פסטיבל חיפה 2019: "באקוראו", "טרנטינו: שמונת הראשונים", "ורדה על אנייס", "ג'ירפה", "להתראות, לילה"

אחרי פתיחה טובה בשבת, את הדיווח הנוכחי מן הפסטיבל החיפאי אתחיל ואסיים בשני סרטים שעוררו עניין השנה בפסטיבל קאן, בו זכו בפרסים. הראשון בתחרות הרשמית, האחרון במסגרת מבט מסוים. על הראשון כתבתי הרבה יותר מאשר על האחרון, אולם לא מדובר בהחלטה הנובעת בהכרח מן ההערכה שלי לכל אחד מן הסרטים. בין לבין אסקור גם סרט העוסק בעימות בין אירופה לבין האסלאם הקיצוני, וגם שני סרטים תיעודיים על יצירה של במאים מוערכים מאוד. מחר אור יחזור לסקר וגם הוא כבר צבר עוד מספר חווית מעניינות בפסטיבל.

באקוראו
Bacurau

עוד לפני הצפייה בסרט, מעט הופתעתי שסרטו החדש של הבמאי הברזילאי המוערך קלבר מנדונסה פילו (״צלילים מהשכונה״, ״אקווריוס״) מוקרן בפסטיבל חיפה במסגרת הצד השמורה לסרטי אימה או סרטים קיצונים – "טירוף בחצות". בייחוד אחרי שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון והוכתר על ידי חלק מן הביקורת בחו"ל כאחד משיאי הפסטיבל (אם כי היה רחוק היה מראשית דרכו מכל קונצנזוס). לאחר הצפייה, דומה כי המסגרת הזו, ובעיקר השם שלה, הולמים היטב את ״באקוראו״ – חתיכת סרט פרוע ומטורף ומאוד שונה מסרטיו הקודמים של פילו, שבסרט זה חתום על התסריט והבימוי במשותף עם ז'וליאנו דורנלס, המעצב האמנותי של סרטיו הקודמים. הסרט הנוכחי ממשיך במידה מסוימת את העיסוק של פילו ודורנלס באנשים אשר נרמסים בידי הסדר החברתי בברזיל, אך לא פחות מכך הוא שובר לסגנון קולנועי מפתיע ונדיר בסרטי פסטיבלים.

הסרט הוא מפגש בין סוגים שונים ולכאורה סותרים של קולנוע: הוא נראה כמו סרט טראש אמריקאי המנסה לטרוף סרט אמנותי חברתי. יש בסרט משהו שמזכיר את הקולנוע של גלאובר רושה, הבמאי הברזילאי הפוליטי שניסה לייצר בסרטיו אסתטיקה של עולם שלישי על מנת להפוך את הכללים של הקולנוע של העולם העשיר, יחד עם השפעות של קולנוע סוראליסטי. אולם, בשלבים שונים הסרט של פילו ודורנלס עובר לדבר אנגלית ונראה כמעט כמו סרט מלחמה אמריקאי עתיר קלישאות. היוצרים משחקים עם השילוב בין המוערך ביקורתית לנמוך, שילוב שהיה קיים ביצירות של מקורות השראה נוספים מלבד רושה, כמו לואיס בוניואל או אלחנדרו חודורובסקי, כפי שהם משחקים עם ז'אנרים שונים בהם שולט הסרט.

מיקום היצירה בעתיד הקרוב, מאפשר להכניס אלמנטים של מדע בדיוני, אם כי הם פחות דומיננטיים מאתר ההתרחשות אשר העניק את שמו ליצירה. מדובר בכפר ברזילאי קטן ועני שמנותק כמעט לחלוטין משאר הארץ ובמהלך הסרט נמחק מן המפה באופן מילולי. המאבק הוא גם המאבק של תרבות הילידים הענייה לשמר את אופייה ולא להימחק בידי כוחות השלטון המרכזי של המחוז, המדינה או הכוח הבינלאומי. אולם, דומני כי הסרט תמיד חותר גם נגד מאבק זה וגם שהוא מציג עימות בין חיילים חמושים היטב לקשישים עירומים הוא מכיל גם קריאה אירונית של עצמם המאבק בין הישן והחדש, הצנוע הכובש. האירוניה של הסרט באה גם לידי ביטוי בכך שהוא עושה שימוש נרחב בהומור שחור.

