"ספר לי מי אני", סקירה ומחשבות על המוסריות של צפייה בקולנוע תיעודי

בשנים האחרונות כבר התרגלנו לדבר על כך שההבדלים בין קולנוע תיעודי וקולנוע "עלילתי" (מונח נורא שחייבים למצוא לו תחליף. עלילה יש גם לסרטים תיעודיים) הולכים ומטשטשים. לא רק מבחינת הפתיחות של הקהל, שלא נבהל מסרטי הדוקו והופך אותם להצלחות גם בקולנוע וגם בטלוויזיה, אלא גם מבחינת הנראטיב. מצד שני, אנחנו גם יודעים היטב שמבחינת עשייה, מעולם לא היה הרבה הבדל. עוד ממה שלימדו אותנו כ"סרט התיעודי הראשון", "נאנוק בן הצפון" של רוברט פלאהרטי מ-1922, כבר ידענו שבעשייה תיעודית יש לא מעט רגעים מבוימים, מניפולציות בדיוק כמו בכל סרט אחר, וחשיבה על סיפור-תמונה באותו האופן של קולנוע בדיוני. הדברים כל כך נזילים, שכיום פסטיבלים רבים כבר לא עושים את ההפרדה בין שני סוגי העשייה, וגם כשהם כן, זה מעורר לא מעט תהיות (כמו למשל זכיית "ליליאן" בפסטיבל חיפה של 2017).

עדיין, מבחינתי ואני מניח שגם אצל צופים אחרים, בכל זאת יש הבדל מאוד מהותי בדרך ההכלה והחוויה בין קולנוע תיעודי ו"עלילתי". כצופה שמנסה לא רק לחוות את הסרט, אלא גם כל הזמן לפענח מה מפעיל אותי בו ומה עובד ולא עובד עלי, במהלך הצפייה בסרט תיעודי אני כל הזמן מנסה לחפש את המניפולציות (המילה הזו איננה נאמרת בקונטקסט שלילי, כמובן, אלא מתייחסת לתחומי הכתיבה, סאונד, צילום ועריכה) כאשר בקולנוע "עלילתי" אני לא מתעסק בזה, מכיוון שהכל ללא יוצא מן הכלל הוא מניפולציה. זה הופך אותי מצד אחד לחשדן יותר, אך מאדך כשזה עובד, זה מרשים אותי הרבה יותר.
אבל יש משהו נוסף, אקוטי פי כמה, בחוויה שלי מול קולנוע תיעודי – הידיעה שלא משנה מה, אני צופה בבני אדם אמיתיים, והסיפור שלהם הוא דבר שהשפיע עליהם ושינה את עולמם. זה מוסיף המון לאפקט של קולנוע תיעודי בשבילי, אך לעיתים גם הופך לבעייתי. אני, ממושבי הנוח, צופה במסגרת של שעה וחצי במשהו שאנשים עברו על בשרם, ברגעי קושי והתעלות, אבל מבחינתי זהו עוד נראטיב כמו כל אחד אחר. יש בזה משהו מאוד מערער לרוב. אפילו בלתי מוסרי, אם להיות דרמטי לרגע, לא משנה האם הסרט עושה עמם חסד או לא.

סרט חדש שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס, "ספר לי מי אני" (Tell Me Who I Am), שאב אותי למחילת ארנבת של מחשבות על קולנוע תיעודי והעשייה שלו, למרות שעל פניו הוא לא שונה מעשרות סרטים אחרים שנעשו בתחום לאחרונה. משהו בבנייה שלו ובדרך הסיפור שלו גרמו לי לראות באופן מאוד ברור את הבעייתיות של קולנוע תיעודי, ויצרו אצלי חווית צפייה איומה למדי שבסופו של דבר השאירה אותי עם שאלה מאוד בוערת – האם מדובר בסרט רע, או שאולי אני בעצם הבעיה?

"ספר לי מי אני" שייך לז'אנר סרטי הדוקו מתח, שהפופולריות שלהם זינקה בשנים האחרונות עם עליית הסדרות והפודקאסטים מתחום ה-true crime – יצירות תיעודיות שמתחקות אחרי מקרה אכזרי אמיתי שקרה, לעיתים מנסות לפענח אותו ולעיתים פשוט גוללות את המקרה לפרטי פרטים. בעקבות ההצלחה הגדולה אצל הקהל, הוצפנו בהמון שכאלו, אבל על כל הצלחה כמו "שומרות הצדק" או "או.ג'יי: תוצרת אמריקה", ראינו סרטים שנעשו בחיפזון ולא ידעו איך לטפל בנושא באופן מספק שנטו לכיוון הנצלני, כמו "אמנדה נוקס" והעונה השנייה של "צל של אמת".

