצף הוליוודי לא מזהיר שנגמר עם סרטי ״האשליה״. אפשר לדבר על אבות רוחניים, מהגיבורים של סרטי ז׳אן-פייר מלוויל ועד ״המקצוען״, אבל האמת היא שרוב הסרטים ואפילו הבמאים האלה הם תוצאה ישירה של אדם אחד – לוק בסון. סנדק האקשן הצרפתי, שינה את תעשיית הקולנוע הצרפתית עם ״ניקיטה״ ו״לאון״, בכל הקשור לגישה אל סצנות מתח ופעולה. הוא המשיך וטיפח במאים עבור סרטים שרק הגה, כתב או הפיק, מייצר סרט נע של סרטי אקשן קלילים, קצביים ומהנים במופרכות שלהם.

פס הייצור הזה קצת חורק, אם הוא בכלל עוד קיים. בסון, שבאחרונה מצטברות נגדו עדויות על הטרדה ותקיפה מינית, מיחזר את עצמו לעייפה בשנה שעברה עם ״אנה״, שכלל רק סצנת אקשן אחת מעולה (שהפכה לטריילר של הסרט). בני חסותו שהזכרתי לעיל עייפים כמו הסרטים האחרונים שלהם, והחודש נשבר שיא שלילי חדש באדיבות אוליבייה מגטון. הבמאי שנפלו לידיו ההמשכונים של ״חטופה״ ו״המשלח״, לצד סרטים מקוריים משלו דוגמת ״קולומביאנה״, הנחית בשרתי נטפליקס את ״הפשע האחרון״. אם תהיתם מדוע אם לנו עדיין סקירה לסרט שזמין כבר כמעט שבועיים, זה מפני שכשלנו לסיים את הצפייה בו. מבקרים ומבקרות שכן עמדו במשימה העניקו לו ציון עגול במיוחד – הוא עומד כרגע על 0 אחוז ברוטן טומייטוז. כך שהעובדה שעוד סרט פעולה תוצרת צרפת ונטפליקס גם יחד הגיע אל השירות בסוף השבוע שנגמר, ממש לא הזיזה לי כמו פעם. בכל זאת התיישבתי לראות את ״כדור תועה״ (Balle perdue / Lost Bullet), בתקווה שמישהו או משהו יצילו את הז׳אנר הכה חביב עליי, כפי שאפשר להבין מההקדמה הארוכה מדי. המציל הגיע וקוראים לו גיום פיארה.

סרט הביכורים של פיארה, שבילה את העשור החולף בבימוי לטלוויזיה ויצירת סרט קצר, מתחיל הכי מגניב שלו ולאט לאט מגביר. אלבן לנואר, איש פעלולים שגם משחק, מגלם את התפקיד הראשי וגם שותף לכתיבת התסריט, יחד עם הבמאי ועם קאמל גאמרה. בפתיחת הסרט, אנו צופים במכונאי רכב בשם לינו הופך רנו קליאו תמימה לכדור הרס עוצמתי, במטרה לנגוח את דרכו אל תוך חנות תכשיטים ולאסוף מה שרק אפשר. שותפו לפשע (רוד פארדו) חושב שזה לא רעיון טוב להתנגש בקיר בטון. אבל מה שקורה הוא אחת הפעמים הנדירות האלה שהתוכנית מצליחה קצת יותר מדי טוב. לינו והרכב המשופץ שלו לוכדים את תשומת ליבו של השוטר (רמזי בדאיה) העומד בראש יחידת לכידת מבריחי סמים. הוא מבטיח ללינו הקלות בכליאה בתמורה להפיכת רכבי המשטרה למהירים ועמידים יותר, כדי להגן על הצוות שלו (ניקולא דובושל, סבסטיאן ללאן, סטפי סלמה). מה שקורה מכאן ואילך הוא רצף של בריתות ובגידות שמובילות להרבה מרדפים ומכוניות מרוסקות.

האמת היא שתקציר העלילה הרשמי מגלה קצת יותר ממני, אבל לדעתי עדיף אין סיבה לדעת על הסרט יותר מזה דווקא בגלל שהוא לא כזה מפתיע. את הפניות החדות מדי הסרט לוקח בפול גז והוא מגיע מאפס למופרך מהר מאוד. אבל זה חלק מובנה בהנאה. בניגוד למכוניות המככבות בו, הסרט עצמו הוא פשוט הרכב הכי רגיל שנהגתם בו. אל דאגה, לא נגמרו לי המטפורות המוטוריות, אני סתם לא מבין בנושא מספיק בשביל לדעת מה האוטו המועדף על נהגי שבת. מה שכן הבנתי מקריאה על היצירה הוא שהבמאי דווקא ניסה לייחד מעט ושקל לצלם ב-16 מ״מ, אבל בחר לבסוף באופציה הדיגיטלית ״משיקולי תקציב״. זה מרתק בעיניי שהפורמט שפעם היה נחשב לזול ביותר, הוא עכשיו האפשרות היקרה ומעין בון טון של מראה מגורען. בהיעדר לוק או אווירה שמבדילים אותו מכל סרט אחר, ״כדור תועה״ מסתפק בהפתעונת אחת בשלב די מוקדם, שעליה המלצתי לא לקרוא, וגם הברקונת עלילתית אחת בדמות אותו קליע סורר שהעניק לו את שמו, וכל הכבוד לנטפליקס על התרגום הישיר הפעם. מלבד זאת, אנחנו על אוטוסטרדה מוכרת מאוד של סרטי פשע ומכוניות, כולל אהבת כלי הרכב והאנשתם בזמן שהדמויות מחליפות צדדים.

לפני שתספיקו להגיד ״אנחנו משפחה!״, אני שב ומזכיר את הרשימה שפתחתי איתה את הטקסט ובמיוחד את ״טקסי״, שהקדים את ״מהיר ועצבני״. אף אחד לא יחפור כאן משל היה וין דיזל שלא הבין את הבדיחה, אם כי הסרט כן מתקרב לשם עם קו עלילה שמנסה לפרוט על איזה נים רגשי. כיוון שהיוצרים עושים שימוש באותה המוזיקה לסצנות פרידה ולשריפה של מכונית, התקשתי לקחת ברצינות את הנדבך הזה. ובואו נגיד שאף שחקן לא יזכה כאן בסזאר על ההופעה שלו או שלה. לנואר הוא כנראה היחיד שהיה מלהק את עצמו לתפקיד ראשי שדורש הבעת רגשות, אבל דווקא הנוכחית האנטי-גיבורית שלו עובדת לטובת הסרט. שלא לדבר על רגעים בהם הוא נדרש לפרק אנשים במכות ושאר פעלולים. שמחתי גם לראות את סלמה, הלא היא סופיה מהסדרה ״10 אחוז״ (יש עוד עונה? מה קורה?), אם כי לקח לי רגע לזהות אותה בלי האפרו. תסרוקת הצמות שאימצה לעצמה כאן מזכירה את זו של אנג׳לינה ג׳ולי ב״עקיצה ב-60 שניות״, עוד סרט מכוניות. אפילו קוראים לדמות שלה ז׳וליה. אולי זה סתם צירוף מקרים ולא מחווה.

בכל מקרה, אנחנו כאן בשביל דבר אחד – האקשן. מבחינת מינון, יש כאן מספיק בשביל לא להתאכזב, אבל גם לא יותר מדי, כי מה זה סרט צרפתי בלי פטפטת. אז אל תצפו לכמויות של קני מידה עכשוויים מהז׳אנר. מבחינת איכות, היתרון המהותי של הסרט הזה בעיניי היה היעדר אפקטים ממוחשבים בולטים ומסיחי דעת. זה אומר שריסקו לא מעט מכוניות בשביל הסרט הזה, חלק מהן עם מצלמות בפנים כדי שיהיה אפשר להתעופף איתן באוויר או להימרח בחברתן על הכביש. אגרופים ויריות יש פחות מאשר מרדפים, אבל הם כאמור החלק ממנו נהניתי הכי הרבה, בזכות התחושה הנוסטלגית של מפגשים במהירות גבוהה בין מתכות, פלסטיקים ואספלט. מבחינת קצב, הסרט אולי לא נכנס חלק להילוך עם כל החלפה, אבל אז תמיד הגיעה סצנת אקשן כפיצוי הולם. כבונוס, הסרט מקפל וסוגר עניין בפחות משעה וחצי בניקוי הקרדיטים. אני לא בטוח שהוא מחייה את ז׳אנר האקשן הצרפתי, ויש לי חשש שתקציב הוליוודי דווקא עלול לקלקל בעתיד לבמאי הזה כמו שקרה לעמיתיו, אבל באמת שלא הייתי צריך יותר ממה שקיבלתי בשביל לאוורר את המוח. ובימינו, זה כמעט עניין של בריאות הנפש.

/// התמונות מתוך הסרט באדיבות נטפליקס

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.