התוצאה בהחלט יכולה לנכר או להרתיע, שכן הקו בין טראש מודע לעצמו וטראש שכשמו כן הוא – הינו דק. בעוד החלק הראשון של הסרט נהנה מן המסתורין של חוסר ההבנה של המציאות ומה לעזאזל מתרחש, כאשר הסרט מספק הסבר לתעלומות הוא הופך למעט בנאלי או ישיר מדי בחלק מן הסצנות. מאידך, מדובר בסרט עמוס מאוד באירועים ובקריאות, בתיאור של החיים בכפר נידח שיכול לשמר תרבות אותנטית ויכול להיות מופרך אף יותר ממשהו שנראה כמו קלישאה של סרט אמריקאי. הסרט מציע אפשרויות שונות לקריאה כשם שהוא מגחך על כל מי שלוקח אותו ברצינות. אבל לדעתי יש בו מספיק רגעים של מקוריות בכתיבה ובדימויים על מנת לייצר הנאה, כסוג של B-Movie מטופש וכסרט פסטיבלים.

הקרנה נוספת
שישי | 18/10 | 23:15 | סינמטק

להתראות, לילה
Farewell to the Night

בדומה ל"הבחירה" של האחים דארדן, גם סרטו החדש של הבמאי הצרפתי הוותיק אנדרה טשינה עוסק בהתמודדות של אירופה עם ההבנה כי האסלאם הרדיקלי קוסם גם לצעירים רבים החיים עמוק בתחומי האיחוד האירופאי ואינו מוגבל רק לשכונות מצוקה. סרטו של טשינה בולט במיוחד בהקשר זה, שכן הוא מתרחש ברובו בחווה ציורית בדרום המדינה ועוסק בגיבורה שנראית כייצוג של צרפת הקלסית – היא מגולמת בידי קתרין דנב.

דנב מגלמת את מוריאל, אשה המנהלת בשטח שבבעלותה גם פעילות חקלאית וגם עסק לרכיבה על סוסים באיזור ובהרי הפירנאים הסמוכים. מוריאל נרגשת מכך שנכדה האוהב אלכס ישוב להתגורר בביתה מספר ימים בטרם יהגר לקנדה. אולם, במהרה היא לומדת כי אלכס התאסלם והקהל מבין לפניה כי הוא מתכנן לעבור לא לקנדה אלא לסוריה, על מנת להילחם מלחמת קודש. הסרט למעשה נע בשני קווי עלילה. האחד מתמקד במוריאל המצויה בקונפליקט פנימי לגבי היחס הראוי לנכד, השני עוקב אחר אלכס וחבריו לתא שינוע לעבר סוריה. ביניהם: אליל שמטיף לצעירים אחרים מן האזור וגם ליילה, חברה של המשפחה ובת בית נוספת אצל מוריאל, אשר מיועדת גם להיות אשתו של אלכס, גם בגלל רגשות אהבה כנים וגם בגלל יתרונות שבלהיות נשואה במצב הפוליטי הנזיל באזור סוריה והמדינה האסלמית ב-2015.

דווקא הסיפור של הצעירים הוא המעניין יותר לצפייה, למרות שאף אחד מהם לא מגולם בידי קתרין דנב. כדרכו, טשינה לא מתלהם ומציג את המסע לעבר השליחות הדתית כחיפוש אחר גאולה והארה. הדבר המתבטא בכותרת הסרט: אלכס מאמין כי הלחימה היא מסע לעבר אור וסוף לחשכה/לילה שהוא השהות בצרפת הרקובה (המילה הצרפתית nuit מתורגמת בגוף הסרט לחשכה ובכותרת ללילה). אף כי הסרט לא מותיר ספק כי מלחמת הדת היא חיפוש רוחני כוזב והרסני, אין לעג לאמונה עצמה והקטעים בהם אלכס וליילה מתקרבים בגבולות מה שהדת מאפשרת הם לדעתי היפים בסרט.

העלילה של מוריאל הופכת למעניינת יותר ככל שהיא מבינה מה המצב. גם אם משהו בכתיבה של דמותה נותר שטחי, זה שהיא מגולמת בידי קתרין דנב מחפה על כך (הערה לקהל שצפה איתי בסרט ויצפה בעתיד: אין צורך לבטא את שמה של דנב בקול רם בכל פעם שהיא או השם מופיעים על המסך). החלקים הפחות טובים בסרט הם אלו בהם טשינה משתמש בסמלים בוטים, המרגישים לא שייכים. לרוע המזל, שני המקרים הבולטים לכך מצויים בנקודת קריטיות בסרט – בסצנה הראשונה ובסצנה האחרונה.

