• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית (שוב זה)
  • על ההצלחות של הקולנוע הישראלי הקצר השנה עד כה
  • לא הפסד גדול: שני סרטים שדילגו על המסכים בישראל
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020

הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני: כשלונות מופלאים (״מייקי וניקי״, ״הבטלנים מאישתר״)

20 ביוני 2020 מאת עופר ליברגל

פוסט זה הוא השני והמסכם שלי בסקירה על הסרטים שביימה היוצרת המגוונת איליין מאי. מעט על תולדות חייה והמוניטין הכללי של יצירתה כתבתי בפוסט הראשון, שם גם סקרתי את שני סרטיה הראשונים שזכו להצלחה עם צאתם לאקרנים בראשית שנות ה-70. כמובטח, הפוסט הנוכחי עוסק בסרטים שכשלונם מנע את המשך הקריירה שלה כבמאית קולנוע (היא המשיכה ליצור במדיומים ובתפקידים אחרים). אולם, מבחינת ההכרה של הקהל כיום דומה כי דווקא שני סרטים אלו מוכרים יותר, כל אחד מהם מסיבה שונה. אחד מהם יכול אולי להצטרף למועדון הכישלונות הנהדרים.

מייקי וניקי
Mikey and Nicky
1976

אחרי שני הסרטים שביססו את שמה לא רק כשחקנית תיאטרון אלא גם כבמאית קולנוע מצילחה, פנתה איליין מאי ליצירת פרויקט אישי עליו חלמה ואותו הגתה, כך לפי מספר עדויות, לפחות החל מאמצע שנות החמישים. זהו סיפור על לילה אחד בחיי שני פושעים זוטרים בפילדפיה, העיר בה גדלה מאי, לא רחוק מדי ממאפיונרים אמתיים. מדובר בסרט אישי לא רק בגלל המיקום, אלא גם בגלל הנושאים: דמויות עקשניות וכושלות, מערכת יחסים שמכילה אהבה לצד חוסר כנות, סיטואציות מביכות שנמשכות פרק זמן ארוך, וחושפות את הטבע האנושי המסתתר מאחורי מה שאנשים מנסים להציג בחזית. יותר מכל, מדובר בסרט של יוצרת בעלת חזון עליו לא הייתה מוכנה להתפשר מול המפיקים בשום מחיר. הדבר הוביל לעימותים גם בסרטים הקודמים שלה, אך בסרט הזה הדבר כנראה חצה יותר מדי גבולות.

כפי שכבר טענתי בטקסט הקודם, המפיקים/הכותבים על הסרטים בתקופה בה יצא הסרט היו פחות סובלניים ליוצרת בעלת חזון מאשר ליוצרים בעלי חזון. אגב, אחד כזה שזכה להנחות עקב היותו גאון מופיע בסרט זה. הם גם פחות חיברו חזון בלתי מתפשר עם יוצרת של קומדיות, ז'אנר שנתפס כפחות רציני. "מייקי וניקי" לא מרגיש כמו קומדיה בשום שלב, למרות שיש בו גם כמה רגעים מאוד מצחיקים. הוא בעיקר תמונות מראה ישירה של עולם קודר מאוד ושל דמויות גבריות פגומות לא רק כי הן כושלות בחיים, אלא בגלל סולם ערכים לוקה בחסר. בסרט הזה אי אפשר להתחבא מאחורי הקסם הקומי כמו בסרטים הקודמים של מאי, שעסקו בגבר שמתחתן עם אישה על מנת לרצוח אותה ובגבר שנוטש את אשתו בירח הדבש על מנת לרדוף אחרי אישה צעירה יותר במכללה בה היא לומדת.

דומה כי הפער בין הציפיות של הקהל לקומדיה לבין הסרט האפל שיצא לאקרנים, גרמו לכישלון ב-1976. גם הידיעות על העיכובים הרבים בהפקה יצרו לסרט ולבמאית שלו שם רע, בעיקר בגלל שהיא צילמה כמות יוצאת דופן של חומר גלם. מאי נאבקה עם אולפני פרמאונט אחרי הקרנת הסרט בקולנוע, ובסופו של דבר הוציאה כעבור מספר שנים את "גרסת הבמאית", שהייתה קצרה בכמה דקות מן הגרסה המקורית שהאולפנים הוציאו. הגרסה של מאי היא זו הזמינה כיום דרך חברת קריטריון, שבשנים האחרונות הוציאה ושיווקה את הסרט מספר פעמים. כך הוא מתחיל לזכות במעמד של אחד מן הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות השבעים, וכמתחרה רציני על תואר הסרט הכי גדול של מאי. לי נראה שיש משהו קל בלהעניק את התואר הזה דווקא לסרט היחיד שאינו קומדיה גלויה, אך הרגעים החזקים בסרט מסמנים אותו לכל הפחות כמועמד ראוי.

