אימת החודש – אוגוסט 2019: "מסיבה סוף", "בלאדי מרי", "רומינה"

בזמן שהעולם עולה, מילולית, בלהבות אפשר לפחות להתנחם בכך שמבחינת ז'אנר האימה המצב בבתי הקולנוע באמת נפלא. טוב, כמובן שזה לא באמת מנחם ולמעשה האסקפיזם המטופש הזה הוא מה שהביא אותנו למצב הביש הנוכחי מלכתחילה, אבל לא הייתה לי פסקת פתיחה מוצלחת מזו. החום לא מוציא ממני את המיטב. תהרגו אותי.
בכל מקרה, אל בתי הקולנוע המסחריים הצטרף השבוע "מי שעומד מאחורי", סרט מהנה במיוחד שכבר קיבל סקירה משלו במהלך הסופ"ש מטעמי; זאת בזמן ש"מידסומר" ממשיך לצוץ כאירוע קולנועי בוטיקי בערך פעם בשבוע בבתי הקולנוע של לב, ו"פרזיטים" (שאיננו סרט אימה, אבל יש בו המון אלמנטים מהז'אנר) הפך להיות אחת ההצלחות הקופתיות הגדולות ביותר של הזמן האחרון. וזה עוד לא הסוף. יש לנו את "מלתעות האימה" ו"זה 2" לצפות להם.

מבחינת אימת החודש זה מכניס אותי לסיטואציה מעט משונה, כי נשאר לי בעיקר לדבר על השלמות של סרטים אחרים מהשנה שטרם ראיתי, חזרה אחורה לשנים קודמות, ונבירה בכל מיני פינות כדי למצוא דברים איזוטריים שאולי כן ואולי לא מצדיקים את הצפייה. לאוגוסט הלוהט קיבצתי בערך אחד מכל סוג: אחד מסרטי האימה המדוברים של 2019, סרט ישן מתקופה שאיננה החמיאה לאף אחד, ועוד סרט מקסיקני שמסתתר בחשבון הנטפליקס שלכם – ומבלי שהתכוונתי לכך, כולם על נשים קטלניות. נחשו מה מהם הוא המומלץ ביותר.

"מסיבה סוף" – Ma

בסיכום המחצית שערכתי בסוף יוני האחרון, התלוננתי על כך שלא הספקתי לראות את סרט האימה המשונה הזה בזמן. זה בהחלט חבל, אבל כמובן שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, בטח בהתחשב בזה שמדובר באחד מסרטי ה-WTF הכי WTF של 2019.
"מסיבה סוף" (השם של הסרט לא לגמרי תופס את רוח הדברים, אבל לזכות המפיצים יאמר שבאמת לא היה להם הרבה עם מה לעבוד בהתחשב בשם הלועזי) מורכב מהמון ניגודים משונים שמקשים לשייך אותו לאיזושהי קטגוריה – משהו בין סרט אימה למותחן ניינטיז לקומדיה שחורה. זה סרט שמגיע למקומות טראשיים ואפלים במיוחד אבל מצד שני האנשים שאחראים לו הם אלו שכמעט כל פרויקט שלהם מקבל באזז אוסקר ישר על ההתחלה. ובזמן שאני לא באמת רוצה להגדיל ציפיות לקראתו אני גם ממש רוצה שתראו אותו. לא יהיה שמח ממני אם "מסיבה סוף" יקבל מעמד של קאלט בשנים הקרובות.

מה שמעניין במיוחד עם הסרט הזה הוא שמאז יציאתו נדמה שקהילת האימה די שכחה אותו, אבל שמו כן צף ועולה כמעט בכל פודקאסט בעל אוריינטציה קווירית או להט"בית לו אני מאזין. ואכן, אחרי הצפייה בו, אני יכול להגיד לפני הכל שמדובר בסרט האימה הקווירי ביותר שראיתי מאז "סיוט ברחוב אלם 2" וככזה הוא לא פחות ממרתק עוד לפני פסטיבל הטרלול שלו. אין בו גיבורים להט"ביים אמנם, אבל גם בחוויה שהוא מעביר, וגם בעיצוב ובאלמנטים הקולנועיים שלו, הוא ללא ספק בעל רגישויות שמאפיינות הקולנוע הקווירי ונהנה מהם מאוד.
לא רק שזה סרט על דמות שרואה פעם אחרי פעם איך היא נהדפת החוצה מהמעגל שנחשב "יפה" או "נכון" ולא משנה כמה פעמים היא מנסה להתקבל העניין מתפוצץ לה בפרצוף עד שהיא מאמצת לחלוטין את האלמנט הפרוע בה (ללא ספק חוויה של התבגרות להט"בית), אלא גם ההומור של הסרט, הסקס, האליסון ג'ני בפאה בלונדינית לא קשורה. הכל מעיד על כך שיש פה הסתכלות אחרת, חיצונית, שונה ופרועה. רק על אלו הסרט הזה חייב לקבל מקום בשיח האימה העכשווי.

