• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • על טרילוגיית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 31
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

״תן לי חופש״, סקירה

9 באפריל 2020 מאת אורון שמיר

לאמריקאים יש יותר סרטים על חגים מאשר ימי חג בלוח השנה, בעוד נדמה שעבור ישראלים המצב הפוך. תמיד תהיתי על חוסר החיבה של הקולנוע הישראלי למקם את עלילות סרטיו בזמנים של חגי ישראל, אז נחמד שלפעמים יש לנו עזרה מחו״ל בנושא. ההמלצה שלי לסרט חדש לכבוד הפסח הייתה אמורה להיות ״יהלום לא מלוטש״, סרטם של האחים ספדי עם אדם סנדלר, הזמין בנטפליקס ומתקשר אל התקופה הנוכחית בשנה בכמה אופנים. אולם, ספריות ה-VOD של yes ושל סלקום TV זימנו לי הזדמנות לכתוב על סרט שטרם התייחסנו אליו בסריטה עדיין, סרט שכבר הרבה זמן רציתי להתחיל דיון עליו. והנה עכשיו הוא לא רק זמין לצפייה ביתית, אלא שהתזמון של בואו בול בזמן לפסח הוא הברקה.

״תן לי חופש״ (Give Me Liberty), סרטו של קיריל מיכנובסקי, החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס 2019, המשיך למסגרת ״השבועיים של הבמאים״ בקאן ומשם לאירועי קולנוע בינלאומיים נוספים, מברוקלין ועד ירושלים. באותו פסטיבל ירושלמי זכה בתחרות ״ברוח החופש״, שכל-כך הולמת אותו, ואת השנה הנוכחית החל עם זכייה מוצדקת בפרסי האינדי ספיריט לקולנוע עצמאי. הקטגוריה בה זכה היא הפרס ע״ש ג׳ון קסווטס לסרטים זעירי תקציב (עד עשרת אלפים דולר), שגם היא מתאימה לו מאוד. את המחסור בתקציב רואים על המסך – אבל זה ממש לא חסרון הפעם. הסרט מנסה לעשות הרבה עם מעט, ומצליח לשמור על איזון לא פשוט בכלל מבחינת נושאים וז׳אנרים. אני לא בטוח שיש לי את המטפורה הנכונה מעולם האקרובטיקה, אז במקום זאת אפרט את שלל התרגילים המסובכים שהוא מנסה. אבל קודם קצת עלילה.

הדמות הראשית היא ויק (כריס גלוסט), צעיר אמריקאי-רוסי שבמחיצתו נבלה יום גדוש מאורעות. הוא מקיץ מוקדם בבוקר בדירה של סבו הזקוק להשגחה, חייב להתחיל את יום העבודה שלו כנהג הסעות לבעלי צרכים מיוחדים מסוגים שונים. כל אחד מהנוסעים שלו ישגע אותו, בכוונה או שלא, באופן אחר. בנוסף, חבורת קשישים רוסית מהדיור המוגן של סבו, מתחננת בפניו שייקח אותם ללוויה של אחת מהם, שכן אין להם דרך להגיע והטקס עומד להתחיל. ויק ייאלץ לתמרן בינם לבין העבודה שהוא אשכרה אמור לעשות, ביום בו מתקיימות הפגנות חוסמות כבישים ולחלק מן האנשים שהוא אמור להסיע יש משהו נוסף להתמודד עימו. וכן, כמובן שבדרך עוד דברים משתבשים.

אם זה נשמע כמו קומדיה מטורפת, זה בדיוק מה שזה. גיבורנו ושלל הדמויות המצטופפות בוואן שלו אמנם נתקעות לא מעט בדרך, אבל הסרט לא מוריד את הרגל מהגז במשך 110 דקות שהולכות ומעלות את דרגת הטירוף עד לנקודת הרתיחה ומעבר לה. זה לא פשוט לשמור על אנרגיה כה גבוהה לאורך זמן כה רב. את האפקט הרצוי הסרט משיג בעריכה תזזיתית, על גבול הג׳אמפ-קאטים, ובעיקר נשען על הדמויות שלא מפסיקות לפטפט או להביע מורת רוח. ויק הוא לכאורה הדבר הכי קרוב לנורמליות או נורמטיביות בסיפור, והוא מנסה לשמור על קור רוח גם כשהוא ממהר נורא ובעיקר כשכולם סביבו נכנסים לסחרור. הבקשה החוזרת שלו ל״עוד 10 דקות״ הופכת למעין ניסיון ללחוץ על כפתור סנוז למציאות, שכמובן שבה להתקיף ללא רחם כמו שעון מעורר בבוקר מעוך במיוחד.