בתחילה מאי חשבה ללהק לתפקיד של ניקי את השחקן צ'ארלס גרודין, שכיכב ב"נערת החלומות". אולם לאחר שפיטר פאלק לוהק לתפקיד מייקי, הוא הציע את חברו השחקן/במאי ג'ון קאסווטס לתפקיד, וכיום קשה לדמיין את הסרט אחרת. מבין כל ההופעות של קאסווטס בסרטים אותם לא ביים, "מייקי וניקי" נראה הקרוב ביותר לסרטי הבמאי, בעיקר בכך שהוא נותן לשחקן ללכת עד הסוף עם הטירוף שלו וסוחף את הדמות למצבי קיצון. פאלק עצמו נהג לומר כי למרות שקאסווטס התפרסם כבמאי שהתבסס על אלתורים וטייקים רבים, הרוב המכריע של הסצנות בסרטיו היו כתובות היטב בתסריט ואנשים לא יכלו לנחש מהם אותם המקרים בהם הסצנה אכן אולתרה. מאי ביקשה מן השניים ללכת רחוק יותר. אף כי היא כתבה דיאלוג בתסריט, היא ביקשה מהם לאלתר לחלוטין את השיחה בניהם. התוצאה היא סרט כאוטי בהחלט, אבל גם מהודק מאוד בגרסה הסופית שלו.

העלילה מתרחש כולה במהלך לילה אחד. בתחילתו, ניקי מתבצר בחדר מלון. הוא יודע כי המאפיונר עבורו הוא עובד הוציא עליו חוזה והוא לא יכול לסמוך על איש ממכריו. הוא מחליט להתקשר למייקי, חבר הילדות שלו שהוא מרגיש כי עדיין נאמן לו, אף כי ניקי התאכזר אליו במהלך השנים וייתכן שגם מנע את עלייתו בדרגות של אותו ארגון פשע שכעת מנסה לחסלו. מייקי מנסה להרגיע את ניקי ולטעון כי בכלל לא בטוח שרודפים אחריו. מדי פעם הסרט גם חותך אל קיני (נד ביטי), מתנקש שנשלח לחסל את ניקי. הוא פחות או יותר יודע לאן ניקי יילך, כי מייקי למעשה בגד בחברו עוד לפני תחילת הסרט והוא מעדכן את קיני בדרכים עקיפות לגבי מסלול הבחירה הצפוי. אלא שניקי מרגיש לא בטוח גם בתכנית שכוללת טיסה מחוץ לעיר והוא משנה את היעד ללא הרף, על סמך היגיון של אדם ששתה לא מעט אלכוהול לפני פתיחת הסרט והוא לא מתכוון לעצור את השתייה או השוטטות בשום שלב. החיסול הנוח הופך למסע מסוייט וארוך, בו ניקי מתנהג ספק כשוטה, ספק כמומחה הישרדות במצב נואש. יותר מאשר דמות מסרטים של קאסווטס, הוא הזכיר לי דמות מן הקולנוע של האחים סאפדי: אדם פעלתן באופן תמידי, מאלתר מבריק אך חסר כל יכולת לראות את התמונה הגדולה או להבין עד כמה הוא אכזרי כלפי האנשים שמשום מה אוהבים אותו.

לא במקרה שם הסרט מורכב מן השמות של שני הגיבורים – "מייקי וניקי" הוא סרט על זוגיות. או יותר נכון, סרט על זוג שחוזר להיות ביחד אחרי תקופה של פרידה אכזרית. עדיין יש שם הרבה אהבה הדדית ושני הגיבורים מכירים אחד את השני יותר טוב משכל אדם אחר אי פעם יכיר אותם. אך האהבה הזו באה לידי ביטוי רק דרך ריבים, האשמות קשות של מי שיודעים מה יכאב, וגם בגידה הדדית שהתרחשה עוד לפני תחילת הסרט. למען הסר ספק, לא מדובר בקשר מיני/רומנטי אלא בחברות ארוכות שנים שהתקררה עם הזמן אך נותר בה משהו חם. הסרט נבנה על ידי רגעים בהם מייקי מבין כי גם מתוך ההזיות שלו וההתנהגות שזורעת הרס לכל עבר, ניקי מבין אותו טוב יותר מכל אחד אחר, כולל אשתו של מייקי. פרט כואב מן העבר שמייקי לא היה מסוגל לחלוק עם אשתו הוא זיכרון חי גם עבור ניקי. עבור מייקי יש לכך ערך שגם מוביל לרחמים, אף כי ההתנהגות של ניקי לאורך הלילה כולו אמורה לחסל כל שריד של חיבה כלפיו.

שיא הזוועה בהתנהגות של ניקי מגיע בסצנה בה השניים מבקרים בדירה של נלי, אישה שניקי מרבה להתייחס עליה כאל "הבחורה" לאורך כל הסרט. הוא גם רומז כי היא מכונה לשכב עם כל אחד, או כל אחד שיביא. כאשר השניים מגיעים בדירתה, קל להבין כי היא רואה בעצמה כמאהבת/חברה של ניקי ושאין לה כל רצון לשכב עם שום אדם אחר. את נלי מגלמת קרול גרייס, שחקנית שלא הרבתה להופיעה בסרטים, וההופעה השברירית שלה בסצנה הקשה מצמררת. היא בו זמנית מבינה ולא מבינה את המתרחש, רוצה לרצות את הגבר שהיא אוהבת וממנו היא דורשת הצהרת אהבה במהלך המין, אך גם מתחלחלת מכך שאדם נוסף נמצא בדירה. ברגעים הקשים יותר מאי מרחיקה את המצלמה שלה מן הדמויות, כך שהמוקד הוא לא רק הזוג המקיים יחסי מין, אלא האדם השלישי הנמצא בחוסר נחת מן הסיטואציה. העמדה הזו מחריפה כאשר ניקי מנסה לשכנע את מייקי לשכב בעצמו עם נלי, אף כי מייקי סבור תחילה, ובצדק, כי היא אינה מעוניינת. מייקי הוא בגדול הדמות היותר חביבה ומעוררת הזדהות מבין הצמד (לא מעט בזכות האישיות הקולנועית של פאלק), אולם גם הוא יוצא רע מאוד מבחינת ההתנהגות שלו בסצנה הזו.

"מייקי וניקי" נראה רוב הזמן כסרט שנע בחוסר כיוון סביב האלתור, כולל סצנות ארוכות ונהדרות נוספות של הסתבכויות של השניים בבר אפרו-אמריקאי, אוטובוס, ובית קברות בו אמו של ניקי כנראה קבורה. אולם, יש רגעים בהם הוא יודע גם להיות סרט מתח מהודק על אנשים כושלים, בעיקר כשהוא מתמקד בקיני, הממתין פרק ניכר מן הסרט בתוך ומחוץ לבית קולנוע אשר ניקי חשב לפקוד אבל ויתר. הסצנות עם קיני לא מסתמכות על דיאלוג, אלא על הבעת ייאוש ארוכה דרך פנים עייפות מאוד ועבודה של דקות ספורות שנגררת מן הלילה לבוקר. בסופו של דבר, הסרט מגיע לבוקר ואז גם הקצב שלו משתנה. הוא הופך לפרקטי יותר ונזכר כי כל בניית הדמויות ובחינת האישיות היא רק הקדמה לנושא ממנו בלתי ניתן להימנע – הדרך בה כל זה מסתיים. האלימות האכזרית אשר נמצאת לא רק בלילה, אלא גם בבוקר בנוף פרוורי כל-אמריקאי.

הבטלנים מאישתר
Ishtar
1987

סביר להניח כי זה הסרט הכי ידוע שביימה איליין מאי ואולי הסרט שבזכותו היא תיזכר – שלא מן הסיבות הנכונות. הסרטים הראשונים הצליחו ויש להם אוהדים; ״מייקי וניקי״ נכשל ואז התגלה מחדש; "הבטלנים מאישתר" זוכה לא מעט בתואר אחד מן הכשלונות הקופתיים הגדולים בכל הזמנים (הסרט אכן עלה הרבה כסף והפסיד את רובו) וכתוצאה מכך נחשב לאחד מן הסרטים הכי גרועים בכל הזמנים. לתואר השני הוא ממש לא ראוי, כפי שניתן להבין מן הנימה בה כתבתי עד כה על מאי. לא רק שמדובר בסרט ראוי, מדובר בסרט שמכיל מספיק הברקות על מנת שתהייה כמו "מה לעזאזל היה כל כך גרוע בו" נראית לי רלוונטית. אומנם יש בסרט כמה רגעים שהם בעייתיים יותר מסרטים קודמים של מאי, ורגעים נוספים שאני יכול להבין את התלונות כלפיהם, אבל רוב הביקורות להם זכה הסרט בצאתו לחלוטין יצאו מפרופורציהץ בטח בהשוואה לסרטים שכן זוכים לשבחים ויש דמיון בינם לבין "הבטלנים מאישתר".

