“פוקימון: הבלש פיקאצ'ו", סקירה

בראיון ל"The Verge" סיפר רוב לטרמן, הבמאי של "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" (Pokemon: Detective Pikachu) שעוד לפני תחילת הצילומים לקח לצוות כשנה לתכנן ולעצב את כל הפוקימונים כך שייראו טוב מספיק בגרסת ה-CGI הצמרירית או הרירית שלהם בסרט החדש. הוא מספר ששיתפו פעולה עם צוות העיצוב היפני של Pokemon Company ועשו תחקיר יסודי על האופן שבו חיות מסוימות מתנהלות כדי לדייק ככל הניתן, ולייצר מחווה נאמנה לעיצובים המקוריים של קן סוגימורי. מדובר בעיצוב שצריך לעמוד בציפיות של מעריצי עבר שעוד זוכרים גם את הסדרה המצוירת בדו ממד, או במעריצי הווה צעירים יותר ופחות שנסחפו לצד המשחקי העדכני יותר של היצורים, בין היתר בצייד פוקימונים באפליקציית המציאות הרבודה.

לטרמן (שביים את העיבוד הקולנועי ל"צמרמורת") התראיין כדי לתת את דעתו על התגובות הזועמות לעיצוב תלת ממד מוחשי של דמות אחרת מן העבר –  סוניק הקיפוד, שהטריילר לסרט החדש בכיכובו הוביל להודעה דרמטית לפיה עומדים לשנות את העיצוב שלו לחלוטין. אפשר להמשיך ולהצטמרר מהגרסה המשונה של סוניק (למה יש לו כל כך הרבה שיניים, למה אלוהים למה?) או שאפשר לנצל את המבוכה העיצובית שלו כדי להחמיא לאחד המרכיבים המוצלחים ביותר בסרט לשמו נתכנסנו.

הפוקימונים נראים נהדר ב"הבלש פיקאצ'ו". זה אמנם משונה משהו לראות את פיקאצ'ו (בקולו של ריאן ריינולדס) כה פרוותי פתאום, אבל לפחות באולם שבו אני ישבתי הילדים ואולי גם כמה מבוגרים נראו די מרוצים מהיצורים על המסך. הם נראים אחרת מטבע הטכנולוגיה והמדיום, אבל התמצית החמודה להפליא ולפרקים המטופשת – נשמרת היטב. יש אפילו ניסיון קטן לעדן את כל הרעיון הבעייתי על פניו של פוקימונים. אתם יודעים, הקטע הזה שבו אמורים ללכוד אותם, לכלוא אותם בתוך כדור קטן ואז לגרום להם להילחם בשבילכם? כבר בתחילת הסרט חבר רנדומלי מבהיר לנו ולגיבור שלנו טים (ג'סטיס סמית'ס) שהפוקימון שאתה לוכד חייב לבחור בך בחזרה, כך שיש כאן הדדיות כלשהי. מצד שני, מעבר לפוקימונים עצמם אין בסרט עיצוב שמזכיר עולמות של אנימה, לא מבחינת נראות הדמויות האנושיות, ולא מבחינת המקומות בהם הוא מתרחש. 

על התסריט חתומים יחד עם לטרמן דן הרננדז ובנג'י סאמיט (סדרת הטלוויזיה "The Tick") , דרק קונולי (מבוכות כמו סרטי פארק היורה או עולם היורה האחרונים אבל גם סרט "מלחמת הכוכבים" הקרב ובא) וניקול פרלמן ("שומרי הגלקסיה" ו"קפטן מארוול"). הוא מתחיל בצורה טובה בסך הכל, כשאנחנו מבינים די מהר שטים היה אמור להיות מאמן פוקימונים מהולל, או לפחות טוב, אבל משהו, ככל הנראה משפחתי, מעיב עליו והוא בחר בעבודה אחרת – שמאות, כדי להגשים את עצמו. כיאה לגבר צעיר שוויתר על החלום שלו, הוא מתנהג בהתאם. כלומר, מתנהל באפרוריות, עד שאירוע דרמטי (שימו לב, מאורע מחולל לפניכם) מאלץ אותו לנסוע לעיר בה חי אבא שלו, ושם הוא פוגש את פיקאצ'ו והעלילה מתחילה לנוע.

הוא מגיע לעיר שאמורה להיות סוג של גן עדן היררכי לפוקימונים ובני אדם. הם חיים בה יחד בהרמוניה, עובדים בלי כדורים וכמעט בלי קרבות (שעשויים להיות חסרים למי שמצפה להם, האמת), איש איש והיצור שמשמח אותו ועוזר לו בחיים. כאן רואים מגוון מאוד רחב של פוקימונים משמחי לבב אנוש ונוסטלגיה, ובהדרגה מתוודעים לעוד דמויות. אנחנו קודם כל שומעים על האב הנעדר (פשוטו כמשמעו וסימבולית) של טים, שהיה בלש מוערך אבל לא מי יודע מה ביחסי אב ובן, ופוגשים את הפיקאצ'ו שלו שנותר מאחור ומשום מה מצליח לנהל שיחה בקול אנושי עם טים, האדם היחיד שמבין אותו. פיקאצ'ו חבוש בכובע בלש (שוב, פשוטו כמשמעו) ורוצה למצוא את השותף שלו, אותו אב נעלם, וטים משתכנע לסייע בחיפושים.

