״טבעת החנק״, סקירה

סרט אימה שיוצא לקולנוע ברחבי העולם בינואר, חודש שנחשב לחלש מבחינת ההפצה, אינו סימן טוב. במקרה של "טבעת החנק" (The Turning), יש להוסיף את הביקורות להן זכה והכישלון הקופתי בסוף השבוע הראשון. אך הסרט בכל זאת משך אותי. כחובב בחינה של עיבודי ספרות לקולנוע, "טבעת החנק" מודל 2020 הוא סיפור מרתק.

הסרט החדש מבוסס על הנובלה של הנרי ג'יימס ״The Turn of the Screw״, שראתה אור לראשונה בשנת 1898, סמוך לראשית הקולנוע. "טבעת החנק" הוא השם העברי הראשון שניתן לה, אם כי בתרגום מאוחר יותר היא קרויה "פיתול כפול", אולי כי מילה כמו ״בורג״ מעולם לא מכרה יותר מדי ספרים. הנובלה עובדה לקולנוע בצורה ישירה או עקיפה כעשר פעמים. הסרט הנוכחי הוא אפילו לא הפעם העיקרית שחובבי האימה יתקלו בה השנה, שכן היא תהווה את הבסיס לעונה השנייה של "מי מתגורר בבית היל" הנטפליקסית, שתיקרא "מי מתגורר באחוזת בלי".

המורשת של עיבודים קולנועיים קודמים ליצירה ידועה ליוצרי הסרט הנוכחי, שליהקו לתפקיד משנה את ג'ואלי ריצ'רדסון, הרביעית מבני אותה משפחתה שמשתתפת בעיבוד כלשהו ליצירה. סבא שלה, מייקל רדגרייב, לקח חלק בסרט הכי נודע שנוצר בעקבות הנובלה – "התמימים". אור כתב עליו אצלנו בעבר ואני מצטרף לדברי השבח – סרטו של ג׳ק קלייטון אולי התיישן מבחינת ההפחדות, אבל זו כנראה אף פעם לא הייתה המטרה שלו והוא נותר רענן כקולנוע מצוין. הנובלה של ג'יימס היא חומר טוב גם לקלאסיקת אימה נוספת.

הסיבה העיקרית לפופולריות של הנובלה כמקור לעיבוד היא שמדובר בסיפור על רוחות רפאים שנכתב בידי סופר יוקרתי, כזה שנחשב לאחד מענקי הספרות של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בכך, הנובלה היא שילוב די נדיר של יצירה ספרותי קאנונית ויצירת אימה של ממש שניתן לקחת אותה לכיוונים שונים. העלילה עצמה בסיסית למדי: אישה צעירה נשכרת כאומנת לשני ילדים שהוריהם נפטרו לא מכבר, וקרוב המשפחה היחיד שלהם לא מעוניין לגדל אותם באופן אקטיבי. האישה לומדת כי הילדים נקשרו לשני עובדים קודמים באחוזה שגם הם כבר מתים, רק שהיא חושבת כי הם עדיין פוקדים את המקום כרוחות רפאים. החשד נחשף בשלב די מוקדם ומשם הכל וריאציות. בנובלה הדבר מסופר מתוך כתביה של אותה אישה, מה שמעלה את השאלה שזכתה לתשובות רבות מפי פרשנים שונים לגבי עד כמה היא מהימנה או לא. מה שהופך את הנובלה לקלסיקה של ממש הוא שגם אחרי יותר ממאה שנה של מחקר, יש הרבה יותר משתי דעות בעניין. עיבוד קולנועי מטבעו יתקשה להבהיר את אותה תחושה ויוצרי הסרט צריכים להחליט האם וכיצד לייצר מימד של חוסר מהימנות. אחד מן החסרונות של הסרט הוא שגם אחרי הצפייה בו איני בטוח מה הוחלט.

העיבוד הזה נכתב בידי צ׳אד וקארי הייס, צמד יוצרים עם ניסיון בעולם האימה (״לזמן את הרוע״). הם החליטו להעביר את עלילת הנובלה בערך מאה שנה קדימה, אל אמצע שנות התשעים, מיד אחרי המוות של קורט קוביין שמוזכר בסרט מספר פעמים. אני עדיין לא יודע למה בדיוק הם בחרו בשנת 1994, אבל יש לי כמה כיווני מחשבה. הם רצו שהילד המבוגר יותר בו מטפלת הגיבורה ינגן רוק זועם, וזו התקופה הכי מתאימה לכך, כאשר הוא רדוף לא רק בידי הוריו ועובדי האחוזה, אלא גם בידי מוזיקאי הגראנג' הנערץ. זו גם דרך להפוך את הסרט ליותר עכשווי, אבל לעצור רגע לפני הפיכת השימוש בטלפונים ניידים לנפוץ. הדבר היה הופך את האחוזה בה מתרחשת העלילה למעט פחות מבודדת, ובידוד מן העולם קצת הכרחי לסיפור.

