סרטים חדשים: ״15 שנה״, ״ג'ירפה״, ״בלתי נראה״, ״שיר השמות״, ״שלוש שניות״, ״עושים שכונה״

פברואר תיכף חולף, אבל השנה היא שנה מעוברת בלוח הלועזי, ככה שהוא ימשיך איתנו עד יום שבת ה-29 לחודש. מבחינת הנעשה בבתי הקולנוע זה אומר שישה סרטים חדשים, הזדמנות אחרונה לקצת אסקפיזם בריא לפני עוד יום הצבעה בקלפיות. לצערי לא מצאתי יותר מדי גיבוי לצפייה ביתית, אבל בהחלט נראה שיהיה לנו על מה לכתוב ואולי גם נספיק לסגור איזה חוב או שניים לפני שהחודש יסתיים, במטרה לנקות את הלוח לפני שהשבוע החדש יפתח חודש חדש ואולי גם תקופה, בתקווה שיהיה קצת יותר אביבי.

״15 שנה״, סרט הביכורים של יובל הדדי, היה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה בשנה שעברה. באותה תקופה ניסה את כוחו בתחרות פרסי אופיר, אז הוזכר אצלנו בבלוג לראשונה, אך לא השיג לו מועמדויות. אם תשאלו אותנו, היו מגיעות לו לפחות שתיים, אבל באופירים לא תמיד שואלים אותנו. עודד ליאופולד מגלם את הדמות המרכזית, המצוי בזוגיות ארוכת שנים כפי שרומזת הכותרת, עם גבר צעיר ממנו בגילומו של אודי פרסי. חברה קרובה ומשותפת של הזוג (רותי אסרסאי) נכנסת להריון, מה שמעלה את שאלת דור ההמשך גם אצל הגיבורים ופוערת בור ביניהם. כך שיש כאן שילוב בין נושאים שגורים בקולנוע של ימינו, כמו זוגיות גאה ומשבר גיל ה-40, יחד עם כאלה שאני לא בטוח שמטופלים לרוב בקולנוע הישראלי, כמו אל-הורות או לפחות התלבטות האם להביא ילדים לעולם. יניב לינטון (״טהורה לעד״) צילם, טל שפי (״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״) ערכה.

״ג'ירפה״ (Beanpole / Dylda) הוא סרט עם שם שיכול קצת להטעות, אבל קשה לתרגם סלנג. באנגלית הלכו על גבעול-שעועית, במקור, כך הוסבר לי מדובר ב״גבוהה כזאת״. גיבורת הסרט אכן בולטת מעל כולם בסביבה בה מתרחש הסרט – בית חולים בלנינגרד של 1945. העיר הרוסה מנזקי מלחמת העולם השנייה, הפצועים רבים והעלילה מתמקדת בחברות בין שתי נשים עם סוד משותף. אחת מהם היא הגבוהה, איה (ויקטוריה מירושניצ׳נקו), האחרת היא מאשה (וסיליה פרלייגינה). לא צריך לדעת יותר, אולי מלבד היותו של הסרט מאוד לא קל לצפייה. למרות, או אולי בזכות החוויה שהעביר אותנו, הוא כיכב במקום השני של עופר וגם שלי ברשימת סרטי השנה שעברה (שלא הופצו). על איכותו של הסרט תעיד גם כמות הפרסים בהם זכה הבמאי הצעיר באופן פושע, קנטמיר בלאגוב, מאז בכורת הסרט בפסטיבל קאן הקודם, גם ממנו יצא מעוטר. כבר כתבנו על הסרט מספר פעמים: כנציג מדינתו לאוסקר, בדיווח מפסטיבל חיפה, וגם לקראת הקרנות טרום הבכורה בחודש שעבר. אך לא מן הנמנע שנמשיך.

״שיר השמות״ (The Song of Names) נשמע כמו להיט אופציונלי בישראל, עד כדי כך שהתפלאתי לא למצוא אותו כחלק מתוכניית פסטיבל הקולנוע היהודי. תגידו לי אם יש סרט שנשמע יותר יידי מהתיאור הבא: כנר מחונן בשם דוידל נעלם בערב הקונצרט הגדול שלו, מותיר את חברו הטוב מרטין לחקור את היעלמותו ואת הקשר שלה לתוצאות השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל. העלילה נעה בין לונדון לרחבי אירופה, ומתפרשת על פני שלושה קווי זמן – ילדותם של השניים, הפיכתם למבוגרים צעירים, ולבסוף בגרותם שנים רבות לאחר האירוע המחולל, אז מגלמים אותם טים רות׳ וקלייב אואן. הסרט הוא עיבוד לרומן מאת נורמן לברכט, כאשר הבמאי הוא פרנסואה ז'יראר (״הכינור האדום״) ועל התסריט חתום ג'פרי קיין (״הגנן המסור״). את המוזיקה, שמשחקת תפקיד מהותי בסרט לא פחות מהשחקנים, הלחין האוורד שור האגדי – זוכה שלושה אוסקרים על סרטי ״שר הטבעות״, לצד כמאה פרויקטים אחרים לאורך הקריירה הארוכה שלו.