אל מסע הגילוי העצמי, ההתבגרות והחברות או איך שלא תרצו לקרוא לו מצטרפות עוד דמויות משנה כמו לוסי (קת'רין ניוטון), כתבת מתחילה ושאפתנית שמשום מה מדברת כל הסרט כאילו שהדמות שלה לבדה מכוונת לקהל יעד הרבה יותר צעיר או אינפנטילי ברוחו. בזמן שכולם משחקים בצורה פחות או יותר ריאליסטית, היא מתנהלת עם פאתוס וניואנסים של דמות שאמורה לשעשע פעוטות. אולי זו החלטת בימוי משונה, בכל אופן היא עלולה להשליך אתכם אל מחוץ לסרט פה ושם. היא מלווה בפייסדאק, פוקימון שנראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז וכשהוא בלחץ הוא עלול ליצור פיצוץ בעל הדף אדיר כמו… לא משנה, לא ברווז. חיית המחמד שלה, אה סליחה, הפוקימון השותף שלה הוא סוג של הפוגה קומית, כי לא ברור במה הוא אמור לעזור לה להגשים את עצמה ככתבת כשכל מה שהוא עושה זה לדרוש שירגיעו אותו כדי שלא יתפוצץ.

היא עוזרת לטים ופיקאצ'ו בחקירה ובעניין רומנטי, בזמן שברקע נמצאים בעלי הכוח של העיר – הווארד (ביל ניהי) שהעיר נבנתה על פי החזון שלו לדו-קיום בין פוקימונים לבני אדם, ובנו רוג'ר (כריס גיר) שחולש על אימפריית התקשורת של העיר. העלילה כמו שהבנתם די פשוטה, ויכולה לשמש כר פורה לדיאלוגים שנונים עם קריצות מודעות לעצמן בסגנון ריאן ריינולדסי (אפשר כבר להחליט שזה משהו קיים, כן?) ונגיעות של רגש. אלא שזה לא ממש קורה. הסרט לא עומד בשום ציפייה שהוא יצר, לא מבחינת פיתוח דמויות ולא מבחינת ההנחה המוקדמת שהוא יהפוך ל"דדפול" לילדים. ריינולדס עושה ריינולדס, אבל עם טקסט הרבה יותר בנאלי, והיחסים בין טים לפיקאצ'ו מתפתחים לפי ביטים של תסריטים, ולא בגלל שמתפתח ביניהם באמת חיבור ידידותי אמיץ.

ככל שהסרט מתקדם הוא נותר במקום במידה מסוימת, כי אנחנו לא מקבלים תחכום למבוגרים, אבל גם לא אקשן או הרפתקאות מסמרות שיער שמותאמים לילדים, עד כמה שאוכל להתיימר להבין מה ילדים אוהבים היום. אני מניחה שהם נהנים מסיפור טוב, אפילו מותח, עם סוף שמביא את כל קווי העלילה לשיא והתרה. כמו כולנו.

כאן הסרט מנחם רק עם הבלחות של עוד פוקימונים, ולקראת המערכה האחרונה כשמגיעה עת ההסברים לתעלומה המרכזית של הסרט הוא נהיה תמוה, מסובך שלא לצורך וקצת מופרך, ולא בקטע טוב. אם הייתה כאן תחושה שהתסריטאים החליטו פשוט להתפרע, עוד היה אפשר להחליט אם מתאים ללכת אחרי הרעיונות המוגזמים שלהם או לא. אבל נראה שמשהו הסתבך תוך כדי שכתובים, וכשהתקשו למצוא פתרון פשוט וקליל, הלכו על כמה עניינים קצת משונים, מסורבלים ומתאמצים מכל הכיוונים.

על הדרך אנחנו מקבלים דמות משנה נשית יחידה בסרט על בנים, שהולכת ומוכיחה את עצמה כסוג של תפאורה להצלה רוב הזמן, וחבל. אם מערכות היחסים האחרות בסרט היו יותר מעניינות או מורכבות (כן, אפשר להיות קצת מורכבים בסרטים לילדים, בחיי) הייתי סלחנית יותר כלפי היעדרות הנשים, אולי. במקרה הזה, עם סיפור שגם ככה לא עובד, הייתי חיה בשלום עם הסרט לו היו מחליפים את השחקנים והדמויות שהם מגלמים בעוד פוקימונים חמודים וזהו.

התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט