״Color Out of Space״, סקירה
16 בפברואר 2020 מאת לירון סינייש סרטים שעצם הקיום שלהם קורא להנמכת ציפיות, אימה זעירה מפני הבאות או לפחות חשש קל. הבמאי, ריצ'רד סטנלי, לא ממש ביים סרט עלילתי באורך מלא מאז שפוטר מ"אי המסתורין של ד"ר מורו" ב-1996, הפקה שידועה בהיותה כישלון מהדהד לאחר רצף של תרחישים מצערים. השחקן הראשי הוא ניקולס קייג', האהוב אך הנלעג בו זמנית, והעלילה היא עיבוד לסיפור של ה. פ. לאבקראפט שאמור להמחיש צבע חייזרי שאנחנו כבני אנוש לא מסוגלים באמת לקלוט. נו, משהו פה לא מבשר טובות. אבל אלה נתוני הפתיחה של ״Color Out of Space״, שהסיפור עליו הוא מבוסס תורגם לעברית כ״הצבע מחוץ לחלל״ וגם כ״צבע מחוץ לזמן״.
עיבוד של לאבקראפט הוא מבחינות רבות כן סיבה למסיבה, כי בסך הכל מדובר בסופר שהשפיע וממשיך להשפיע על יוצרים בז'אנר האימה והמד"ב עד היום. הרי בכל פעם שמישהו בסרט, סדרה או ספר נתקל במשהו מעורר אימה קמאית, משהו כל כך מבעית שהנפש והמוח האנושי מבקשים עצמם להתחרפן ומאיימים להישבר תחת נטל האימה – הוא מוגדר כ"לאבקראפטיאני". בטח ובטח אם מדובר ביצור ענק ממדים. כל תפלץ ארוך זרועות משתלחות חושב את עצמו לקת'ולהו, ותמיד מעניין לקבל גרסה של אחת מיצירותיו של כותב המקור. הרעיון של אימה שגורמת לאובדן השפיות והשליטה, כוח זר ומשונה שמציף את הדמויות ומשבש הכל, יכול להישמע כמו נרטיב קצת מיושן היום. מאז הפחד הקלאסי מהלא הנודע הגדול והנורא, גבולות ההבנה האנושית, התקדמנו מזמן לסיפורי אימה אישיים יותר בהם דווקא המוכר הוא המזעזע והמסוכן ביותר. והנה, מגיעה היומרה מבית ההפקות ספקטר ויז'ן של אלייז'ה ווד ודניאל נואה, ומבקשת לספק לנו סיפור נושן כזה, בעיבוד חדש.
לאור הסיכונים שמניתי, והתיבול המיזוגני והגזעני הידוע של לאבקראפט שכבודו במקומו, אפשר לגשת אל "צבע מן החלל החיצון", אם לתרגם בעצמי, במשנה זהירות. לאחר צפייה מונמכת ציפיות אפשר לכתוב עליו, גם אם באצבעות רועדות מעט, שהחששות התבדו כמעט לחלוטין. מדובר בסרט מד"ב ואימה שמצליח לקחת את התמה שתיארתי קודם – שחזרה להיות רלוונטית למדי גם ככה בעולמנו המערבי לאחרונה, עם עליית כוחות שונים ומשונים ואווירה כללית של אובדן השפיות או לפחות היציבות – ולעדכן אותה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בסיפור אימה מנקודות מבט אישיות, עם כתיבת דמויות שעוברות כבני אדם עם קצת קווי אופי מעבר למתאר חד ממדי של אבא (קייג'), אמא (ג'ואלי ריצ'רדסון), שלושה ילדים (מדליין ארתור, ברנדן מייר וג'וליאן היליארד הזכור לטוב מ"מי מתגורר בבית היל"), חוקר חיצוני (אליוט נייט) ושוטה הכפר (טומי צ'ונג).
התסריט, אותו כתבו סטנלי וסקרלט אמאריס, מבסס היטב את העולם ואת הדינמיקה בין הדמויות. ההשקעה בקצת דיאלוגים של שגרה מציגים התנהלות של משפחה ספציפית מספיק כך שנאמין להן כשהכל מתחיל להשתבש. וכן, הדמויות אמינות אפילו שניקולס קייג' עושה מה שניקולס קייג' עושה בחלק מהסרט. כלומר, מגביר את הווליום יותר מכל אחד אחר. קשה מאוד לנתק את השטיק של השחקן ולהתמסר למתרחש באופן מלא ברגעים האלו, כי הוא תמיד קצת מגחיך עניינים, גם אם פה יש לכך הצדקה נרטיבית ברורה מאוד. אבל האמת שבצפייה בסרט אנחנו זקוקים להפוגה המוכרת והמגחיכה הזו, כי לא מדובר בחוויה מבדרת וקלילה.
