• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

מחכים לתרגום: Captive State

29 באפריל 2019 מאת אורון שמיר

לפני שנה התחלתי עם המנהג של לכתוב באופן סדיר יחסית על סרטים מגניבים או מעניינים שראיתי בניו-יורק ולא ברור בכלל האם ומתי יגיעו גם לישראל. התבשלתי עם ההחלטה מאז תחילת 2018 ואפריל נראה לי כמו זמן מתאים לשיגור בלון ניסוי, כיוון שזו העונה בה לוח ההפצה מתחיל להתבהר וההפרשים בין ישראל וארה״ב נותנים את אותותיהם. הניסוי התחיל עם הסרט שקראתי לו ״גזעיות״, שם שנבחר גם להפצה הביתית שלו (שמח לעזור!), שם הוא זמין – yes VOD, HOT VOD וסלקום TV, מה שיש לכם ולכן בבית. מאז הסקירות הספורדיות עוגנו בפינה תחת השם ״מחכים לתרגום״, כותרת שמתייחסת גם לסרטים נטולי השמות וההפצה העבריים וגם לכולנו, הצופים הממתינים לבואם. מאז השם הקבוע של הפינה אני כבר לא ממש מנסה לכפות שמות עבריים, גם אם חלק מהם תפסו, אלא רק מציע באגביות במהלך הטקסט.

את הסרט שאכתוב עליו הפעם, ״Captive State״ נראה לי שאפשר לתרגם ללא התחכמות למשהו כמו ״מדינה שבויה״. או אולי ״מדינה במצור״ או ״מדינה במלכוד״ אם סטיבן סיגל או סילבסטור סטאלון היו מעורבים, בהתאמה. כמובן שאז מאבדים חלקית את המשמעות הכפולה, כי הסרט מתייחס גם למצב (State) של שבי, כלומר לעצם החוויה של להיות שבוי, אבל נראה לי ש״בשבי״ או ״במצור״ זה כבר קצת גנרי מדי. הסרט הוקרן לזמן קצר ולא מאוד רווחי בקולנועי אמריקה בחודש שעבר, מתקשה לגרד חזרה אפילו רבע מתקציבו שעמד על 25 מיליון דולר. אבל בהיעדר סרט חדש של כריסטופר נולאן או דני וילנב ב-2019, הייתי מוכרח לבדוק כל אופציה שעשויה לספק לי את המנה השנתית של מדע-בדיוני אינטליגנטי. גם זהות הבמאי עזרה לי להחליט לרוץ לצפות בו לפני שייעלם מן המסכים וכמה פרצופים מוכרים בקאסט ודאי שלא הזיקו.

הבמאי הוא רופרט וואייט, שזהו לו פיצ׳ר רביעי. הוא התחיל עם ״The Escapist״ והתפרסם עם ״כוכב הקופים: המרד״. מאז ועד היום היה חתום על סרט אחד נוסף, ״The Gambler״, גם הוא לא הוקרן בארץ. כמו כל מי שמנסה את כוחו בהוליווד, גם לבמאי האנגלי היו פרויקטים מתוקשרים או חסויים שנפלו בשלב כזה או אחר, המוכר מביניהם הוא סרט הסולו של גמביט מהאקס-מן, עם צ׳נינג טייטום בתפקיד הראשי. הוא אפילו החל לעבוד על סרטו הבא, שייקרא ״The Storm King״ ולא ידוע עליו המון מלבד זה שהוא קשור לכדורגל, אז אני שם. מצד אחד ובאופן אישי, חבל לי שלא נתנו לו להמשיך עם המיתוג המחודש של ״כוכב הקופים״, משום שאת הפרק שהתניע את העלילה אהבתי עשרות מונים יותר מאשר את שני ההמשכים של מאט ריבס שהפכו הכל לטרילוגיה. מצד שני, אולי הסרט החדש הזה של וואייט הוא התשובה למה החליטו בהוליווד ללכת עם במאי מסחרי וחסר מעוף במקום עם מישהו שיש לו יותר רעיונות מאשר רצון להדק את היצירה ולשמור על קוהרנטיות.