רוב הדמויות שאינן ויק קומיות באופן מובהק או חלקי. סבא שלו, ובעיקר חבורת הרוסים הקשישים שמנסים להגיע להלוויה ומבדרים עצמם בעזרת מוזיקה או מריבות פנימיות, בין היתר על יהדות, כך שמבחינתי באותה מידה היו יכולים לככב בסרט ישראלי. רובם לא הופיעו בעבר על שום מסך, מה שלרוב מותיר אותי אדיש אבל כאן עובר כאותנטי, והם מחוזקים בשחקנים דוגמת מקסים סטויאנוב. הוא מגלם את דימה, המציג עצמו כאחיין של הנפטרת ומתלווה למסע, מתחיל עם כל מה שזז או סתם דברן באופן שנע בין חינני וידידותי למטריד וחסר גבולות. כל דמות חדשה בסרט מיד מספרת משום מה את כל סיפור חייה ונופלת עם מלוא כובד משקלה על נשמתו של ויק המסכן, אבל המקרה של דימה קיצוני משום שהוא לא מפסיק לספר לאורך כל שלבי העלילה.

לוקח רגע או שניים להתחבר לטון הקומי של הסרט, שכן החזות שלו שואפת לריאליזם מהסוג שלא בהכרח מזוהה עם הומור ולכל אורכו מתוארים קשיים אנושיים. אבל הבימוי של מיכנובסקי שובר מדי פעם את הסגנון הקולנועי, והתסריט עליו הוא חתום במשותף עם אליס אוסטן מזריק לכל סיטואציה מעט הומור. למשל, בסצנה של ארוחת ערב וקירוב לבבות אולי תבחינו גם באישה עטויה ניילון פצפצים, כי למה לא בעצם.

גם בעלי המוגבלויות, או השונים ביכולתם כפי שאוהבים לקרוא להם בארה״ב, מגולמים בידי שחקנים לא מקצועיים – אבל כאן האותנטיות מנצחת בעיניי ללא סייג. בין אם זו מישל שרק רוצה להגיע לתחרות הכשרונות במוסד שלה, או סטיב שהדמויות האחרות משתפות בהרהורי ליבן – ליהוק של שחקנים בעלי אותן מוגבלויות כמו הדמויות שלהם תורם לסרט וגם חשוב לייצוג. להראות נכים כבני אדם, כדמויות לכל דבר לצד דמויות אחרות, היא אחת המעלות החשובות של ״תן לי חופש״. הדבר נכון גם לגבי אוכלוסיות אחרות שאינן מספיק מיוצגות בקולנוע – קשישים, מהגרים ובני מהגרים, וגם אמריקאים מאוכלוסיות שקופות אחרות, למשל מהשכונה השחורה שנחסמת בסרט. משם מגיעה מי שיכולה להיחשב כתגלית, לורן ״לולו״ ספנסר, המגלמת את טרייסי. הדמות שלה מתחילה כאחת הנוסעות בוואן, צעירה הסובלת ממחלת ה-ALS, אבל לאט לאט מקבלת יותר ויותר נפח עד שהיא הופכת לכמעט שווה לגיבור מבחינת עניין ומשקל עלילתי.

כאן אנחנו מגיעים לנדבך נוסף בסרט, מלבד היותו קומדיה מטורפת שגם מבקשת להיות ייצוג נאמן לאוכלוסיות מוחלשות. כי בכל זאת, הוא צריך להיות גם דרמטי ונוגע ללב, אולי אפילו לנסות לרגש ברגעים מסויימים. בין אם בסיפור על צעיר שרק מנסה לרצות את כולם אבל חוטף על ימין ועל שמאל בדרך, ובין אם באמצעות אנקדוטות ודמויות המשנה שכל אחת מביאה עימה מטען רגשי ותחושות של נחיתות או קיפוח. יש גם מעין סיפור מסגרת המבקש לקשור את שתי הקצוות, דמות הפותחת את הסרט וחוזרת מדי פעם במונולוג לו ויק מאזין. ברם, הפן הרגשי הוא המקום בו הסרט לא הצליח איתי במאת האחוזים, בניגוד לשני האפיונים הראשונים שלו עימם פתחתי את הפסקה זאת. אבל הוא בהחלט סרט שנותר עימי הרבה אחרי הצפייה, סוג של חוויה רגשית שבדיעבד יכולה להיזקף לזכותו.