הגורם לרעד באצבעות הוא שבחרתי לצפות בסרט בלי לקרוא קודם את הסיפור, שזמין אונליין לכל. היה לי מושג כללי אודותיו – משהו מהחלל נוחת ומפיץ מעין צבע או הילה שאנשים לא ממש יודעים איך להתייחס אליהם, אך הדבר משפיע עליהם, משנה אותם ומערער הכל בהדרגה. זה נשמע מסקרן, והעמידה באתגר מגיעה על ידי הליכה של התסריט, המשחק והמבע עד הסוף, למקומות שלא צפיתי, ובהם גרעין מחריד בקטע טוב. הוא טוב מבחינת העשייה, אבל הסרט כסרט עלול לעשות לכם ולכן רע, לעניות דעתי. אני נמנעת בכוונה מתיאורי עלילה פרטניים כי ההמלצה שלי היא לצפות בו בלי לדעת יותר מדי, המתאר הכללי בהחלט מספק. יש משפחה שחיה באחד מהבתים האמריקאים הגדולים מדי והמבודדים מדי באזור מיוער מדי, עם קייג' בראשה. הם קצת אקסצנטריים מלכתחילה, אבל אז קורה עניין חללי שנוחת בחצר ביתם, והוא משפיע על כל אחד ואחת מהם, כמעט בהתגנבות, באופן שבו הוא מתחיל להיות מורגש גם בשיחה, בהתנהגות, בדברים שמתרחשים ובמבע. הצבעוניות שמייצגת אותו ואת השינוי שחל בעקבות בואו בולטים מאוד, כן, אבל יש גם ניואנסים דקים יותר שהולכים ומתגברים. החל ממה שנראה כמו הפרעות בפוקוס של הפריים וכלה בשינויים ממשיים בהתנהגות ובעוד מרכיבים.
יש גם מסגרת קלאסית של חוקר מן החוץ, חבוב שבודק את טיב המים באזור ומסומן בתור קול ההיגיון שמלווה אותנו אל לב המאפליה המתהווה. אלא שכנדרש מסיפור של לאבקראפט, בתוך המסגרת מקבלים התנהלות אנושית שהולכת ומתפוררת בלי שלאותו קול הגיוני יהיה יותר מדי מה לעשות חוץ מלדבר את עצמו בניסיון נואש להבין מה קורה. הפירוק המתחולל לנגד עינינו חוגג לפעמים באופן של ספקטקל מעורר פלצות, קצת לשם הפלצות עצמה. וכאן נאלצתי לתהות, אפילו לשקול להפנות את העיניים מהמסך, ולחשוב מה הסרט מבקש לבוא ולספר לנו. מעבר לזעזוע, האם יש כאן רובד או ערך בנוסף לאימה טהורה וחוויית צפייה שעלולה להיות על גבול המזוכיסטית?
אני בוחרת לחשוב שכן, קודם כל כי הסרט עשוי לעילא. קל היה כל כך לפשל עם האפקטים, למשל. או להגזים עם המשחק של כולם, או לכתוב שורות טקסט צפויות ופלקטיות. ורוב הזמן, הסרט לא נופל בשום בור כזה. כן, לפעמים יש בו מן הרנדומליות, וכן, קייג' הוא קייג'. אבל הכל בנוי טוב, ואני יכולה למצוא הצדקה גם להשפעה השונה של הדבר על אנשי המשפחה השונים. כל אחד ואחת והצבע המשונה שלה. ההתנהלות של כולם באה בתנודות, השפעה של גלים של פחד משבש תודעה. ובמשפחה כמו במשפחה, הם מנותקים אבל גם קשורים – וכשהטירוף חוגג הוא עושה זאת בצורה של הפרד ומשול. כל אחד והגיהינום הפרטי שלו או שלה, על דרכי ההתמודדות השונות. אך הם לא באמת מבודדים, ולכן משפיעים זה על זו באופן בלתי נמנע.