הדבר נובע גם מהסיפור שמאחורי הסרט, בו אגע בקצרה כרגיל. בשנים שאחרי "מייקי וניקי" מאי לא הצליחה לשיג עבודה כבמאית, אבל כן בתחומים אחרים, בעיקר כתסריטאית עם או בלי קרדיט. שניים מן ההישגים הבולטים שלה בתקופה זו היו עבור הכוכב/מפיק/במאי וורן בייטי. מאי קיבלה קרדיט על חלקה בתסריט ל"השמיים יכולים לחכות" (הסרט היה מועמד למספר פרסי אוסקר, כולל למאי ובייטי ככותבים) ולא קיבלה קרדיט על התרומה שלה ל"אדומים" (שכבר העניק לבייטי אוסקר על בימוי). כתודה, בייטי החליט לנצל את מעמדו להעניק למאי הזדמנות לביים סרט בכיכובו. זהו אירוע נדיר כי לאורך כל הקריירה שלו, בייטי לא הרבה להופיע בסרטים של אחרים. הוא גם עזר לשכנע את דסטין הופמן לככב בצידו (גם כי מאי עבדה בלי קרדיט גם על "טוטסי"). בדומה לכל סרט אחר בקריירה של בייטי, מי שקיבלה את התפקיד הנשי הראשי הייתה בת הזוג שלו באותה תקופה, השחקנית הצרפתית איזבל אדג'ני. כל זה גרם לתקציב גבוה אף על פי שהבמאית שלו כאמור צברה שם של מי שנוטה לחרוג מן התקציב. בצילומים עצמם, שרובם נערכו במרוקו בתקופה של אי-יציבות פוליטית באזור, מאי ובייטי כבר היו מסוכסכים. ואלה רק חלק מן הבעיות מאחורי הקלעים של הסרט, שכנראה השפיעו על האופן בו מבקרים התייחסו עליו בשנת 1987.

הסרט עוסק בסיפורם של לייל רוג'רס (בייטי) וצ'אק קלארק (הופמן), צמד כותבי שירים שמשכונע שהם יהיו גדולים יותר מסימון וגרפונקל. עומדים בפניהם לא מעט מכשולים להצלחה: הם כבר לא צעירים, אינם מבינים מה מצליח מבחינת הקהל וכתיבת השירים שלהם היא…ייחודית. רוב השירים של הצמד נכתבו בידי כותב השירים פול וויליאמס, כאשר מאי תורמת בעצמה מילים לאחרים. השירים מצליחים במשימה הקשה של כתיבה גרועה בכוונה, שירים שמילותיהם משקפות היטב חוסר הבנה של מה הופך שירים למצליחים, או של היגון פנימי. למשל, הצמד נפגש כאשר זוג שחוגג יום נישואים 52 לא מתחבר לשיר של צ'אק, המדבר על כך כי כעת הם מתקרבים לזמן בו המוות מפריד בניהם. אף כי השיר המרכזי בסרט טוען כי אם אתה מודה שאתה מנגן באקורדיון לא יעסיקו אותך בלהקת רוק, לא ברור אם שני המחברים היו עוקבים אחר ההצעה הזו.

החיבור ביניהם הוא סיפור די רומנטי. לייל עבר לניו יורק מדרום ארה"ב באמצע החיים, משוכנע כי הוא יהפוך לכוכב. צ'אק חי בניו יורק כל חייו כמוזיקאי במקרה שלא יתגלה. שניהם היחידים שמכירים בכישרון של השני. חלקו הראשון של הסרט, כמעט חצי שעה, עוסק בניסיון שלהם להצליח בתחום בניו יורק. לדעתי חלק זה פשוט עובד נהדר בכל מקרה, אף כי קפיצות בזמנים בין הסצנה בה השניים מכירים לסצנות בהן הם כבר עובדים יחד ומערכות היחסים שלהם עם נשים מתפרקות, יכולות לבלבל. הקטעים המצחיקים בחלק זה ממש מצחיקים וכיאה למאי, חלקם אפלים למדי, כולל רגע בו אחד מהם מנסה למנוע מן השני להתאבד. איכשהו השניים משיגים סוכן ומסכימים להצעה שלו להופיע במלון במרוקו.