עוד דרך להפוך את הסיפור לעכשווי אפשר למצוא בהיבט המגדרי. סיפור הרוחות המתרחש באחוזה מדגיש אלמנט של ניצול מיני, וגם הקשר של הגיבורה לעולם שבחוץ הוא דרך חברה, ולא דרך ידיד אשר קורא את כתיבתה על החווית שלה. אגב, ריצ'רדסון שכבר הזכרתי, מגלמת את אמה של האומנת, שהפכה בסרט זה למורה לשני הילדים. מדובר באם אמנית שלוקה בנפשה, הרמז העיקרי לאורך רוב הסרט שהגיבורה (אולי) לא הכי צלולה בעצמה. כל אחת מן ההחלטות האמנותיות הללו פותחות אופציה מעניינת, אך הסרט לא ממש מפתח אף תחום עיסוק.

הבמאית שהופקדה על היצירה היא פלוריה סיגיסמונדי. את הפיצ'ר הקודם שלה, ״The Runaways״ לא ראיתי ופרט לכך ביימה גם במספר סדרות טלוויזיה, כמה סרטים קצרים והרבה מאוד קליפים של מיטב האמנים – דייויד בואי שב ועבד עמה לאורך שלושה עשורים שונים. גם בסרט זה היא מפגינה יכולת חזותית טובה לטווח קצר. או באופן ספציפי יותר לסרטי אימה – לאורך השעה הראשונה של הסרט, ה"ג'אמפ סקאר" שולט. כלומר, במקום לבנות אימה הדרגתית, יש רגעי אימה שמופיעים משום מקום ומצליחים להעביר צמרמורת לא רע. אולם, זה קצת בוגד ברוח של המקור הספרותי ובעיקר לא ממש מאפשר פיתוח פסיכולוגי עמוק.

עוד דבר המכשיל את העומק הוא הליהוק, או אולי היכולת של הבמאית לעבוד עם השחקנים שנבחרו. אף שחקן בסרט לא מבצע תפקיד טוב ומקנזי דייויס ("שליחות קטלנית: גורל אפל") בתקפיד הראשי לא משכנעת במיוחד. מי שסביר הוא פין וולפהרד ("דברים מוזרים") בתור הילד הבכור, כאשר את אחותו מגולמת בידי ברוקלין פרינס. הילדה-שחקנית הזו התגלתה ב"פרויקט פלורידה", סרט שאני אהבתי וסברתי כי היא משחקת בו היטב, בעוד חברי לבלוג נרתעו מן ההופעה שלה. בסרט זה אני נאלץ להצטרף לצד שלהם – אני מתקשה לזכור הופעה של ילדה שכל כך לא מתאימה לתפקיד. דומה כי גם יוצרי הסרט הבינו זאת ואולי בשל כך התפקיד שלה מצטמצם ככל שהעלילה מתקדמת.

למרות כל זאת, ובידיעה כי הלך הרוח הביקורתי נוטה לקטול את היצירה לחלוטין, אינני סבור כי מדובר בחרפה מוחלטת. הכוח העיקרי של הסרט טמון במה שאני מניח אפילו בלי לקרוא טקסטים נוספים שיהיה החלק הכי נלעג בו – המערכה האחרונה. ב-20 דקות האחרונות בסרט, האימה היא כבר לא תוצר של הקפצות אלא של מהלך מתמשך ושאלה על הטבע של המציאות, כולל שינוי מבני מן המקור הספרותי אבל כזה שתואם במידה כלשהי את הרוח המקורית. מי שירצה לצחוק על הסרט ימצא בחלק זה את החומר המשובח ביותר, אבל מי שיתמסר אליו ימצא אותו אפקטיבי ואפילו מעט מקורי ברגעים הללו. האם זה מצריך צפייה בקולנוע? ככל שעובר הזמן מאז הצפייה, התשובה שלי היא יותר ויותר "לא". אבל עם הורדת ציפיות מספקת, סרט זה יכול להיות מתאים לצפייה ביתית, אף כי כפי שהזכרתי בפתיחה, יש לפחות אופציה אחת הרבה יותר מוצלחת של עיבוד לאותו סיפור.