מה שמאוד אפקטיבי ושונה כאן מחלק ניכר מהסרטים בהם האימה מקורה בבית או במשהו שקרוב אליו, כמו שבן הזוג שלי שם לב וציין בפניי, הוא שאין כאן מישהו אחד שרדוף. אם נתייחס לדבר שקורה כאל משהו שמזכיר דיבוק דמוני טיפוסי, הוא משפיע על כולם יחד, מה שמעורר תחושת טביעה גדולה ובלתי נמנעת יותר ביחס לסרטים אחרים. כאן די ברור עד כמה קשה יהיה להיחלץ מהדבר הנורא. הרעיון של לקום וללכת נבלע בנבכי ההשפעה שלו, כשכולם נתונים באחיזתו הוורודה-סגולה. יש איזה עניין בסרטים של חברת ההפקות הזו עם גוונים של אדום, ורוד וסגול, עיינו ערך סרטיהם הקודמים, כמו "מנדי" ו"דניאל לא אמיתי", שמתהדרים בפלטת צבעים דומה. זה אולי לא מפתיע, אימה אוהבת אדום, אבל כאן הוא צעקני ו-ורוד יותר, עם חינניות של בי-מובי ושאפתנות של ארט-האוס.
מה שהופך את הסרט למעניין הוא החיבור של התמה הקלאסית של המאיים החיצוני הלא נודע, לתמה העדכנית של העשורים האחרונים של המוכר המאיים מבית. השילוב הזה, גם אם הוא עצמו לא מקורי, עובד היטב כי הוא יושב על ליווי של משפחה מקרוב. תחשבו על "סיינס" בלי החמידות והחביבות, עם אווירה וסגנון של "העולם שאחרי: הכחדה" ותחושה מבשרת רעות והופכת קרביים של "זה בא בלילה" בשילוב נגיעות אסתטיקה של "הדבר" של קרפנטר. זה לא מפתיע כי לאבקראפט יכול להיחשב כמשפיע על כל אחד ואחד מהם, הרי. כל החיבורים הנ"ל ארוזים במעטפת של בי-מובי, גם מבחינת הפשטות היחסית של העלילה, האסתטיקה והבחירה ללכת גם למוסכמות סגנוניות מלוכלכות יותר של אימה.
אם לסכם, אני חושבת ש״Color Out of Space״ הוא בי מובי שלוקח את עצמו ברצינות, ומצליח להיות יותר משכנע מאשר מגוחך בזכות השקעה נכונה בבחירת מילים, בעיצוב ובמשחק. אסייג מעט כי בכל זאת הסיפור שלו הוא לא משהו שלא ראינו קודם, וזה הגיוני כי כאן מדובר בחומר מקור להרבה יצירות מאוחרות יותר. חלק ממהלכי העלילה גם הם יהיו ככל הנראה צפויים למדי. ועם זאת, הוא ברובו מפתיע לטובה, משאיר תחושת אי שקט עוכרת שלווה שלא מרפה. כאמור, יש מצב שהוא לא יעשה לכם ולכן טוב, אבל אני עדיין ממליצה עליו, כי הוא מתחבר לכל מיני פחדים אישיים ותרבותיים ועושה את זה בצורה יעילה. הוא גם גורם לחשוב על מה מניע אותנו כיחידה בודדת וכיחידה משפחתית, מה המהות שלנו ומה קורה לנו, מה נשאר מאיתנו כשהיא מתחילה להתפורר.
נשמע מסקרן. הסרט מוצג בקולנוע?
שאלה מתבקשת, כנראה היינו צריכים לציין שהסרט לא זמין.
לרוב אנחנו כותבים על סרטים שאפשר לראות בישראל, בקולנוע או בצפייה ביתית.
אבל לפעמים אנחנו לא מתאפקים וכותבים גם על סרטים שנקרו בדרכנו עוד לפני שהם זמינים לקהל.
אז ראה זאת כהמלצה לעתיד, אם משהו ממה שלירון כתבה על הסרט מדבר אל ליבך 🙂
יותר משכנע מאשר מגוכך זה מפתיע!
וואלה, סיקרנת
ובכן נציגו של ניק, עכשיו כשאנחנו כבר בסוג של מצור – אתה מתבקש לצפות בזה בהקדם. זה, ו"אמא ואבא" שעלול להיות מעט טריגרי לאור הימים עמוסי המשפחה הנוכחיים.