הסיפור במרכזו של "ספר לי מי אני", בבימויו של אד פרקינס, הוא בהחלט אחד המטלטלים (לעלילה אתייחס ללא ספויילרים): כשהיה בן 18 עבר אלכס תאונת דרכים שמחקה את זכרונו כמעט כליל. הדבר היחיד שזיהה כאשר התעורר הוא את אחיו מרקוס, תאומו הזהה. לאחר שחרורו מבית החולים הוא חזר לבית בו חי כל חייו עם אחיו ושני הוריו, בית כפרי גדול ומעט מאיים, שם אחיו האוהב היה אחראי על החזרתו לשגרה. כל מה שאלכס ידע על העולם, משפחתו וחייו הקודמים, הגיע ממרקוס. רק לאחר מות הוריהם שנים לאחר מכן, אלכס גילה שיש כמה דברים שלא מסתדרים לו על ההוויה המשפחתית, ושבעצם לחייהם המוקדמים היו צדדים אפלים להחריד. עכשיו, מעל ל-30 שנה לאחר מכן – ומול המצלמה – אלכס מבקש ממרקוס שיספר לו את האמת, בידיעה שזה לא רק ידרוש מחיר נפשי כבד מאחיו, אלא גם יעמת אותו עם דברים שאולי עדיף אם היו נשארים קבורים.
באמת שקשה לתאר מסגרת עלילתית מסקרנת ובעלת פוטנציאל מזו. אני בטוח שרק על פי הדברים האלו, חלקכם כבר לא יכולים לחכות לרוץ למחשב ולצפות בסרט הזה שאורכו כשעה ועשרים בסך הכל.

מבחינת העשייה של "ספר לי מי אני", העניין הוא די פשוט. הסרט מחולק לשלושה חלקים, הראשון מתרכז באלכס, השני במרקוס, והשלישי מפגיש בין השניים מול המצלמה. הכל מתנהל במסגרת של ראשים מדברים של האחים (המרואיינים היחידים), כאשר לקישוט וההעצמה של האפקט, משולבים בסרט תמונות סיטלס של המשפחה, ופוטג' מצולם של הבית. החלקים שנעשו במיוחד לסרט, כלומר הראיונות מול המצלמה, נבחרו להיות קליניים וקרים, בצבעים כחולים-מטאליים ובמצלמה מקובעת בתאורה חלשה ודרמטית.
האמת שכבר הדברים האלו גרמו לי להרגיש ש"ספר לי מי אני" היה מוצלח יותר בתור פודקאסט, בלי האימג'ים המשולבים בו, אבל הבעיה שלי עם הסרט הייתה קשורה ליותר למערכת היחסים בינו ובין הצופה, ופחות עם הבחירות האומנותיות.

כמו בכמעט כל סרט תיעודי, כבר בהתחלה נוצר אצלי הדיסוננס בדרך בה אני אמור להגיב אליו, אבל הפעם זה היה חריף הרבה יותר. מצד אחד חשבתי כמו מבקר, בוחן את הדרך בה הסרט מצולם וערוך, מתנסח מול עצמי על מה אני אוהב יותר ומה פחות, אבל מדי פעם בפעם פתאום עצרה אותי מחשבה לא נוחה בסגנון "מדובר פה בטראומה של בן אדם, בחיים שבורים של מישהו – האם בכלל יש לי את הזכות להתייחס לכך בצורה של נראטיב קולנועי? הרי זה לא שחקן המגלם דמות, מדובר במישהו שחושף מולי את הכאב הכי גדול שלו. האם הדבר הנכון לעשות מבחינה אנושית יהיה להתעלם מהעשייה שלו ולהתרכז בדמויות? "
השאלה הזו פתוחה לדיון. מצד אחד, בואו נזכור שלא צפיתי ב"ספר לי מי אני" כחלק מאיזשהו מפגש על טראומה, אלא כסרט בבנק העצום של נטפליקס, איפשהו בין "סאות' פארק" ל"רומא". הדברים מובאים לי בצורה מסויימת ובקונטקסט ספציפי של תוכן. מאדך, יש פה מורכבות גדולה יותר. אבל בין אם אני פונה לסרט הזה בעיניים אנליטיות, ובין אם כסתם צופה מן השורה, משהו בדרך בה אד פרקינס בחר לספר לי את הסיפור, שהיא בעיני משונה מאוד.