״בלתי נראה״ (The Invisible Man), מותחן האימה של השבוע, משיב אותנו אל קטלוג המפלצות הקלאסי של אולפני יוניברסל. זהו עיבוד לאותו ספר של אייץ׳ ג׳י וולס, שגרסת 1933 שלו הייתה הראשונה להגיע לקולנוע. אחריה המוני עיבודים שהאחרון שבהם היה בשנת 2000, בבימוי פול ורהובן ובכיכובו של קווין בייקון. בגרסה החדשה, האיש הבלתי נראה אינו בהכרח העיקר, אם להאמין לתקציר, אלא האקסית שלו. אליזבת׳ מוס מגלמת את הגיבורה, אישה שבן זוגה לשעבר התאבד והוריש לה את הונו. היא חושדת שביים את מותו, ומתחילה להאמין בצדקתה כשהיא מרגישה שמישהו פולש לבית למרות שאינה מסוגלת לראותו. לצידה של מוס אפשר למצוא את אוליבר ג׳קסון-כהן, אלדיס הודג׳, סטורם ריד, מייקל דורמן ובנדיקט הארדי. אבל השם הכי מעניין הוא זה של הבמאי והתסריטאי – לי וואנל (״משודרג״, וכמובן מיוצרי ״המסור״ ו״הרוע שבפנים״). סקירה בקרוב.

״שלוש שניות״ (The Informer), דרמת פשע בריטית, מגיע אלינו באיחור קל אחרי בכורה ביתית בקיץ האחרון. לפי שהספקתי אפילו לחשוב על תלונות לגבי השם העברי, הובהר שהסרט מבוסס על רב-מכר תוצרת שוודיה, שדווקא נושא את אותו השם כמו בעברית, מאת אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום. בעיבוד הקולנועי מככבים ג'ואל קינאמן, רוזמונד פייק, קלייב אואן (שוב הוא), אנה דה ארמס וקומון, רשימה שאין לזלזל בה. קינאמן מגלם את הדמות הראשית, אסיר לשעבר שהופך למודיע ומוצא עצמו במשימה שהסתבכה בין כוחות השיטור והפשע. כדי לכפר על כך בפני הפושעים הוא צריך לחזור לכלא וכדי להישאר בצד הטוב של השוטרים הוא צריך להמשיך להלשין. בינתיים מאבקי כוח פנימיים בצד של החוק מסכנים אותו, בזמן שמשפחתו סובלת מנחת זרועם של הגנגסטרים. השחקן האיטלקי שהפך לבמאי, אנדראה די סטאפנו (״Escobar: Paradise Lost״) ביים ואף כתב את התסריט, יחד עם רואן ג׳ופה (״28 שבועות אחרי״) ומאט קוק (״המטרה: שומר הראש״).

״עושים שכונה״ (New Biz In The Hood / Jusqu'ici tout va bien) הוצג לראשונה בישראל בפסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיה צרפתית, כפי שאפשר לנחש גם משמו. בשפת המקור, אגב, הוא נקרא בפשטות ״עד כה הכל בסדר״ או ״So Far, So Good״ כפי שנהוג להגיד גם בישראל. אבל נלך עם השם הנבחר, שמעיד קצת יותר על העלילה. זה מתחיל עם משרד פרסום פריזאי ומתנשא, שבעקבות פשיטה של רשויות המס נאלץ לעקור לפרברים. העובדים מתקשים להסתגל לשכונה החדשה, גם המקומיים לא לגמרי מבינים מאיפה נחתו עליהם הפריזאים, והצרות הכלכליות עדיין לא תמו. כלומר, עד שהחדשים יתחילו לאמץ טקטיקות שכונתיות. ז׳יל ללוש ומאליק בנטאלה מככבים בסרטו של מוחמד חמידי (״הפרה ז׳קלין״). התמונות בפוסט הן מתוך הסרט ובאדיבות עדן סינמה.

וקצת צפייה ביתית

עור צבי (Deerskin) – אם אנחנו כבר בצרפתית, קומדיית הביזאר החדשה של קוונטין דופייה (״ראבר״) שהוקרנה בישראל בפסטיבל חיפה, או לה לה! ובסינמטקים, תהיה זמינה ב-VOD של yes ו-HOT החל מסוף השבוע. כמו סרט אחר בפוסט זה, גם הוא נבחר בשתי רשימות של סרטי 2019 שלנו, הפעם של אור ושלי, אבל כאן נגמר כל קשר בינו ובין סרטים נורמטיביים כלשהם. זאת משום שהעלילה עוקבת אחר מערכת יחסים מסועפת בין אדם למעיל העור שלו. ז׳אן דוז׳רדן מככב, אדל האנל תומכת.

כל המקומות המוארים (All The Bright Places) – יסגור את המדור ואת פינת נטפליקס, כי איך אפשר בלי נטפליקס. בעיבוד זה לספרה של ג׳ניפר ניבן, אל פאנינג וג׳סטיס סמית׳ מגלמים נער ונערה שמנסים להתקרב זה לזו בזמן שכולם מתרחקים מהם. היא מתמודדת עם טרגדיה משפחתית, הוא עם מצבו הנפשי, ושניהם יוצאים למסע במדינת אינדיאנה בעקבות משימה כיתתית. לוק ווילסון וקיגן-מייקל קי מגלמים את ההורים, בראט היילי (״Hearts Beat Loud״) ביים.