בדרך למרוקו, לייל וצ'אק צריכים לעבור במדינה הבדיונית אישתר שנתנה את שמה לסרט. שם הם נפגשים עם העלילה השנייה. מפה שיכולה לשנות את גורל המזרח התיכון/העולם הערבי מתגלה. הדיקטטור ששולט במקום מנסה לחסל כל מי שידוע היכן היא נמצאת, בגיבוי ארה"ב כי אינטרסים הדדים. מי שמנסה להנהיג את המרד היא שירה (אדג'ני) אחותו של מגלה המפה, המתחפשת לגבר על מנת לברוח. היא מבקשת טובה בנפרד משני כותבי השירים, גורמת להם להתאהב בה אחרי דקות ספורות, ומסבכת אותם במרדף בו כל הצדדים רוצים להרוג אותם, מרדף שכמעט כולו מתרחש במרוקו ולא באישתר. בכל מקרה, בשום שלב בסרט כותבי השירים לא מתבטלים, בניגוד למה שמציע השם העברי. אך רצה הגורל והסרט יצא בישראל זמן קצר אחרי שנתן דטנר ואבי קושניר ייצגו את ישראל באירוויזיון בתור "צמד הבטלנים" והשם הושאל לשיווק של סרט זה. מהלך שכנראה לא ממש עזר לסרט, בדומה לכל מהלכי השיווק האחרים.

בעוד החלק הראשון של הסרט אולי סבל מעט מן הקפיצות בזמנים, זה המצולם באפריקה סובל משינויי טון רבים ומעלילה מפוזרת. בעוד הקטעים עם הופמן ובייטי הופכים מופרכים יותר ויותר, סצנות אחרות המציגות תככי ריגול יכולות להיראות רציניות, ובהחלט יש בהן ביקורת פוליטית ישירה על המעורבות האמריקאית בסכסוכים פוליטיים באזורים רחוקים של העולם, לרוב לטובת דיקטטור עשיר ורצחני. ה-CIA לא רוצה לירות על אזרחים אמריקאים, אבל הוא גם לא ממש מהסס להקריב אותם. או בכל זאת לירות, אם אין ברירה. בנוסף, הסיפור של המרד במדינה הבדיונית מכיל די הרבה חורים, והדבר נראה מוזר כאשר הוא משולב בדיון על מתיחות אמתית בין מרוקו וכוחות אחרים באזור והמתח בין לוב לארה"ב. חלק מן הסצנות בסרט לא התיישנו טוב מבחינה פוליטית, בעיקר סצנה בה הופמן מנסה לתרגם בין שני ניבים שונים של ערבית כאשר הכישורים שלו בלדבר כל שפה, כולל אנגלית, הם מוגבלים. לצד ההסתייגות, רוב הסצנות בסרט נעות בין המצחיק למצחיק מאוד, כולל היבטים שלא אמורים לעבוד כמו קנייה בטעות של גמל עיוור שיהפוך לבדיחה חוזרת. הסצנות בהן אדג'ני מחופשת לגבר המנסה לדבר עם הגיבורים הם מופת קומי בפני עצמו, במיוחד כאשר מאי הופכת את הליהוק הרגיל של שני הגברים המובילים: בייטי מוצג כחסר הצלחה/ניסיון לחלוטין עם נשים, בעוד הופמן הוא השרמנטי והמנוסה.

למרות היריבות על האישה בסרט, ובדומה ל"מייקי וניקי", מדובר בסרט על זוגיות לא מינית בין שני גברים. במקרה הזה, הסרט מתפקד מצוין בכך שהוא מפגיש בין שני אנשים שרואים את העולם באותה דרך, המנוגדת לראיית העולם של כל היתר. הם כנראה לא יתייחסו לשורות "תני לי לשתות מן המים, תני לשתות קצת מן היין, האם במקרה אינך בתי, האם תהיי שלי?" כמשהו שלגיטמי לשיר. רוג'ר איברט, אחד מן המבקרים הרבים שקטלו את הסרט, ציין את היכולת של בייטי והופמן לשחק טיפשים בצורה משכנעת כאלמנט החיובי היחיד. אבל אני לא חושב שהם משחקים טיפשים. שני כותבי השירים הם אנשים מלאי תושייה שמוצאים דרך לשרוד בסיטואציות הקשות ביותר. הם קצת תמימים לגבי המצב במדבר סהרה (כמו כל אמריקאי) ובעיקר חושבים שהם (הרבה) יותר מוכשרים מן הכישרון שיש להם בפועל. כמו כל הגיבורים של מאי, הם הולכים עם האובססיה שלהם לדבר מסוים רחוק מדי והדבר מעוות את כל תפיסת המציאות שלהם. זו לא בהכרח טיפשות, זה חוסר התאמה לעולם או למצב.