כנראה שזה מה שהכי מרשים בסרט הצנוע לכאורה – בין אם במידה מועטה או רבה, הוא מצליח בכל מה שהוא מבקש לעשות או מציע לצופיו לחוות. הפן הקומי לא מפריע לייצוגים האותנטיים ולא יוצר דיסוננס חריף מדי מול הקטעים המרגשים, והסרט בעצם לא לועג לאיש ובכל זאת הוציא ממני לא מעט פרצי צחוק. במיוחד בסצנת הלוויה, כמו גם בכל רגע בו החבורה הרוסית השתלטה על המסך בשירת אקורדיון. כאן אנחנו מגיעים חזרה אל חג הפסח, שצץ לראשונה בסרט מבחינתי ברגע השירה הספונטני הבכור – של ״Go Down Moses״ או ״Let my people go״ כפי שהוא נקרא לפעמים (ממליץ על הביצוע של לואי ארמסטרונג). יש בסרט מעשה ריקליימינג מעניין, ביצוע של יהודים ממוצא רוסי ובליווי כלי כמו אקורדיון, לשיר מזן הספיריטואלז שמזוהה עם עבדות ואפרו-אמריקאים, שמצידם שרים על בני ישראל. הסרט מלא בערבובים יצירתיים כאלה, למשל סצנת שיא לקראת הסוף המשולה לקריעת ים סוף.

גם השם ״תן לי חופש״, הדורש חירות בין אם ברור או לא אל מי הפנייה, יכול להתקשר לחג הפסח. אבל הוא בעיקר רפרנס לנאום המפורסם של פטריק הנרי, אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, שקרא ״Give me liberty, or give me death״. ובסופו של דבר זה יותר סרט על אמריקה מאשר על פסח שלנו או כל חג ולאום אחר. ספציפית, על ארה״ב כמקום של מרקם אנושי המתעלה על או מגשר בין תרבויות ורקעים. כל הדמויות בסרט רוצות בעצם את אותו הדבר שמוגבל עבורן – חופש. בעיקר חופש התנועה במקרה של אלה שאין ביכולתם הפיזית להגיע למחוז חפצם, בזמן שעל חופש הדיבור הם מקפידים הקפדה יתרה. זאת בעוד ויק ממעט במילים אך משווע לחופש המחשבה שיאפשר לו לנוע כרצונו, בעודו מוביל את אנשיו אל הארץ המובטחת שלהם. טוב, אז אולי זה בכל זאת סרט על פסח.

תגובות

  1. ברוך קורל הגיב:

    בקורת יפה על סרט יפה ומרגש, כדאי לראות

  2. לב אורלוב הגיב:

    -ספוילר-
    התחלתי את הסרט בהיסחפות מוחלטת לטירוף המבריק שלו, אבל אחרי ההלוויה הסרט מאבד את זה, ולא בקטע טוב. הניסיון ליצור מערכת יחסים בעלת עומק רגשי בין ויק לבין טרייסי והמשפחה שלה לא עבד לי בכלל (כמה קלישאות ליברליות אפשר לדחוף לסרט אחד?) וסצנות שיכלו להיות מעולות (כמו הקונצרט) הרגישו מעייפות ומתאמצות בתוך כל הבליל המייגע הזה.

    אני רואה שהבמאי-תסריטאי חתום פה גם על העריכה וגם על ההפקה – והסרט הזה הוא בעיני דוגמה מובהקת של יוצר מוכשר שפעל בלי שום איזונים והכשיל את הסרט של עצמו.

    1. אורון שמיר הגיב:

      ברשותך סימנתי אצלך ספוילר, הדברים שלא ציינתי בכוונה בטקסט הם ספוילר בעיניי (ויוזכרו גם בתגובה זו).
      אני מסכים איתך שסצנת הלוויה היא השיא של הסרט, אבל כל מה שקורה אחריה לא היה מיותר לי וגם לא עייף אותי כמו שנשמע שקרה אצלך.
      לא ממש מסכים איתך על כל השאר.
      מערכת היחסים בין ויק וטרייסי נבנית מהשנייה שהיא מגיעה לוואן, בדינמיקה של קומדיה רומנטית (קודם רבים אחרי זה מתקרבים) ומבטים דרך המראה האחורית.
      אני לא בטוח מה זה אומר ״קלישאות ליברליות״ אבל הסצנות עם המשפחה שלה זה משהו שאני יכול לדמיין קורה בברוקלין למשל כל יום.
      לגבי תיאוריית האוטר שלך, אני יכול לשים מולה עובדות.
      למשל, שהתסריטאית שציינתי בטקסט היא גם מפיקה ושותפה די מלאה לעשייה אם להאמין לראיונות ולטקסי הפרסים או הפסטיבלים.
      כנ״ל גם לגבי שיתופי הפעולה עם השחקנים הלא-מקצועיים, שחלק מהסרט בא דווקא מהם או נוצר סביב המגבלות והיכולות שלהם.

  3. חיים צ' הגיב:

    הייתי מסכם – לפעמים סרט פגום ומבולגן שהוא מעניין ומיוחד עם הרבה קטעים טובים עדיף על סרט מיין-סטרימי מהוקצע ונטול פגמים כביכול.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.