פסטיבל ירושלים 2019: ״פרזיטים״, ״בליינד ספוט״, ״עוד יבוא היום״

פסטיבל ירושלים נפתח אמש בסינמטק ובבריכת הסולטן, שם באי ערב הפתיחה יכלו לחזות במפגש משעשע בין נשיא המדינה רובי ריבלין ליועצת המין ד"ר רות ווסטהיימר. קודם לכן נשא הנשיא נאום מרגש על אהבת הקולנוע של רעייתו נחמה ריבלין ז"ל, אשר זכתה להספד נרגש גם מפי מנהלת הפסטיבל, ד"ר נועה רגב. רגע שיא נוסף בטקס הפתיחה נרשם עם הענקת אות הוקרה למנהל היוצא של קרן הקולנוע, כתריאל שחורי, שנשא נאום נחרץ בעד חופש הביטוי ותוך ציון ריבוי הלקטורים והדעות שעזרו לו להפוך בעשורים האחרונים את הקולנוע הישראלי למצליח יותר בארץ ובעולם (אם כי הקהל פחות היה מרוצה מן הבחירה שלו להקריא את הנאום במלואו הן בעברית והן באנגלית). אחרי זה הגיע גם סרט הפתיחה, השונה הפעם שונה במעט מסרטי פתיחה טיפוסיים של פסטיבלים. אצרף אליו עוד סרטים בהם צפיתי כבר ביום הראשון של הפסטיבל.

פריזיטים
Parasite

ראשית, יש להצדיע למנהלי פסטיבל ירושלים על הבחירה הלא מובנת מאליה בסרט פתיחה יוצא דופן. בעוד רוב פסטיבלי הקולנוע בעולם נוטים לבחור בסרטי פתיחה הפונים למכנה המשותף הרחב ביותר על מנת לרצות המונים, בירושלים נבחר בסרט שהרתיע מקצת מן הקהל בחלק מן המתרחש בו, אולם דומה כי רוב האלפים שצפו בו בערב הפתיה הריעו ליצירה המפוארת והחומקת מכל הגדרה פשוטה של הבמאי הקוריאני בונג ג׳ון הו.

הסרט מגיע לריושלים אחרי זכייה יוקרתית בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן וכקונצנזוס ביקורתי. בקרב חובבי קולנוע איכות רבים בונג הוא כבר במשך שנים אחד מן הבמאים הגדולים בעולם, אבל בקרב הקהל הרחב הסגנון שלו, אשר לא פעם משנה ז׳אנרים במהלך הסרט ולא נרתע מאלימות גרפית, יכול לעורר רתיעה. בונג לא זכה השנה באחד מן הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולנוע (וסביר כי פרסים גדולים נוספים עוד יבואו) על ידי עידון הסגנון שלו או התקרבות לזרם המרכזי, אלא על ידי שיוף ושכלול רמת הכתיבה והטכניקה הקולנועית שהייתה גם כך גבוהה.

השילוב של הבמאי בין ז׳אנרים וסגנונות רבים והנטייה שלו לווירטואוזיות טכנית יכולה לייצר מראית עין כי הקולנוע שלו הוא יותר תצוגת פאר של כישרון ופחות יצירה בעלת עומק. אולם, כל סרטיו עוסקים בביקורת חברתית נוקבת, כאשר בסרטיו האחרונים הוא עוסק יותר יותר בפערי מעמדות בחברה, או בחברות ואנשים (או חזירי-על במקרה של ״אוקג׳ה״) אשר גורלם נחרץ רק בגלל המקום שבו נולדו והמעמד של הוריהם. אחרי ״רכבת הקרח״ ו״אוקג׳ה״ שהוזכר, שעסקו בנושא בשילוב של אלמנטים פנטסטיים, קאסט בינלאומי והרבה אנגלית, בסרט זה הוא חוזר לעלילה אשר מתרחשת כולה בקוריאה ואל סביבה פחות או יותר ריאליסטית.

הנושא המעמדי מובהר כבר בדקות הפתיחה, בהן בונג מציג לנו משפחה שדירתה נמצאת מילולית בתחתית הסולם החברתי – זוג ושני ילדיו הבוגרים חיים בדירת מרתף בה רק החלון פונה לרחוב מוזנח, ומדי ערב שיכורים משתינים על אותו החלון. אומנם יש למשפחה סמארטפונים, אך עליהם ללכת לנקודה ספציפית בשירותים על מנת שיכלו להנות מוויי-פיי. בעזרת חבר, הבחור הצעיר במשפחה משיג עבודה כמורה בבית עשיר שעוצב בידי ארכיטקט מודרניסטי ויוקרתי. הבית היפה והשלו נראה לא הוגן לעומת העולם ממנו הוא בא, גם אם הוא נדרש לשקר מעט על מנת לזכות במשרה.

עד כאן מה שאני מרגיש כי יש לספר מעלילת הסרט, אף כי הבמאי עצמו הרשה לגלות מעט יותר בפנייה שלו אל המבקרים והצופים בסרטו. את מה שקורה מאוחר יותר עדיף פשוט לחוות והמעריצים של בונג ימצאו אותו כאן בסרט שהוא אולי הטוב ביותר שלו מאז ״זיכרונות מרצח״. מי שנרתע מן הבמאי ימשיך להירתע, ומי שלא מכיר היטב את יצירתו צפוי לחוויה די ייחודית בכל אחד מחלקי הסרט.

ניתן לציין כי הסרט משלב בין רגעים דרמטיים להומור שחור ואפל, שהזכיר לי את עולמו של לואיס בוניואל. עוד שווה לומר שאחרי הצפייה ניתן להעניק לכותרת הסרט לא רק את הפירוש הברור שלה, וכי מערכת היחסים בין המעמדות מורכבת יותר משנדמה, כאשר מעמד אחר מנצל גם מעמד אחר. בנוסף, ייתכן וגם צופים שאיבדו סנכרון עם הסרט בשלב מסוים, עשויים להתרגש ממנו בדקות הסיום.

יהיה גם זמן לניתוח עמוק יותר מזה, אבל זה מצריך צפייה נוספת (עדיף בתנאים טובים יותר מהקרנת חוצות), וגם עוד זמן על מנת שקהל רחב יותר יצפה ביצירה. אני אומנם סבור כי בימינו יש רגישות גדולה לפרקים לנושא הספוילרים, אבל לגבי הסרט הזה באמת שעדיף לדעת יחסית מעט. כמו גם לגבי הסרט הבא בפוסט.

הקרנה נוספת
רביעי | 31.07.19 | 18:30 | תאטרון ירושלים

בליינד ספוט
Blind Spot

בעידן הצילום בפילם, סרט המצולם כולו בשוט בודד היה אתגר טכני על סף הבלתי אפשרי. אולם, בעידן הדיגיטלי נצפו כבר לא מעט סרטים אשר עשו שימוש בטכניקה, עם או בלי רמאות. עם סרטים כמו ״תיבה רוסית״ או ״ויקטוריה״ קשה להתחרות ברמת האתגר והסרט הנורווגי הזה גם לא ממש מנסה. לכן עולה השאלה מדוע הבחירה בטכניקה זו. לאחר הצפייה, התשובה שלי היא על מנת שהקהל ירגיש את היעדר הקאט, היעדר המתפקד בצורה שונה בכל אחד מן השלבים שעובר הסרט.

יש לציין כי במאית הסרט, טובה נובוטני, מגיעה לסרט ביכורים זה כאשר היא ידוע בעיקר כשחקנית והדבר ניכר. הצילום ב״בליינד ספוט״ אינו מנסה להיות וירטואוזי, עד כמה שניתן לומר זאת על סרט שמצולם בשוט בודד שעובר בין כמה אתרי צילום. הדגש הוא על הטבעיות של המשחק וגם זו באה לידי ביטוי שונה בכל שלב. אין זה אומר שהסרט לא מרשים בדיוק של עבודות המצלמה הנדרשת לעקוב אחר מספר דמויות. הישג טכני חשוב נוסף בסרט היא העבודה על הסאונד, אשר מעבירה גם דברים שקורים מחוץ לפריים בלי להשתלט על הריאליזם וכפי ששם הסרט רומז, נושא מרכזי בו הם דברים המתרחשים ברקע ואנו לא שמים אליהם לב, בסרט המתרחש בערב שליו בשכונה של מעמד הביניים באוסלו, אזור בו נראה כי הכל בטוח.