את התסריט כתב סקוט לנדס, ועל הבימוי אחראי טייט טיילור, שכבר הוכיח מספר פעמים לאחרונה שבמאי גדול הוא ממש לא. אם טרם השתכנעתם שהבחור לא לגמרי יודע איך להחזיק סיפור או לבנות סיקוונסים הגיוניים ב"העזרה" או "הנערה על הרכבת", הנה הגיע "מסיבה סוף" ולגמרי סגר את הפינה הזו. אבל בשונה משני הסרטים המקרטעים שביים בעשור האחרון, ב"מסיבה סוף" טיילור מחפה על כישרון קולנועי מפוקפק על ידי אימוץ וחגיגת הזהות הלט"בית שלו (טיילור מחוץ לארון כבר שנים) וזה מדהים כיצד זה שדרג את העבודה שלו. לפי הצצה בפרויקטים הבאים שלו, שכוללים מותחני אקשן וקומדיה עם פלאות בדמות ג'ינה דיוייס, אלן ברקין, אקוואפינה וג'סיקה צ'סטיין, הקו הזה גם הולך להמשיך ואני לגמרי לגמרי בעניין.

"מסיבה סוף" נפתח בשובן של מגי המתבגרת (דיאנה סילבר, שגם גנבה את ההצגה ב"חורשות את הלילה") ושל אמה הגרושה (ג'ולייט לואיס. תמיד חדשות טובות) אל עיירת ילדותה של האם לאחר שנישואיה התפרקו, והן שואפות לפתוח דף חדש. מגי במהרה מתחברת עם כמה חבר'ה די חביבים מהתיכון והם מתחילים להסתובב יחד וליהנות זה מחברת זה. מפגש מקרי למדי עם העוזרת במרפאה הווטרינרית המקומית (אוקטביה ספנסר) מסיט את נקודת המשקל של הסרט והופך את "מסיבה סוף" למין מותחן נקמה קיצוני כזה שמזכיר מותחני ניינטיז כדוגמת "היד שמנענעת את העריסה", "חיזור גורלי" ו"מיזרי" אבל הולך אחורה אפילו עד "קארי" ו"בלאק כריסטמס".

אז כאמור, אחידות בתסריט או בבימוי בהחלט אין פה, והסרט סובל מלא מעט החלטות משונות למדי. אבל על כל אלו קל מאוד לסלוח כי הסרט, כאמור, מגיע לקליימקס מטורף למדי, והדרך לשם היא שילוב מוחלט של הנאה סדיסטית. אם זורקים פנימה גם את לוק אוונס (הזמנות לחתונה שלנו יצאו בקרוב, הישארו בסביבה), את מיסי פייל, אליסון ג'ני כאמור, לא מעט שרירי בטן, טראומות תיכון, מזרקים מלוא החופן, את השחקנית השחורה היחידה שהצליחה להיות מועמדת לאוסקר פעמיים רצוף מתפרעת כאילו היא מינימום אילן פלד ועושה פה תפקיד טוב יותר מכל אלו שהביאו לה מועמדות, ואת סצנת הדריסה המוצלחת ביותר שראיתי מאז "יעד סופי" – אז ממני לא תשמעו תלונה אחת.