נקודת המוצא העלילתית והשיווקית של הסרט נשמעת כמו סרט אקשן אפוקליפטי ובדיוני. הסרט מתרחש בעולם בו פלישת חייזרים לא רק התבצעה כבר, אלא נמצאת בשלבים מתקדמים ובני האדם מצויים במצור שנמשך עשר שנים. זהו מצור הומני למדי, אם אתם ואתן בסדר עם משטר צבאי, כזה שבו אפשר לציית לכללים ולחיות את החיים באופן עלוב כלשהו. הממשלות נשלטות בידי החייזרים אבל הסרט לא מתמקד בצייתנות אלא בנסיונות של קבוצת מורדים משיקגו לכבוש את הכוכב בחזרה, או לפחות לאיים על הסדר הקיים ולהצית תקווה לעצמאות. מבחינה פוליטית, הם פועלים בטריטוריה שדווקא נראית לכאורה מאוחדת מאי פעם, ויעיד על כך השם החדש ״ארץ הברית של אמריקה״, שנראית יותר כמו עזה. מי שמתחיל כגיבור הסיפור שמוביל אותנו פנימה אל העולם של הסרט הוא צעיר בשם גבריאל (אשטון סנדרס מ״אור ירח״), אחיו של מי שהיה מנהיג המורדים והפך לקדוש. הוא עובד במפעל בשירות החייזרים ומקווה לנצל זאת לטובתו, כולל רמזים עבים שאינו המורד היחיד במקום. מי שמצוי בעקבותיו הוא סוכן ממשלתי (ג׳ון גודמן), שבסצנת ההיכרות שלנו איתו נפגש עם מאדאם (ורה פרמיגה), וכאלה שמות ופרצופים לא מלהקים סתם לתפקידי משנה.

כאמור, זוהי רק ההתחלה והסרט ממשיך להעמיק ולחקור את החיים משני צידי המתרס – אלה שלכאורה משתפים פעולה עם השלטון אבל חולמים על מהפך, ואלה שבאופן גלוי צדים את בני מינם בשם האחדות. מה שחשוב לכל אחד מן הצדדים הוא מידע, המשאב האולטימטיבי בעולם בו כל החירויות הבסיסיות נשללו. לדוגמה, לכל בני האדם מוצמד משדר שמאפשר מעקב אחריהם בכל רגע נתון, כולל אופציה לציתות, ובואו נגיד שלא הבחנתי ביותר מדי חופש בחירה גם בנוגע להחלטה על מקצוע או תנאי מגורים. ככל שהסרט מתקדם מתבהר יותר ויותר שהעלילה היא החלק הכי פחות קריטי  עבור היוצרים, הפקרות שמובילה להצטיינות יתרה בכל מה שקשור בבניית עולם.

עם פרישת דמויות כמעט בסגנון של ״דנקרק״, עם רשימה שהולכת ומתארכת אבל לא מוותרת על זגזוג פנימי מתמיד בין הפרטים המרכיבים אותה, אפשר למצוא את עצמך באמצע הצפייה עוקב אחר מישהו שהוצג רק לפני כמה דקות אבל נראה אקוטי למצב לא פחות ממי שבילינו איתו חצי סרט – וזה רק מתגבר. מהצד של משתפי הפעולה אנחנו יודעים רק את מה שהדמות בעלת הסיווג הגבוה ביותר שהכרנו יודעת, מה שמצריך מהסרט לטפס בסולם, ואצל המחתרת העניינים מסובכים אפילו יותר. כל זה לא ממש מאפשר לשחקנים להצטיין, אבל אלה החלקים שהכי נהנתי מהם בסרט, למשל סיקוונס שלם של העברת הודעה מוצפנת בין כמה מורדים שאת חלקם פגשנו ואת חלקם טרם, מה שמבהיר עד כמה העולם הזה מסועף ומחושב.