הסרט מתחלק לדעתי לארבעה חלקים, כולם כאמור מועברים באותו שוט רציף. הראשון מתאר שגרה ובמהלכו משך השוט מטריד כי לכאורה הוא ממשיך לצלם גם כשאין ממש מוקד עניין. אחרי אימון כדור-יד לקבוצת נערות, המצלמה מתמקדת בשתי חברות, הן משוחחת בדרך הביתה, אך לפעמים הן מפסיקות לדבר, או אפילו יוצאות לגמרי מן הפריים. רק בדיעבד נוכל, אם בכלל, ליחס משמעות לשיחה השגרתית שלהן. אחר קרוב לחצי שעה של סרט מתרחש דבר מה שהופך את חלקו השני ליצירה מותחת ואינטנסיבית. בחלק השלישי הקהל מקבל מידע נחוץ בדיאלוג שעוזר להבין את הסיטואציה, והחלק הרביעי חוזר לכאורה לקצב ואולי גם להתרחשיות של החלק הראשון, אבל עם אפקט רגשי שונה לחלוטין. בין לבין, השוט מחליף גיבורה יותר מפעם אחת, אך נותן לכל דמות מספיק זמן מסך על מנת שהסרט לא ירגיש נצלני כלפי הסיטואציה שהוא מתאר, או פשטני בכל דרך אחרת.

הקרנות נוספות
שישי | 26.07.19 | 12:15 | סינמטק 2
שלישי | 30.07.19 | 19:45 | יס פלאנט 7

עוד יבוא היום
The Day Shall Come

לו הייתי נדרש להמר מה יהיה הסרט עם אחוז הנוטשים הגבוה ביותר של היום, לא הייתי מנחש שזה יהיה בקומדיה המטורפת שיצר הקומיקאי הבריטי כריס מוריס. כמו בסרטו הקודם, "ארבעה אריות", הבמאי משלב בין עיסוק בטרור לשימוש בהומור פרוע ומופרך מיסודו, הומור דומה ל"המוסד" – וכיף לרשום דוגמה ישראלית. אכן, צריך להיות מסונכרן לסוג מאוד מיוחד של קומדיה, וגם אני השתעממתי או חשתי נבוך מחלקים רבים של הסרט, גם אם צחקתי מאוד באחרים.

הסרט עוסק בסוכנים FBI אשר רעבים להישג בלוחמה בטרור, ולכן מנסים להפליל בעזרת שורה של משתפי פעולה (שבעולם צודק צריכים להיות בכלא על פשעים בעלי אופי אחר) שורה של אנשים מפוקפקים. אם כי ספק לו היו מסוגלים לבצע פיגוע שגורם נזק ממשי אלמלא הסוכנות האמריקאית, או משטרת מיאמי בה מתרחש הסרט, היו מנסים להפליל אותם. טיפוס שכזה הוא גם המטרה החדשה שלהם: מנהל חווה אפרו-אמריקאי שמטיף על מהפכה קרובה בה האדם האירופאי יובס, אך בפועל הצבא שלו כולל ארבעה אנשים, את אשתו ובתו הקטנה. את המאבק האלים הוא מתכנן לנהל בלי נשק חם, אך עם עזרת דינוזאורים. אל דאגה, מה שתיארתי לא כולל את הדברים המופרכים באמת בסרט.

לאורך כל הסרט, יש פער בין שני המרכיבים העיקריים שלו. החלקים המתמקדים ב-FBI כוללים ביקורת פוליטית יותר נוקבת ואת אנה קנדריק שמצליחה להכניס רגש לסרט בו כל הדמויות סובלת הן מטמטום והן מאנוכיות, כולל הדמות שהיא מגלמת. לעומת זאת, הקטעים העוסקים בארגון החקלאי/לוחמני של המטיף נעים בין המטופש למטופש יותר, וזה עולה על גדותיו. יש לציין כי כל זה מוביל למפגש אירוני בסיום, שנוטה יותר לצד המוצלח ומביא את הבדיחות הטובות ביותר בסרט דווקא בסמוך לסיומו. בכל מקרה, לא מדובר בסרט גדול אבל כן בסרט שיש לו פוטנציאל קאלט אם ימצא את הקהל הנכון, אך ייתכן שפסטיבל קולנוע הוא לא בדיוק המקום הנכון לעשות זאת.

הקרנות נוספות:
שבת | 27.07.19 | 22:30 | לב סמדר
חמישי | 01.08.19 | 14:30 | תאטרון ירושלים