״יום יפה בשכונה״, סקירה

סרט שני על מיסטר רוג׳רס מבושש להגיע אל בתי הקולנוע בישראל ונגאל בזכות שירותי התוכן לצפייה ביתית. ב-2018 היה זה הסרט התיעודי המדובר ״?Won't You Be My Neighbor״, שזכה להצלחה אך נדמה היה שלא יגיע ארצה אפילו אם יזכה באוסקר (ובסוף אפילו לא היה מועמד). כי מה לישראלים ולדוקומנטרי על מנחה תוכנית הילדים המיתולוגית שגידלה דורות של אמריקאים על ברכיה. אלא שכבר אז נודע כי סרט עלילתי על הנושא מצוי בהפקה, עם טום הנקס בתפקיד פרנק רוג׳רס המפורסם. שנתיים חלפו ו״יום יפה בשכונה״ (A Beautiful Day in the Neighborhood), אכן הגיע ואף הביא להנקס מועמדות לפרס האוסקר. היה לו גם תאריך יציאה בישראל, שזז כמה פעמים באיזור ינואר-פברואר. אך הנקס הסתפק במועמדות והסרט התאדה מלוח ההפצה אחרי טקס האוסקר ולפני בוא המגפה וסגירת בתי הקולנוע. בתור מי שצפה בו בסתיו הקודם, אני כמעט יכול להבין מדוע. אבל לספר על כך רצוי רק כשהסרט זמין לצפייה, והיום (14.5) הוא מגיע אל ה-VOD של yes ו-HOT – אז הגיע הזמן.

״יום יפה בשכונה״, ממש כמו הסרט התיעודי שקדם לו, קרוי על שם שורה משיר הפתיחה של תוכנית הטלוויזיה לילדים ״השכונה של מיסטר רוג׳רס״. בטקסט שלו על כל מועמדי האוסקר הקודם, אור הציע להשוות את הפופולריות של פרד רוג׳רס לעוזי חיטמן ז״ל בשיאו. אני מסכים ומוסיף השוואה משלי, גם היא רלוונטית בעיקר לילדי שנות ה-80 וה-90 – דמיינו שילוב בין דליק ווליניץ ומיכל ינאי, רק עוד יותר חמוד ועוד יותר קשוב. כזה הוא מיסטר רוג׳רס, שחינך דורות של ילדים אמריקאים מאז סוף שנות ה-60 ועד תחילת ה-2000. גם היום מורשתו ממשיכה להיות זמינה ואין כמעט אמריקאי שלא יזמזם את שמות שני הסרטים כשיידרש להגות אותם בקול, כפי שנוכחתי לדעת משיחות. זה קורה להם אוטומטית, לפעמים מבלי משים, ולרוב עם חיוך. כמובן שרוג׳רס אינו קונצנזוס מוחלט, ומידת ההיכרות עימו גם תלויה בשירות הכבלים והטלוויזיה שהיה זמין עבור כל אמריקאי, אבל אפשר לומר שזה לא רחוק. לכן, לתת למאמי ההוליוודי האולטימטיבי ללבוש את הסוודר המיתולוגי של איש הטלוויזיה העדין והמתוק, זו בחירת ליהוק מושלמת. הנקס אפילו לא צריך ממש לשחק, הנוכחות שלו בתפקיד מספיקה לבדה למועמדויות ולפרסים.

אבל מיסטר רוג׳רס אינו הדמות הראשית בסרט, כפי שתעיד גם המועמדות של הנקס לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר. זה בכלל הסיפור של לויד ווגל (מתיו ריס), עיתונאי תשוש שמחזיק מעצמו תחקירן רציני. העורכת שלו שולחת אותו לראיין דווקא את מיסטר רוג׳רס, לגיליון על גיבורים מעוררי השראה. ווגל כמובן מתנגד בתחילה, מה לו ולמנחה תוכנית ילדים, שמדבר לאט ובגובה העיניים בעודו מפעיל בובות. אבל לויד מתרצה ומבלה יום בדרכים ובמחיצתו של פרד רוג׳רס, הכל בשביל 400 מילה ועל חשבון המגזין (וסליחה על הקנאה היוקדת בעולם העיתונות של שלהי הניינטיז). שלא במפתיע, הוא פוגש באדם הנחמד והמקסים ביותר שנולד ומתקשה להוציא מזה טקסט נוקב. מה גם שכל ביקורת על הפרסונה האהובה תיתפס כפרובוקציה, או כמו שאשתו של לויד (סוזן קלצ׳י ווטסון) מנסחת זאת בפניו: ״אל תהרוס לי את הילדות״. חומת הציניות של לויד מתחילה להיסדק, אך זה קורה בתזמון הכי פחות מתאים – כאשר אביו (כריס קופר), אליו הוא מתנכר, מבקש לחדש עימו את הקשר.