זאת מכיוון שהאמת האיומה של מרקוס ואלכס ב"ספר לי מי אני", היא בעצם לא יותר מטיזר. החוויה המחרידה שהם עברו בילדותם נחשפת רק בסוף, כאשר כל הזמן הסרט רק מושך אותנו באף כאילו אומר לנו "וואי, אתם לא מאמינים מה קרה פה! לא, באמת, אתם לא מאמינים כמה זה נורא!", כך במשך כמעט שעה. זה הופך את הטראומה האכזרית שלהם, של אנשים אמיתיים, לכלי נראטיבי. ואני, כצופה, לא משנה כמה אנסה, כבר לא יכול להכיל את הסקרנות שלי. וכך, כאב עמוק של מישהו הופך להיות בשבילי מקור למציצנות.
מכיוון שהעשייה של הסרט איננה מרשימה או מעניינת במיוחד (כאמור, ראשים מדברים ואילוסטרציה), הדבר היחיד שמשאיר אותי בסרט הוא הרצון לראות איך הפצעים נפתחים ולדעת מה לעזאזל קרה שם (אם כי התשובה די ברורה, יידע כל צופה בוגר). פרקינס הבמאי בעצם גרם לי כצופה להישען על הזוועות שעבר אדם אמיתי, שמדבר אלי ישירות, כאל אלמנט קולנועי ליצירת עניין.
אני מניח שאם הסרט היה חושף את הדברים בשלב מוקדם יותר, ואז מתרכז בהתמודדות של אלכס, או בשיקום היחסים שלו עם עצמו ועם אחיו, זה היה הופך את זה ליותר קל לעיכול בשבילי. כך הסרט התיעודי הזה לא היה אך ורק על חשיפת סוד, אלא גם על תהליך של בן אדם. אך זה לא המצב. התחושה היא של רכילות, של הנאה בידורית שלי מסיוט של אחר.

רק הדקות האחרונות של הסרט מפגישות לראשונה על אותו מסך את שני האחים, ושם נאמר לנו מה בעצם הוסתר מאלכס על ידי אחיו כל חייו, והבחירה הקולנועית של פרקינס לא הייתה יכולה להיות תמוהה יותר. השניים מצולמים זה מול זה באותו סגנון של שאר הסרט – מטאלי, מעבדתי, מסוגנן עד כדי עקרות רגשית. זה הזכיר לי יותר מכל דבר אחר את סצנת הפתיחה של "בלייד ראנר". אין אנושיות כלל ברגע הזה, למרות שהמתועדים עומדים מול הרגע הקשה של חייהם.
אבל בשלב הזה, אפילו ברמת המציצנות זה לא לגמרי עובד. הסוד, כפי שכתבתי לפני זה, לא מאוד מפתיע (אם כי מטריד בהחלט) ולכן כל הטיזינג שקדם לו על פני דקות מסך ארוכות מרגיש אנטי-קליימטי. ובשבילי זה היה עוד יותר נורא, כי בזמן ששני המצולמים רועדים בבכי, התגובה שלי הייתה "אה, אוקי. נראה לי שכבר הבנתי שלשם זה הולך". זה בכלל גרם לי להרגיש כמו בן אדם גרוע במיוחד. כך, בעיני, הסרט פושע גם כשיתוף של סיפור אנושי וגם כבנייה של סיפור קולנועי.

הדברים המתוארים בטקסט הזה, מיותר אך הכרחי לציין, הם החוויה האישית שלי מ"ספר לי מי אני". זה אומר שמצד אחד יהיו הרבה צופים שהסרט יעבוד עליהם אחרת לגמרי, אך מאדך, מכיוון שאינני פתית שלג ייחודי, בטוח יש עוד רבים שיחשבו כמוני גם אם לא תמיד באופן מודע.
האם "ספר לי מי אני" הוא סרט בולט יותר, אפקטיבי יותר, או שמא פסול יותר, זו שאלה פתוחה. אבל היא בכל זאת הביאה אותי לחשיבה בהירה יותר על תחום העשייה התיעודית, וכיצד הוא מפעיל אותי בשונה מאחרים, ומה גורם לי להעריך אותו – או לחילופין, להירתע ממנו – בצורה אחרת לגמרי. כנראה שיש לזה ערך בפני עצמו.