• פרויקט סרטי סטיבן קינג - הפרק האחרון בהחלט
  • WE ARE ONE דיווח נוסף של אורון מפסטיבל
  • מה קורה קאן: ההכרזה המבלבלת של פסטיבל קאן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 12
  • דיווח נוסף מהפסטיבל המקוון We Are One
  • דגימת כמה סרטים מהפסטיבל המקוון WE ARE ONE
  • ״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס
  • פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט

״חנות קטנה ועליזה״ (Circus of Books), סקירת נטפליקס

27 באפריל 2020 מאת אורון שמיר

איזה מזל שאופציית הצפייה מהבית, כולל נטפליקס, לא נפגעה מהשלכות נזקי המגפה. מה היינו עושים בלי הזרמה שוטפת של סרטים בימים של ריחוק חברתי ובידוד עצמי. אך בכל זאת, ישנה פגיעה עקיפה, למשל באירועי קולנוע, גם כאלה הקשורים לנטפליקס. בתחילת החודש היה אמור לארח הפסטיבל לקולנוע גאה טרום-בכורה של הסרט התיעודי ״Circus of Books״ לפני הגעתו לשרתי חברת הסטרימינג. במציאות הנוכחית הדבר לא התאפשר כמובן. והנה הסרט, שהחל את דרכו בפסטיבל טרייבקה של 2019 ומאז ערך סבב פסטיבלים נאה, כבר זמין לצפייה תחת השם העברי ״חנות קטנה ועליזה״. אנשי הפסטיבל לא הרימו ידיים, וב-29 באפריל בשעה 21:00 יארחו באופן וירטואלי את הבמאית, רייצ׳ל מייסון, לשיחה בעמוד האינסטגרם שלהם. פרטים מלאים שם או בסטטוס הפייסבוק של TLVFest ממנו למדתי על האירוע. אבל לפני כן מומלץ לראות את הסרט כדי להשתתף בשיחה אודותיו. אקרא לו מעתה ״קרקס הספרים״, כי אני חושב שהשם העברי אולי חמוד אבל קצת מטעה מבחינת הרפרנס. אין כאן לא צמחים אוכלים אדם ולא רופא שיניים סדיסט, רק סיפור אישי ומשפחתי שמהול בקורותיה של הקהילה הגאה בדרך מרתקת ומאוד לא קונבנציונלית.

רייצ׳ל מייסון היא אמנית וקולנוענית שסרטה הקודם הוא מיוזיקל בשם ״The Lives of Hamilton Fish״, שנשמע מטורלל למדי. בסרטה השני כבמאית, היא צללה אל ההיסטוריה המשפחתית שלה, כמו המוני יוצרים לפניה, אבל במקרה שלה זה מוצדק ואפילו חשוב. זאת משום שהוריה של רייצ׳ל, שגדלה בבית יהודי מסורתי, ניהלו במשך כ-30 שנים חנות סקס מפורסמת בווסט הוליווד, קליפורניה. חנות שנועדה בעיקר עבור הקהילה הגאה וכללה ממכר אביזרים וסרטי פורנו הארדקור, שאת חלקם הפיקו הזוג מייסון בעצמם. כל זאת בזמן שהם מגדלים שלושה ילדים שלא חושדים בדבר, ומספרים לחברים ומכרים שהוריהם מנהלים חנות ספרים, עם או בלי קשר לקרקס. הסרט הוא גם דיוקן לא שגרתי של משפחה שכל הזמן טוענת מול המצלמה שהיא נורמלית לגמרי, וגם חתך רוחב של חיי הקהילה הגאה בארה״ב בשנות מפתח – החל מהשלכות המהפכה המינית כפי שניכרו באמצע שנות ה-70, המשך במגפת האיידס באייטיז, וכלה בבואו של האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו כיום, אירוע ששינה את הכל עבור שלל הדמויות המופיעות על המסך.