הקרנה נוספת
שני | 21/10 | 15:30 | אודיטוריום

טרנטינו: שמונת הראשונים
QT8: the First Eight

קוונטין טרנטינו לא מתראיין בסרט התיעודי שנעשה אודות היצירה שלו, אולם הקול שלו נוכח לאורך כל הסרט: דרך קטעי ארכיון שלקוחים מצילומים מאחורי הקלעים, ציטוטים וראיונות קודמים המשובצים ביצירה, וגם דרך הקולות של המרואיינים הרבים של הסרט, כולם מעריצים את הבמאי ויש להם כמובן לא מעט סיבות טובות לכך. בדיוק משם כך, יש משהו לוקה בחסר בסרטה של טארה ווד. כלומר, היא מסבירה מדוע הקולנוע של טרנטינו ראוי לדיון רציני, אך לא ממש מבצעת זאת בעצמה. הניתוח של אופי היצירה מסתכם בחלוקתה לשלוש תקופות (שני הסרטים הראשונים הם מהפכה סגנונית, אחר כך סרטים על נשים חזקות, ולאחר מכן סרטים על תיקון עוול פוליטי-היסטורי) או באמירות חולפות ולא מפותחת על הטון של כל יצירה מיצירותיו.

לא במקרה, ווד שמה את הקרדיט שלה על רקע אמירה על כך שטרנטינו מעניק בסרטיו מקום מכובד לנשים. דומה כי יש בסרט מהלך לניקוי שמו בתחום זה, תוך התעלמות מן הטענות כנגד המקום שנשים מקבלות בסרטיו מ"ג'אנגו ללא מעצורים" ואילך. ווד כן נותנת בסרטה מקום לשתי טענות קשות יותר נגד טרנטינו: שיתוף הפעולה הארוך שלו עם הארווי ויינשטיין והדרישה שלו מאומה טורמן לבצע בעצמה פעלול נהיגה שהוביל לפציעתה. אם כי בשני המקרים, הדוקומנטריסטית מדגישה את החרטה של הבמאי על המקרים, שלפחות לגבי העבודה עם ויינשטיין לא נראית כתמונה המלאה.

הסרט של ווד כן נותן מקום מסוים של כבוד למשתפי הפעולה עם הבמאי, לפעמים במקום שנראה די אקראי. כמו דיון בעבודתה של העורכת סאלי מנקי באמצע, או דברי שבח לצלם רוברט ריצ'ארדסון שלא מרואיין בסרט, המעדיף דוברים שהם שחקנים. אלמנט מרגש בסרט הוא ראיון עם רוברט פורסטר שהלך לעולמו השבוע, ראיון בו השחקן מספר על הדרך בה טרנטינו החייה את הקריירה שלו אחרי שהפסיק לקבל עבודות כליל. אולם, לא תמיד ברור מדוע שחקן מסוים מקבל יותר מקום ואחרים לא (גם בלי קשר לנכונות של השחקנים לשתף פעולה). גם לא ברור מדוע בכתוביות הסיום ברוס דרן מספר אנקדוטה שקשה לי לראות את הקשר בינה לבין טרנטינו. בסך הכל זהו סרט שיכול לספק את מעריצי טרנטינו, אבל הוא גם יכול היה לעשות הרבה יותר מזה.

הקרנה נוספת
שבת | 19/10 | 09:30 | סינמטק

ורדה על אנייס
Varda by Agnès

מתיעודי על במאי פופולרי לתיעוד עצמי של במאית שזכתה לאחרונה להכרה מחודשת, והשלימה את הסרט זמן קצר לפני מותה. כבר לפני עשור אנייס ורדה יצרה את "החופים של אנייס" סרט שסיכם חלקים רבים מחייה ועסק לא מעט גם ביצירה הקולנועית. הדבר עורר סקרנות לגבי הסרט החדש, סיכום נוסף של אותה קריירה אחרי עשור שכלל עוד סרט אחד באורך מלא שהפך ללהיט (״אנשים ומקומות״), לצד יצירה בתור אמנית חזותית, מונח שוורדה אומרת שבסרט שהיא מעדיפה על פני אמנות פלסטית. רוב הסרט אומנם עוסק בתקופה שסוקרה כבר בקודמו, אבל מי שמכיר את הבמאית יודע שהיא לא מסוגלת לספר סיפור בצורה לא מקורית או מעניינת.

