״אולטראס״, סקירת נטפליקס

בדומה לסרט הנטפליקס הקודם אותו סיקרתי, גם במקרה של "אולטראס" (Ultras) שם הסרט אומר לא מעט על הסרט שהוא מייצג ועל קהל היעד שלו. אלא שבניגוד להומור של "קופי וקארים", "אולטראס" יכול להתאים גם לקהל רחב יותר, כולל לאנשים שלא מכירים בכלל את המונח שנתן לסרט את שמו. או אנשים שלא שמים לב שנטפליקס מפיצה גם סרטים שאינם דוברי אנגלית או ספרדית, בשגרה כמו גם בתקופה בה רוב הקהל מרותק לביתו.

ארגוני אולטראס הם חלק מרכזי מתרבות הספורט בימינו בעיקר (אך לא רק) בכדורגל. ארגונים אלו לרוב מובילים את השירה ביציעים, את תצוגת העידוד הכוללת דגלים ואמצעי פירוטכניקה שונים. בצד הפחות חיובי הם גם מתעמתים בצורה אלימה עם ארגונים יריבים של קבוצות אחרות, כמו גם עם כוחות המשטרה והביטחון. זו הגדרה חלקית ולא מדוייקת בכל המקרים למונח, אבל היא נותנת רושם כללי למי שאינו בקיא. מקור המילה באיטליה, הארץ ממנה מגיע גם הסרט הנידון, שביים פרנצ'סקו לטיירי. הוא גם כתב את התסריט ביחד עם פפה פיורי, וזהו פיצ'ר ראשון לשניהם, אולם פיורי גם שותף לכתיבת הסדרה "האפיפיור הצעיר".

הסרט מתמקד בארגון האוהדים של קבוצת נאפולי, הקבוצה הגדולה ביותר בדרום העני והמקופח באיטליה. הקבוצה מפורסמת בזכות השנים בהם כיכב בה דייגו ארמנדו מראדונה, אך גם קשורה, כמו העיר כולה, לשמועות על מעורבות של פשע מאורגן לא רק ביציע. הסיפור המסופר בסרט כולל אומנם אלמנטים ייחודיים לעיר ולקבוצה, אבל בבסיסו מתאר תהליכים שיכולים להתרחש גם בקבוצות ובארגונים רבים. באותה נשימה, הסרט אינו מתמקד דווקא בעוני או בפשיעה שאינה קשורה לאהדת הקבוצה, אלא בייחוד של נאפולי – הר וזוב משקיף ברקע ונוכח גם בשירי האוהדים, כמו גם הנופש באי איסקיה. בכך מצטרף הסרט לנוכחות המוגברת של העיר בתרבות בעת האחרונה, הודות לספרי אלנה פרנטה. אך בליבו מצויה תרבות האהדה עצמה, לה כללים מפוארים ויציבים לצד תנודות דינמיות, אקטים של אהבה והקרבה לצד מאבקי כוח ואלימות לשם אלימות.

למי שלא נוהג לצפות במשחק עצמו, "אולטראס" הוא סרט כדורגל שכמעט ואינו מראה כדורגל. יש שוטים ספורים של המשחק בטלוויזיה, מעט יותר ממשחק הנשמע ברדיו, ולהוציא סיקוונסים קצרים גם מעט צילומים ביציעים עצמם. חלק מהסיבות לכך הם ודאי שיקולי עלות והפקה (שלא נעשתה בשיתוף פעולה עם אוהדי נאפולי), אבל הדבר גם משרת את המסר של הסרט. על פיו, כדורגל הוא המניע המקורי, אבל הוא רק חלק קטן מן החברויות והיריבויות בעולם של אהדת נאפולי. הנוכחות של משחק הכדורגל בסרט דומה לנוכחות של האל בקהילה דתית, רק שאת האל הזה לכאורה ניתן לראות פיזית. הרגעים הבולטים בסרט הם כאלו שיש בהם ניתוק מסוים מן העלילה, והם מציעים רק מבט על שיתוף הפעולה של הארגון ברגעים שונים בחיים, כולל כאלו אשר אינם קשורים בכדורגל. הדוגמא הבולטת היא סיקוונס הפתיחה המציג אוהדים מגילים שונים כתפאורה לזוג היוצא מחופה. אין ספק, הכדורגל הוא דת, גם אם חלק מן האוהדים גם מאמינים בדת הנוספת. השיר הנבחר להיות מושר לזוג המתחתן הוא כזה שגרסאות שלו נשמעות גם ביציעים בארץ, בו הקבוצה חשובה יותר מבת הזוג.