לפני שאנסה לתאר כמה מקסים, מחכים ואפילו מרגש הסרט הזה, אנסה להבהיר עד כמה לא הייתי אמור בהכרח להיות קהל היעד שלו. מה שלדעתי רק מעצים את ההישג. קודם כל, אני אולי ישראלי ובאמריקה אבל לא יהודי-אמריקאי ויש כל-כך הרבה דברים בתרבות הזאת שאני עדיין לא מבין באמת ולעומק, את חלקם הסרט אפילו הזכיר לי. שנית, בתור סטרייט מצד אחד ונגעל מעצם הקונספט של פורנו (מכל סוג) מצד אחר, יש גם מעט מאוד דברים שאני מבין לגבי הן העולם הגאה והתמורות שהוא עבר לאורך העשורים השונים, והן בענייני צריכת חומרים פורנוגרפיים מכל סוג שהוא. אפילו שמו של ריאן מרפי שמתנוסס כמפיק, לא ממש הזיז לי כי הדבר היחיד שלו שראיתי ברצינות היה העונה הראשונה של ״Feud״. בקיצור, נקודת החיבור היחידה שלי לסרט היא היותי זבן לשעבר בספריית וידאו, בשנים של אחרי השגשוג ותחילת השקיעה של התחום. אלה אכן הרגעים שהיו עבורי הכי צובטים בסרט זה, אבל על כל הפערים האחרים הוא הצליח לגשר בעזרת היותו קולנוע דוקומנטרי עשוי נהדר, שיודע לגעת ללב או להשתמש בהומור, הכל במינון ובתזמון הנכונים.

במהלך הסרט נתקלת הבמאית, שמנכיחה את עצמה ביצירה אבל לא משתלטת כלל, בקשיים המוכרים של יצירה משותפת עם ההורים. שני אחיה משתפים פעולה ברצון, עובדי החנות לדורותיה חייכנים ומסבירי פנים בראיונות, אבל לצלם את אמא ואבא זה תמיד אתגר מסוג אחר. הם מסוגלים לעצבן את בתם הבמאית די בקלות, אבל הכל מרוב אהבה ודאגה לאיך ייצא הסרט שלה. למעשה, אמא שלה, קארן מייסון, לא מפסיקה להשיא עצות ותובנות לגבי מה צריך ולא צריך להיות בקאט הסופי. הדבר יוצר אפקט קומי מצטבר וגם מסייע לאפיין את דמות האם, שכל כולה כוונות טובות אבל גם שתלטנות כפייתית. עכשיו הוסיפו לכך נוירוזה יהודית-אמריקאית אופיינית, או פשוט דמיינו את מריל סטריפ מגלמת את אחת מדמויות הקצה שלה. קארן החלה קריירה בעיתונות לפני שנקלעה לסיטואציה של ניהול חנות פורנו גייז, ומצליחה עד היום לייצר הפרדה מנטלית בין העבודה שלה לבין דעותיה כיהודיה מאמינה. כקונטרה, מצייר הסרט את דמות האב, בארי מייסון, כאדם חייכן שדעותיו על כל תחום, כולל תחום העיסוק שלו, הן נינוחות לחלוטין. כמו זוגתו, גם לו היו חיים מקצועיים אחרים – הוא למד קולנוע והיה איש אפקטים מיוחדים (כולל ב״2001: אודיסיאה בחלל״ ו״מסע בין כוכבים״) ואשף טכני שהפך לממציא.