בעוד הסרט הקודם היה סוג של מסע אישי, "ורדה על אנייס" הוא לא רק סיכום אלא גם צוואה אמנותית. הסרט מורכב למעשה מסדרה של הרצאות על עבודתה שוורדה העבירה באתרים שונים, מלווה בכיסא הבמאית שלה. אולם, במהלך הסרט היא שוברת את המבנה של הרצאה בפני קהל לא רק בקטעים מיצירות קודמות, אלא גם במעבר למבנה מופשט יותר של הרצאה והכנסת דמותה בגיל 90 לתוך אתרים ישנים, חשיפת פירוש אישי לתהליך היצירה, דיון גם בסרטים שלא הצליחו מסחרית ובנייה של דימויים על היחס בינה לבין סרטיה, חלקם מוכרים מן העבר למעריצים וחלקם חדשים. כמו תמיד, ורדה מקפידה על חינניות, אירוניה עצמית, יושרה אמנותית, ונתינת קרדיט לשותפים ליצירה ולקהל הצופים, שותף חשוב לא פחות. ורדה מחלקת את העבודה לשלושה מרכיבים חשובים: השראה לעשיית סרט, יצירה דרך עבודה קשה, ולבסוף שיתוף, שכן הסרט נעשה תמיד עבור הקהל אשר צופה בו.

ורדה לא עוברת על כל הסרטים שעשתה (רוב הסרטים הקצרים שלה לא מוזכרים) וגם לא עוברת על הסרטים בסדר כרונולוגי, מילה אשר היא טועה באופן משעשע בהגייה שלה במהלך הסרט. אבל יש הרבה סרט בתוך מה שנראה כמו רצף אקראי. היא מתחילה בקטע תיעודי המדגים כיצד הוא זוייף, עוברת לסרטים שהעניקו לה תהילה, ומפרקת בדרך יצירות שונות גורם אחר גורם בגוף העבודה הענפה שלה לאורך תקופה של קרוב ל-70 שנה, אם מחשיבים עם את עבודתה המקורית בתור צלמת סטילס. אני לא בטוח אם זה הסרט הכי מומלץ להיכרות ראשונה עם הבמאית, למרות שהוא מכיל מספיק טעימות מסרטיה הגדולים, אך בתור סיכום הוא בהחלט ראוי.

הקרנה נוספת
ראשון | 20/10 | 12:00 | טיקוטין

ג'ירפה
Beanpole / Dylda

סביר להניח כי הסרט הרוסי הזה יופץ בעתיד בארץ, ואז אולי גם נכתוב עליו בהרבה גדולה יותר. בינתיים, עדיין קשה לי להתאושש ולתאר אותו במילים רבות, שכן מדובר בסרט שהוא חווית צפייה לא פשוטה, גם אם קל להבין מה מתרחש בעלילתו. אני גם רוצה לא לחשוף פרטים רבים על המתרחש, שכן הסרט עובר לשלב המפתיע והמצמרר די מהר. אבל אומר זאת: הבמאי הצעיר (יליד 1991) קנטמיר בלאגוב מפגין בסרט כשרון רב, בעיקר בשמירה על מתח מהול במועקה בלא מעט שוטים ארוכים. הסרט שלו קשה לא רק בגלל שהוא מתאר מראות קשים, אלא בגלל שברגעיו הגדולים הוא מערב בין שמחה רגעית לסכנה, בין אקטים של אהבה לאלימות, בין שקרים אכזריים להתמסרות מוחלטת לאחר. כל זה קורה בדרמה המתרחשת בלנינגרד מעט אחרי מלחמת העולם השנייה, ומתמקדת בקשר בין שתי נשים אשר שירתו יחד במלחמה. הן שבות לגור ולעבוד יחד, כאשר יש מספר דברים הקושרים ביניהן. זהו סרט שצריך וכדאי להתמסר לו, אבל כאמור גם סרט שדי רוקן אותי רגשית.

הקרנות נוספות
שבת | 19/10 | 22:15 | קריגר
שני | 21/10 | 18:45 | רפפורט