לצד החתן והכלה, הסצנה הזו גם מציגה את כבוד המלכים לו זוכה בקרב הקהל סנדרו, המכונה "מוהיקן" (מגולם בידי אניאלו ארנה, הזכור מ"ריאליטי" של מתאו גארונה). סנדרו בן ה-50 זוכה לכבוד לא רק בהיותו אחד ממייסדי ארגון האולטראס, המכונה "האפאצ'ים", והמנהיג שלו, אלא גם בהיותו מורחק ממשחקי הקבוצה. בכל משחק של נאפולי, הוא נדרש להתייצב בתחנת המשטרה והוא ממש לא חדש או בודד בהליך. מחוץ לזמן המשחק, מהללים שלו כאוהד והוא מפורסם מספיק על מנת שאנשים יזהו אותו ברחוב ויבקשו להצטלם עמו. כאשר יש עימות בתוך הארגון, הוא הקול שלו מקשיבים. הסרט מתרחש מחזורים ספורים לסיום עונת המשחקים ועימות אכן נרשם. חבורת אוהדים בשנות ה-20 לחייהם מחליטים על דעת עצמם על שלט מתריס במיוחד, ועל פעילות לקראת שני משחקים מול הקבוצות המייצגות את העיר רומא, כולל שלט שייחשף במשחק בפירנצה. בני גילו של סנדרו, ההנהגה הרשמית של הארגון, מוחים נגד היוזמה שהתקבלה בלי אישור ותוביל לביקורת נגד הארגון ולעימות בין הדרום למרכז איטליה בלי קשר. דומה כי היכולת של כל הצדדים להקשיב לקולו המפשר (בעת הזו) של סנדרו מוגבלת.

ההקשבה מוגבלת גם מסיבות אחרות. שכן אחרי זמן רב מחוץ לכדורגל, שתי מערכות יחסים אחרות תופסות מקום מרכזי בעולמו של סנדרו. הוא מדריך ומשמש כאב חלופי לאנג'לו (צ'ירו נאקה), נער בן 16 שמעריץ את ארגון האוהדים יותר מכפי שהוא מעריץ את הכדורגל, והתא משפחתי שלו חסר דמויות גבריות אחרות, גם משום שאחיו נהרג בתגרה מול אוהדי רומא. אמו של אנג'לו מנסה לגרום לסנדרו להרחיק את בנה מן האלימות, אבל העלייה במעמדם של האוהדים הצעירים יותר, הקוראים תיגר על ההנגה הוותיקה של הארגון, מרחיקה גם את השליטה של סנדרו על אנג'לו. הסחת דעת שנייה היא הקשר בין סנדרו לטרי (אנטוניה טרופו), אישה משוחררת אותה פגש במעיינות חמים. מבחינת טרי, הקשר ביניהם אך ורק מיני ולא כולל מחוייבות נוספת. סנדרו, שכל סביבת מכריו גברית ולא ליברלית בהשקפות שלה, צריך לעבור מעט התאמות על מנת שיקבל חופש כזה מצד אישה שהוא מעוניין שתמשיך להיות חלק מחייו. האתגר מול הנשיות החדשה לצד הריחוק המתמשך מן הכדרוגל מוביל לשינוי בסדרי העדיפיות של סנדרו, אך הדרישה לשמור על שלומו של אנג'לו מראה כי אינו יכול להתרחק מעולמו הישן לחלוטין.

יש בסרט מספר רגעים בהם ניתן לראות את הגישה החלקית בלבד לאתרים המצלומים, והיעדר כניסה של ממש אל לב ליבה של קבוצת האולטראס. אולם, הסרט מחפה על כך דרך הצגה אמינה ומורכבת של ההתנגשות בין האנשים והערכים השונים להם הגיבור מרגיש מחויב. יש בסרט כמה סצנות שיכולות להיראות כהטפה ואזהרה כנגד האלימות של תרבות הכדורגל, אולם יוצרי הסרט לא מסתפקים בכתב גינוי חד מימדי. הקהילה המוצגת בסרט היא חמה גם בתמיכה של אדם באדם, ולצד הרתיעה מאלימות לשם אלימות יש רגעים בהם הארגון משקף ערבות הדדית, וגם מקור לגאווה לאוכלוסיה מקופחות שסובלת מרגשי נחיתות מול הצפון העשיר או מרכז איטליה הממסדי. בשיר אוהדים המושמע בסמוך לסיום, הנאפוליטנים מגדירים את עצמם כבני ההר וזוב. ארגון האהודים עצמו הוא קצת כמו הר הגעש – מקור לגאווה ויופי, אך בתוכו מבעבע משהו אלים שברגע כלשהו יתפרץ ויזרע הרס לכל עבר. רוב הסרט מראה שגרה מתוחה כמו חיים ליד הר געש, תוך התמקדות באנשים המאמינים כי השליחות שלהם היא לטפס לתוך הלוע. יש בסרט גם רגעי התפרצות, אבל המשך החיים בצל העימותים הצפויים והיזומים לא פחות דרמטי.