ההחלטה להסיט את מיסטר רוג׳רס לעמדה משנית נראית נכונה מבחינה תסריטאית. הרי הוא מעין כוח של טוב מוחלט בעולם, לא בהכרח דמות מעניינת או בעלת קונפליקט מרכזי שיסחוב סרט באורך מלא. לשם המחשה, הדרך שלו לשחרר כעסים ולחצים כשהוא ממש מרוגז היא לנגן בפסנתר, אבל צלילים נמוכים וצורמים. חמוד מלהכיל, כאמור. לכן, להציג את ההשפעה שלו דווקא על גיבור שאינו מושלם, כזה שזקוק לדמות אב שידבר אליו ברוך, אמור לעבוד לטובת הסרט. למעשה, ראינו את התבנית הזו לא פעם ולא פעמיים. למשל ב״פילומנה״ בה סטיב קוגן מגלם עיתונאי ציני ועייף שנשלח לכתוב כתבה על אישה מבוגרת ומקסימה ברמות, שממיסות גם את הלב המאובן ביותר. כיוון שהעלילה אינה חדשנית, הכל תלוי בחזון ובביצוע. וכאן מתגלה כי במקרה של ״יום יפה בשכונה״ יש הרבה יותר סימני שאלה ורגעים תמוהים מאשר כל דבר אחר.

הבמאית היא מריאל הלר, שבדיוק התחלתי לחבב אחרי שהתחלנו ברגל שמאל. סרט הביכורים שלה, ״יומנה של נערה מתבגרת״, עשה לי רע. פיזית. אבל לפני שנתיים הגיע ״האם אי פעם תסלחי לי?״ ששינה את דעתי לטובה. זה קרה סמוך לצפייה שלי בסרט התיעודי על רוג׳רס, כך שהגעתי מסוקרן ואוהד אל סרטה החדש. לא אומר ששבתי אל דעתי המקורית, אבל אין לי ספק שחלק מהקרדיט להצלחת סרטה הקודם צריך ללכת אל הבמאית המקורית והפורשת שלו, ניקול הולופסנר. זאת משום שחזון הבימוי של הלר ב״יום יפה בשכונה״ היה בלתי נהיר עבורי. הבמאית מבקשת לצלול עמוק אל הפסיכולוגיה של הדמויות שלה, אבל הדרכים שלה לבטא זאת באופן קולנועי יוצרות דווקא הזרה. הפעם היחידה שבה זה פעל עליי רגשית הייתה בסצנת וויס-אובר של רוג׳רס המתפלל לשלום היקרים לו. אך כאמור, הוא דמות משנה. כשזה מגיע לדמות הראשית, התוצאה הייתה שלא באמת יכולתי להיות עם לויד באף שלב. גם ההחלטה למסגר את הסרט כאילו מדובר בפרק ארוך ומוזר במיוחד של תוכנית הילדים, צובט ככל שזה יהיה לצופה האמריקאי, גרמה לי בעיקר לחוש אי-נוחות גופנית.