וואייט חתום על התסריט יחד עם אריקה ביני, שברזומה שלה אפשר למצוא רק עוד תסריט אחד, מ-2003 – סרט בשם ״The Battle of Shaker Heights״, עם שיה להבף, איימי סמארט ושירי אפלבי, שנראה לפחות לפי הטריילר כמו פנינת קאלט מוחמצת. ניכר שהרבה יותר מקידום העלילה של סרטם הנוכחי, עניין אותם להימתח לצדדים, והתוצאה היא סרט שכל-כולו רוחב. אורכו הוא 109 דקות כאשר רק חצי מזה מוקדש להמרצת הסיפור, ולגבי עומק אפשר להתווכח אבל המהלכים האינטלקוטואליים יותר שאני זיהיתי היו ספורים. ישנה כמובן ההקבלה בין ההירככיות של המורדים מול המשת״פים, כולל השאלה המוסרית המתבקשת האם כדאי להדוף שלטון צבאי צריך להיות יותר מיליטריסטיים ממנו. או העיסוק בפוסט-חברה אנושית שבעצם מקביל ללא מעט מצבים חברתיים אמיתיים לגמרי בעולם כיום, בו אוכלוסיות חלשות נשלטות בידי אחרות בכוח הזרוע וההרתעה. לסרט גם יש מה להגיד על כל זה, אבל שום דבר שלא שמעתם או שמעתן בעבר בווריאציה אחרת.

מבחינת הנאה וחוויית הצפייה, אני חייב לציין שכאן מעט התאכזבתי. נתתי את נולאן או וילנב כדוגמה לכאלה שעושים מד״ב שהוא אינטליגנטי מהממוצע לעניות דעתי, אבל חשוב גם להזכיר שהם לא שוכחים לבדר. ״מדינה שבויה״, לעומת זאת, מעט מתקשה בכך ונראה לי שקהל בארה״ב יודע להריח את זה מראש ולהדיר רגליים. כיאה למותחן יש בו כמה וכמה טוויסטים או פיתולי עלילה שאמורים להיות בלתי צפויים, מה שלא ממש עבד עליי או סתם בילבל אותי לחלוטין. לכן, הסרט נותר מישורי ואחיד, ללא שיאים או רגעים של וואו, כמו אלה שבשבילם הולכים לקולנוע.

חזרה להגדרה של מד״ב, החייזרים עצמם מסקרנים מרחוק, גם ביחידים ואפילו אם נתייחס לכלי השייט שלהם, והבמאי עושה בחוכמה כשהוא פותח את הסרט איתם בתור כח אנטגוניסטי רב עוצמה, כזה שאין טעם להתנגד לו. אבל הם גם נעדרים מרובו המוחץ ובעיניי גם מאוד מאכזבים מקרוב כשסוף סוף פוגשים אותם באמת. בכלל, האפקטים לא שגרתיים אבל גם לא תמיד ברמה הרצויה, למרות שאת זה אני יכול לומר על חלק מהסרטים שתקציבים גדול פי עשר. ויזואלית מדובר בסרט אפרפר כיאה לפוסט-אפוקליפסה אבל אין לו שום דבר ייחודי במראה שיבדיל אותו מסרטים אחרים, והסצנות החשוכות בו פשוט עכורות ברמה של לתהות מה ניסו להסתיר מאיתנו. הפוסטר עם העשן הצבעוני, למשל, מאוד מטעה בהקשר הזה. אך כמאמר הקלישאה, אין עשן בלי אש והניצוץ היצירתי דולק כאן, גם אם במעומעם. זו אולי לא המדורה שרציתי להתחמם מולה בסוף החורף הקולנועי המדכא שאנחנו נמצאים בעיצומו, אבל במצב הנוכחי אקח כל בדל של מקוריות או סתם סרט שמעורר מחשבה ולא רק מעודד בהייה.

לעוד סרטים שמחכים לתרגום, או כבר מצאו בית בישראל, לחצו על התגית

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.