"בלאדי מרי" – Innocent Blood

כאוהד ניינטיז מושבע, גם לי אין ברירה להודות שלפחות בתחום אחד העשור הזה היה מפלה די רצינית – קולנוע האימה, כמובן. נכון, זו הכללה גסה, וזה בהחלט העשור שהביא לנו את "צעקה" וחזרתו של ז'אנר הסלאשרים, "סולם יעקב", "פרויקט המכשפה מבלייר", "דרקולה" של קופולה, "משחקי שעשוע", "כביש אבוד", "הצלצול" היפני ועוד שכאלו, אבל באופן הכללי הצ'יזיות שאפיינה את העשור הזה גרמה ליבול הכללי להישאר במסגרת צפייה נוסטלגית בלבד. אפשר לראות את זה בתוצרים של המאסטרים הגדולים של האימה (ג'ון קרפנטר, ווס קרייבן, טובי הופר, ג'ורג' רומרו) שלגמרי הלכו לאיבוד במהלך העשור.
אחד מאלה שמזלם לא שפר עליהם הוא ללא ספק ג'ון לנדיס, שבשנות השמונים היה אחראי על פרויקטים פורצי דרך כמו "זאב אמריקאי בלונדון" וכמובן הקליפ "מותחן" של מייקל ג'קסון, אבל במהלך הניינטיז כל מה שיצא לו זה "בלאדי מרי", וטוב זה לא עשה לאף אחד.

התיישבתי לצפות בסרט הזה אך ורק בגלל שאני זוכר שכשהוא יצא לבתי הקולנוע בארץ, בהיותי בן 9 או 10, הוא הצית את דמיוני כנראה בגלל שלא היה לי שום סיכוי לראות אותו. אהבתי במיוחד את הפוסטר של הסרט, בו רואים אישה דמונית בגוונים כחולים ניצבת על מעקה גבוה ומביטה אלינו בפנים מפחידות. ידעתי שמדובר בסיפור מודרני על ערפדית החיה בכרך הסואן, אבל מעבר לזה לא ביררתי יותר מדי.
ובכן, אותה אישה מהפוסטר היא מארי (אנה פארליאו, שנתיים אחרי הפריצה הגדולה שלה ב"ניקיטה" של לוק בסון), ערפדית המגלמת בתוכה את כל מה שנחשב סקסי ומסוכן בניינטיז. היא חוברת אל בלש סמוי (אנתוני לה-פלייה) כדי להפיל ארגון פשע גדול הנשלט על ידי בוס מרושע (רוברט לוג'יה האהוב) שמגלה את סוד חיי הנצח ומתכנן לבנות לעצמו צבא ערפדים משלו כדי להשתלט על העיר.
כשחושבים על זה, זאת לא העלילה של "בלייד"?

מכיוון ש"בלאדי מרי" הוא תוצר מוחלט של הניינטיז גם פה הניסיון לשלב בין אימה וקומדיה, בין gore וסקסיות, נעשה בצורה הכי מגושמת שאפשר לתאר. אבל על אף שקשה מאוד להגן עליו או להמליץ לצפות בו, אני נהניתי ממנו למדי. סבירות כי איפשהו התחברתי למתבגר הניינטיזי שהייתי.
זה סרט מטופש להפליא, עם המון עירום מיותר, סקס משונה, חרדה מוחלטת מכל מה שקשור לנשים ונשיות, ותחושת קאמפ שלא בטוח אם נעשתה בכוונה. פארליאו באמת איומה בתפקיד הראשי, כאשר קאסט השחקנים מסביבה – שכולל גם את צ'אז פלמינטרי שנתיים לפני מועמדותו לאוסקר על "קליעים מעל ברודווי", טוני סיריקו מ"הסופרנוס", אנג'לה באסט שנה לפני שהפכה להיות השחורה היחידה בניינטיז שהייתה מועמדת לשחקנית הראשית באוסקר ("טינה-מה זה קשור לאהבה"), לואיז גוזמן, דון ריקליס, והופעות אורח של פרנק אוז, סם ריימי ופאקינג דאריו ארג'נטו – מצליחים לחפות על זה רק כשמרשים להם להתפרע. משעשע במיוחד היה לגלות בקאסט את לא אחר מאשר טוני ליפ, שסיפורו האישי הפך לזוכה האוסקר "הספר הירוק". מיותר לציין שכל קשר בין המראה שלו לזה של ויגו מורטנסן מקרי לחלוטין.

"רומינה" – Romina

אם ל"בלאדי מרי" אני יכול לסלוח בגלל שהוא תוצר של התקופה בה הוא נעשה, לגבי "רומינה" באמת שאין לי כתב הגנה. הסרט המקסיקני הזה, שנעשה בשנה שעברה וכעת נמצא בנטפליקס להנאתכם (חכו רגע לפני שאתם מחפשים אותו), הוא בעייתי כמעט בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, קולנועי או תמטי. אני ממש לא יודע מה לעשות עם אתו.