אולם, את כל חטאי הבימוי אפשר לסכם בכך שלא הצליח להתעלות או להתגבר על התסריט. הלר כנראה הרגישה שאיכות החומרים הכותבים פשוט לא תספיק, ואולי לכן הוסיפה עוד ועוד תבלינים וטעמים עד שיצא דווקא תבשיל חסר טעם מוגדר. התסריט של מייקה פיצרמן-בלו ונואה הרפסטר (״מליפיסנט: אדונית הרשע״) מתפזר להמון כיוונים ובחלקו כאילו מטולא מקרעי סרטים אחרים. על השלד העלילתי של העיתונאי הציני במשימה סנטימנטלית כבר כתבתי לעיל, אבל גם כל קו עלילה אחר הינו לעוס, וגרוע מכך – לא מתחבר לשאר החלקים בפאזל. מערכת היחסים של לויד וזוגתו הם סרט מסוג אחד, שאפשר לכנות ״מה אתם עושים יחד?״. האב החוזר לחייו כאילו מתפרץ מסרט אחר, מסוגת ״אני יודע שהייתי חרא של אבא אבל התזמון מחייב״. כל מפגש עם מר רוג׳רס הוא כמו פרק בסדרה חינוכית לזאטוטים, כאמור. זה דווקא כן מסתדר רעיונית, כיוון שמדובר באדם מיוחד ומשנה גורלות והשקפות, אבל אז מגיע סצנת הרכבת מ״שעה אפלה״, עם רוג׳רס בתפקיד ווינסטון צ׳רצ׳יל. ואז שוב אנחנו בסרט לא רק אחר אלא גם מוכר מאוד, אבל כזה שאמור לעסוק באדם שאין דומה לו.

חוסר ההומוגניות או הייחוד של התסריט משונים במיוחד כשנזכרים שהוא מבוסס על חוויה כתובה של אדם אמיתי – כתבה במגזין אסקווייר מאת טום ג׳ונוד בנובמבר של 1998. בראיונות ששמעתי, יוצרי הסרט טוענים שביססו את הגיבור לא רק על ג׳ונוד אלא על מגוון מקורות השראה, אבל התוצאה היא אדם כללי למדי שאין בו שום דבר מעניין, שיוצא למסע שנכפה עליו מכל זווית אפשרית, מקצועית ואישית. לצד זאת, ההרגשה הלא נוחה מרוב שהיא חמימה ודביקה שמעוררים חלק מן הקטעים סביב מיסטר רוג׳רס, מוזרה אף היא בהתחשב בכך שגם הוא מבוסס על אדם אמיתי. אדם שהקסם האישי שלו עובר בצורה ישירה מצפייה בתוכנית האמיתית או בסרט הדוקומנטרי עליו. אך הניסיון לשחזר זאת בסרט עלילתי, גם עם שחקן נפלא ומקסים מטבעו כמו טום הנקס, הוליד תחושה מעט מקריפה. כמו צריכה משוללת תמימות בתוכן שמיועד לקהל רך בשנים. זאת משום שהסרט הסתפק בדיבור אל כל הצופה באשר הוא כאילו מדובר בילד. אולי לאמריקאים זה לא מפריע, שלא לומר להיפך, אבל להתייחס אל הקהל כאילו היו ילדים זה ממש לא מספיק בכדי להשיב אותם, ולא למשך 109 דקותיו של הסרט, אל תקופת הילדות.

למרות כל זאת, ״יום יפה בשכונה״ אינו כישלון מוחלט. אולי הוא אפילו כישלון מעניין, וזו הפעם היחידה שאני יכול להשתמש במילה ״מעניין״ בהקשר שלו. כי יש בו איזו יראת קודש כלפי החומרים המקוריים שהוא מבקש לשחזר, וגם כמה וכמה רגעים שעובדים. אלה אמנם מדגישים את ומעצימים את כל מה שחורק כציפורניים על לוח בית ספר, אבל לא מדובר ברצף של אסונות הולכים וגוברים. למעשה, האירוניה הכי גדולה בקשר לסרט הזה היא כמה הוא מנסה להנעים את זמנו של הצופה, בין אם במסריו או באופן בו הוא עשוי. זה סרט שמבקש לרפא, מהלל חמלה, מטיף למחילה ושואף לזיכוך. לצערי הרב מאוד לא הצלחתי לחוות את הרגשות האלה בעצמי בצפייה, אבל קל מאוד לדמיין שהוא אמור היה להיות כוס שוקו מנחמת בתקופה לא פשוטה ומלאת שליליות, אז כשיצא לקולנוע בארה״ב. אפשר להוסיף איזה ״כמה תמימים היינו לפני חצי שנה״, אבל אולי בתקופה הנוכחית והגרועה אפילו יותר, האפקט שלו יהיה מוצלח או נחוץ יותר.