אז איך קורה שדווקא הזוג הזה אמון על חנות פורנו גייז? על פי גרסתם, בני הזוג מייסון פשוט התגלגלו לעיסוקם ממניעים כלכליים ובלית ברירה. או כפי שהם מנסחים זאת: ״חשבנו שזה זמני, הרי למדנו בקולג והיו לנו קריירות״. הדינמיקה ביניהם מבדרת כשם שהדרך של כל אחד מהם להסביר או להתמודד עם המצב בזמן אמת שונה אך משלימה. כמו אמריקאים רבים שנקלעו לקשיים אבל לא הפסיקו לחלום, הם מצאו פתרון יצירתי שהוא אמנם חוקי אבל נחשב אפור או אפילו מגונה בחוגים רבים. וכמו יהודים-אמריקאים, עבורם פרנסה ושלמות התא המשפחתי גוברת על כל פרשנות של איסורי הדת. למעשה, מה שמבריק בסרט הוא שרוב מה שמשפחת מייסון מתמודדת איתו, הם נראטיבים מוכרים של העולם הגאה – הכחשה או הסתרה של מי שאתה בפני הסביבה, כולל התחבאות בארון (במקרה זה ארון המדפים של סרטי הזימה), ומאידך הרצון בנירמול ובהכרה, בקבלה ובהכלה.

מי שיבואו עם חשש מעד כמה הסרט מרשה לעצמו לחשוף ולהראות, יכולים להירגע שאם פוריטן כמוני שרד את הצפייה בלי שום בעיה, באמת שאין סיבות לדאגה ממה שתראו על המסך. זה גם אומר שהסרט לא עוסק בצדדים המכוערים והמנצלים של תעשיית הפורנו, מה שיכול להיתפס כחולשה מסויימת, אלא שומר על טון קליל ומנותק בהתאמה ליחס של המייסונים למצב. את הפן הרגשי היותר מורכב ואפילו מדכא, מעדיף הסרט לשמור ליחס של החברה והסביבה אל הקהילה הגאה לאורך השנים, וזו בחירה מובנית ואפילו נבונה. כך משכיל ״קרקס הספרים״ להגיע לדקויות ומורכבות במסגרת כשעה וחצי שחולשת על פני נושאים רבים ושנים לא מעטות. בין היתר, יש בו דיון תהליכי על היחס של המשפחה עצמה לקהילה הגאה ובעיניי הוא מומלץ לצפייה גם למי שנאבקים עם דעתם בנושא, או אפילו לכאלה שהמחשבות שלהם הן ביטול מוחלט של האופציה.

״קרקס הספרים״, או ״חנות קטנה ועליזה״ אם לחזור רקע לשם שנבחר עבורו בנטפליקס ישראל, מוהל לתוכו בהצלחה את כל הנ״ל – האישי והקהילתי, המשפחתי והחברתי, מעורר המחשבה ומציף הרגשות. הצפייה בסרט לרוב נעימה ומעלה חיוך, אך לפעמים חותכת במפתיע. למשל בסצנה הכי מרגשת של השלכת פורנו לאשפה שראיתי מאז ״בושה״ של סטיב מקווין. כאמור, את הצביטה העיקרית בלב קיבלתי מכל מה שקשור לדעיכת ספריית הווידאו הנראה בסרט, ובמקרה זה ממש לא משנה לי סוג הסרטים שהוצע בה או העובדה שאפשר להתווכח על האם הם בכלל קולנוע. כל הראיונות עם העובדים לשעבר (שאגב אחד מהם הוא דראג קווין מפורסמת בשם אלסקה), כל מה שקשור לניהול ולתפעול של החנות שאכן נראה שגרתי והתעלם בעצמו מן התוכן – היה מרגש עבורי באופן בלתי צפוי. האינטרנט, במיוחד בגרסה של סוף העשור הראשון של המאה הנוכחית ואילך, פגע פגיעה אנושה בכל סוגי ספריות ה-DVD והותיר את מי שהספיקו להיות חלק מן העולם הזה עם זכרונות וגעגוע נוסטלגי. אפילו אם זו דרכו של עולם, תרשו למי שרוצה להתרפק. הרי הכל בעצם ״רק זמני״, כמו שאמרו בני הזוג מייסון לאורך כל הדרך.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    בווסט הוליווד לא בסנטה מוניקה.

    1. אורון שמיר הגיב:

      הצדק עימך, תודה על התיקון.
      כנראה שאני מתגעגע לים אם בלבלתי את השכונות האלה. או ללוס אנג׳לס, ואני לא בטוח איזה געגוע יותר מטריד בעיניי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.