מלבד העיסוק בזוגיות/שותפות, הסרט הוא קומדיה המתבססת על אנשים שנמצאים בסביבה אשר אינה מתאימה להם. איש דרומי ויהודי ניו יורקי שלא מבינים כולם בפוליטיקה בינלאומית מצויים גם במדבר וגם בסרט ריגול. הסרט הוא לא רק על חוסר היכולת שלהם להבין כי הם אינם מתאימים לא להצלחה בתחום המוזיקה ולא לסביבה בה הם נמצאים, אלא גם בחוסר היכולת של הצופים לקבל אותם. כמו בסצנות עליהם דיברתי ב"נערת החלומות", מאי נותנת דגש לתגובות של הסביבה להופעות של לייל וצ'אק, גם על הבמה כמוזיקאים וגם כסוג של סוכנים לא ממש חשאיים מטעם עצמם. התגובות של הקהל להופעות הלא מוצלחות שלהם משלבות בין לעג, מבוכה ושעמום. אם כי יש בסרט גם הופעות בהן הקהל איכשהו מתחבר לצמד, או שהוא נדרש להפגין חיבה מטעמים אחרים. במקרים אלו, התגובות של הקהל מספרות על האופי של הצמד יותר מהשירים עצמם.

ייתכן ומידה רבה מן היחס השלילי של הביקורת נבעה ממערך ציפיות לא נכון. הסרט אומנם שאב השראה מן הקומדיות הקלסיות של בינג קרוסבי ובוב הופ, אבל זה לא אומר שהוא ניסה לשחזר את הקסם שלהן, או לעשות עליהם פאורדיה. לא יותר משסרטי אינדיאנה ג'ונס ניסו להיות סרטי הרפתקאות קלסיים. למעשה, אני סבור כי רוב התלונות כלפי "הבטלנים מאישתר" יכולות להיות רלוונטיות גם לאינדיאנה ג'ונס, כאשר ההגנה בשני המקרים היא זהה: למי איכפת מהיעדר ההיגיון, זה פשוט כיף. איני טוען כי "הבטלנים מאישתר" טוב כמו "שודדי התיבה האבודה", אבל הסרטים הללו איכשהו משחקים בטריטוריה דומה. ספילברג מצטיין בסצנות מתח בנוית היטב, מאי טובה יותר בסצנות שנבנות על מבוכה שמתחילה להצחיק גם כי הסצנה נמשכת יותר מדי. בניגוד לאינדיאנה ג'ונס, "הבטלנים מאישתר" כולל ביקורת פוליטית ישירה על התקופה בה הוא נעשה ורובד זה של הסרט לא בדיוק מתיישב עם האוווירה הכללית.

אני בהחלט מבין את הטענה כי מדובר בסרט הכי מבולגן של מאי, אבל נראה לי שבלאגן ואי סדר הם חלק מן האמנות שלה. כך שמדובר לכל הפחות בכישלון שמהנה לצפות בו, גם אם לא בפנינה נסתרת. ובכל מקרה, מדובר בסרט שזכה למעמדו כזוועה קולנועית שלא בצדק, בלי קשר לסיפורים על קשיי ההפקה ולשאלה האם מראש היה חכם להשקיע כספים רבים ביצירתו. לסיום, אחזור ואציין את מה שכתבתי בפוסט הראשון ואזכיר שסביר מאוד כי מדובר בסרט העלילתי האחרון שביימה מאי. בסוף 2019 היא כבר דיברה עם שחקנים בכירים על סרט נוסף כבמאית, אך סרט של במאית בת 88 זה לא הפקה שתצא בקלות בימינו. אולי ניתן עוד לקוות שכן.

תגובות

  1. עדי הגיב:

    חבל שלא ביימה עוד סרטים, ולו רק כי הייתי רוצה לקרוא מה היית כותב עליהם.
    תודה רבה עופר על שני המאמרים המאלפים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.