סרטו של דייגו כהן מתחיל בתשאול של צעירה בשם רומינה לגבי מותם של קבוצת צעירים בשמורה "קריסטל לייק". ולא, היא איננה בחידון טריוויה בנושא סרטי הסלאשרים של שנות ה-80 בו נבחן את ידיעותיה בנושא "יום שישי ה-13", אלא מדובר במקום שבאמת קיים בסרט, אליו יוצאים אנשים למחנאות וקמפינג. משם אנחנו קופצים לפלאשבק המביא את השתלשלות העניינים, והוא מתחיל כמו כל סרטי חופשה שהשתבשה אי פעם – קבוצת צעירים במכונית נוסעים לחופש, כנראה אף אחד מהם לא יחזור ממנה. את החבורה אנחנו מוצאים באמצע שיחה ערה בנושא "האם לבוש חושפני מצדיק אונס" כאשר הבנים ברכב אומרים שכן והבחורות פחות זורמות עם זה. נושא אחר שעולה בנסיעה הארוכה הוא רומינה, חברתם לכיתה שלא בטוח אם תבוא או לא.
החבורה הבלתי נעימה הזו מתמקמת בקריסטל לייק ומתחילה להכין את המדורה. איזיקאל הולך לחפש עצים למדורה ומוצא את לא אחרת מאשר ממש אותה רומינה רוחצת בעירום בנחל. כשיורד הלילה והנופשים ממשיכים לבזבז דקות יקרות מהסרט בשיחות מיותרות על שטויות כאילו הם החליטו שהם בסרט של לינקלייטר, רומינה עוקבת אחריהם מבין העצים החשוכים. החבורה לא בטוחה במה מדובר והם יוצאים לבדוק מה קורה. אנחנו כרגע פחות או יותר באמצע הסרט וטרם הגענו לנקודת המפנה הראשונה. חכו, הנה זה בא.
מה שקורה הוא שאיזיקאל נשאר לשמור על המחנה, ורומינה מופיעה, ובלי מילים רומזת לו לבוא אחריה בפתיינות. או כך הוא מתרגם את זה. בדרכו אל תוך עובי היער אל המאהל שלה, מצטרף אליו אחד החברים, הם עוקבים אחריה אל תוך האוהל שלה ואונסים אותה. בבוקר שלאחר מכן רומינה תפצח במסע נקמה אכזרי במיוחד, ולא תנוח עד שכל הקבוצה תמצא אותה מותה בדרכים כואבות במיוחד.

מבחינה תמטית הסרט הזה מטריד למדי כי לא בטוח איזה כיוון הוא לוקח. כלומר, גם בעולם המפוקפק מוסרית של סרטי אונס-נקמה, "רומינה" מהלך על קו מאוד דק. למשל, לא בטוח האם הסרט רומז לנו, חלילה, שרומינה באמת "הזמינה" את האונס בהתנהגות הפתיינית השקטה שלה (הרי למה שתתרחץ בעירום בפומבי ואז תוביל את אחד הגברים לאוהל שלה?), וגם אם לא, העובדה שהנקמה שלה כל כך לא מידתית (היא קוטלת גם את הבנות, שלא היה להן דבר באירוע המחריד), וזה שהיא נטולת דיאלוגים לאורך כל הסרט כמו מישהי בעלת הפרעה כלשהי, לא הופכת אותה לדמות ראשית שאפשר להבין את הכאב שלה.
מבחינה קולנועית הסרט גם לא להיט גדול. על אף שאורכו בסך הכל שעה ועשר דקות הוא מרגיש נמרח ויש בו המון ממה לחתוך, ואפילו את הרציחות המזוויעות והעינויים אנחנו לא רואים, אלא רק את התוצאה שלהם – לרוב באיפור גרוע מאוד ולא אמין במיוחד.
"רומינה" אפילו לא מספק שום תאוות סדיזם של מישהי הנוקמת את כאבה, וסתם מרגיש כמו תרגיל חסר אחריות ודי אינפנטילי בתת הז'אנר של אונס-נקמה, כזה שאפילו לא עושה מספיק רע על הנשמה בשביל שיהיה לו איזשהו אפקט.
ההמלצה שלי – לוותר.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית הרלוונטית מטה. אתם מוזמנים להגיב ולחלוק את שעל ליבכם בדף הפייסבוק שלנו, או ב"חתולשחור" לשם יעלה יש לקוות בקרוב.