״החסד של לוצ'יה״, סקירה

באמצע החיים, אישה באיטליה שלא ממש מאמינה באל ובנצרות לה חונכה, מתחילה לראות את מריה הבתולה. זו נקודת המוצא העלילתית של הסרט ״החסד של לוצ'יה״ (Lucia's Grace / Troppa Grazia) וגם אם היא נשמעת מופרכת במציאות, היא הגיונית למדי בתור קונספט קולנועי. יש מספר כיוונים אליהם ניתן לקחת את נקודת המוצא זו: למעשייה דתית רוחנית, למקום של העצמה נשית דרך המפגש עם הקדושה, לחיבור מחדש לאורך החיים המסורתי שננטש באיטליה המודרנית וכו׳. במאי הסרט ג׳אני זנאסי בחר לשלב בסרטו בין כל הכיוונים הללו והם לא בהכרח סותרים. לשלב בין הנטייה הרוחנית לקומדיה בעלת מימדים בולטים של סאטירה חברתית הלועגת גם לדת זו כבר משימה קשה יותר, אך גם אפשרית. אולם זנאסי והשותפים שלו לכתיבת התסריט ג'אקומו קראפיצ'ו, מיקלה פלגריני ופדריקה פונטרמולי – ניסו לעמוד בה. התוצאה היא סרט שאולי מצליח להצחיק מדי פעם, אבל נותר נבוב מבחינת האמירה או השאיפה לחוויה רוחנית והוא בעיקר תמוה.

לוצ'יה מן הכותרת היא אם חד הורית שסמוך לפתיחה נפרדת מבן זוגה, שאינו אביה של בתה המתבגרת (אבל הוא נשאר בתמונה). היא עובדת בתור מודדת קרקעות בעיירה במרכז איטליה והפרולוג לא ממש מחליט עם לבנות אותה בתור אישה שעובדת בנחישות ובידע רב, או כזו שמחפפת בעבודה ולכן היא זו שנבחרת לבצע מדידות עבור פרויקט יוקרתי, שנבנה בשדה בו המדידות הקודמות היו לא מדויקת בצורה מעודדת חשד. כאשר היא בשטח, היא רואה לראשונה את מריה הבתולה (בגילומה של הדס ירון) שפונה אליה בעברית ואומרת כי היא באה להזכיר לה מי היא. מכיוון שלוצ'יה לא מבינה עברית, היא חושבת שמדובר במהגרת המחפשת נדבות. אלא שמריה לא עוזבת ומתחילה לרדוף את לוצ'יה באופן יותר אגרסיבי ובאיטלקית שוטפת.

בשלב זה מתגלה גם כי מדובר במריה שונה מכל מה שהורגלנו לו בייצוג הדתי. לדוגמה, על מנת להשיג את שלה, היא משתמשת בכוחה ונוקטת באלימות כלפי לוצ'יה, כולל סצנה שיכולה להפוך לקאלט בה היא מכה אותה לעיני קהל המשוכנע לי לוצ'יה מתעללת בעצמה. מריה כל כך חזקה בחלק מן הסצנות בסרט ומסוגלת להרביץ גם בכוח המחשבה בלבד, עד שהיו רגעים בהם צפיתי לגלות כי הסרט למעשה משתייך ליקום הקולנוע של מארוול. רגעים אחרים מנסים לשלב את מריה במציאות היומיומית והם בונים על ניגוד קומי בין הקדושה לבין חיי החול. חלק מהם עובדים יותר טוב מאחרים.

הקטעים עם מריה הבתולה הם אלו בהם הטון הלא אחיד של הסרט בולט בצורה הניכרת ביותר, ובאופן כללי הייצוג שלה נוטה לקאמפ או למבוכה. אולם, ייתכן ועבור מי שיאהבו את הסרט, הטיפול בדמותה הוא זה שיעניק לו את הגוון הייחודי וגם את הפתח לסוג של עיסוק במימוש עצמי של לוצ'יה או חיבור מחדש לאיטלקיות השורשית. החולשה של היצירה מתגלה דווקא דרך העלילות שלא קשורות ישירות בגילוי אלוהי או בנייה של דמויות המשנה, כולן ללא יוצאת מן הכלל מעוצבות ברישול. למשל, קו העלילה של בתה המתגברת של לוצ'יה נראה לחלוטין כסקיצה והוא כרוך בעימות על רקע מגדרי בקבוצת סייף. אך שום דבר בייצוג של הספורט או של התהליכים הנפשיים של גיל ההתבגרות לא עבר כל סוג של מחשבה מעמיקה או ניסיון לבניית אמינות.

אם יש סיבה לגלות בכל זאת מעט חסד כלפי הסרט, היא נובעת מן השחקנית המגלמת את לוצ'יה – אלבה רורוואכר, נכס חשוב של הקולנוע האיטלקי העכשווי. למעשה, אם השם הזה אומר לכם משהו, הוא יכול לקבוע גם מה תרגישו כלפי הסרט. אם אתם חושבים קודם כל על הסרטים שביימה אחותה של הכוכבת, אליצ'ה רורוואכר, ועל התפקידים של אלבה בהם אתם יכולים לראות את גודל הפספוס. זאת משום שהשילוב הבלתי אפשרי בין הומור לרוחניות שהסרט הזה כושל בו הוא דווקא חלק מן הכוח שמניע את הסרט ״לזרו השמח״.

לעומת זאת, אם חשבתם על תפקידה של רורוואכר בלהיט האיטלקי ״זרים מושלמים״, ייתכן ואתם מתקרבים יותר אל סגנון ההומור וסוג התובנות של הסרט זה, ולא רק מפני שלפחות עוד נציג אחד בקאסט של הסרט ההוא מופיע גם בנוכחי. מכנה משותף נוסף הוא ששני הסרטים חולקים אמירות חלולות ומזלזלות בעניין הקידמה, קריצה לקהל על חשבון בדיקה מעמיקה של עיסוק חברתי, ואפילו הקשר עלילתי לא ברור לאירוע אסטרונומי. אף כי איני ממעריצי ״זרים מושלמים״ אני בכל זאת חש כי הוא מבצע את המלאכה שלו עם לכידות גבוהה יותר והומור טוב יותר מן הסרט הזה. אולם, ייתכן ואותו קהל ייהנה משני הסרטים במידה דומה.