“הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים", סקירה

כל סרט מתחיל את מסע היח"צ שלו בתקווה לייצר באזז חיובי, גם כשהוא ניצב מראש בפני אתגרים לא פשוטים אצל הקהל. כשמתרחשת נקודת מפנה, הדרגתית או פתאומית, והציפיות מתחלפות בחששות, זה נהיה מעניין יותר לעקוב, וגם מתסכל – בפרט אם מדובר בסרט שיש לך איזושהי זיקה רגשית אליו. המקרה של "הלבוי – עלייתה של מלכת הדמים" או פשוט "Hellboy" כפי שהחליטו לקצר את השם בשפת המקור, כולל כמה הסתעפויות של אתגרים כאלו בדיוק. ועכשיו כשרוב הביקורות נהנות לקטול אותו, והציפיות להכנסות בקופות לא מאוד גבוהות, בלשון המעטה, נותרו שלושה דברים שכדאי לעשות: לבחון מה הוביל לבאזז השלילי, לבדוק אם זה באמת סרט כל כך נורא כמו שהביקורות טוענות ולנצל את ההזדמנות להשוות אותו לחומרי המקור.

נתחיל בשורה התחתונה, ברשותכם – ראיתי את הסרט שביים ניל מרשל ("המדרון", אחד מסרטי האימה הטובים של האלף החדש ו-"Dog Soldiers") וכתב אנדרו קוסבי (הסדרה "אאוריקה") ושרדתי כדי לספר, ויודעים מה – לא. הוא לא כזה נורא כמו שעושים ממנו. לא מדובר בסרט טוב במיוחד, ואפשר לפרק את העלילה שלו בקלות. ובכל זאת, הוא מעביר את הזמן בצורה די מבדרת, יש בו הרים של איברים מפורקים ודם לכל המעוניינת והמעוניין, ויחסית לסרט שמבוסס על קומיקס אימה פנטסטי/מד"בי הוא עושה עבודה לא רעה עם תקציב מצומצם שמוערך ב-50 מיליון דולרים.

העניין הוא שלא היה לגרסה הזו של הלבוי סיכוי. האתגר הראשוני הגיע עם עצם ההחלטה לייצר עוד עיבוד חדש לקומיקס שיצר מייק מיגנולה. מדובר ביצירה רחבת יריעה, חכמה ומרובת רבדים שכוללת שיתופי פעולה של מיגנולה עם יוצרים נוספים לאורך 25 שנה. קשה מאוד לבחור במה להתמקד בסרט אחד, והחשש לדחיסה של יותר מדי אלמנטים, דמויות וסיפורים כמעט מתבקש.
גם מי שפחות מחובר לחומרי המקור (ויש כאלו כי בכל זאת, זה לא הקומיקס הכי מיינסטרימי בעולם) אולי זוכר את שני הסרטים שכבר נעשו בעבר – "הלבוי" מ-2004 וסרט ההמשך מ-2008, שניהם בבימוי גיירמו דל טורו, עם רון פרלמן בתור השד האדום שמנסה למצוא את מקומו בין בני האדם, אחרי שזומן לכאן כפעוט שדון כניסיון אחרון של הנאצים לנצח את מלחמת העולם השנייה. בזמן ששני הסרטים האלו גם הם רחוקים משלמות, ולא הצליחו מספיק כדי לייצר סרט שלישי שיסגור את מה שהיה אמור להיות טרילוגיה, פרלמן זכור לטובה כהלבוי, והמשיך לדבר במשך שנים על הרצון לחזור ולגלם את הדמות.

מיגנולה היה מעורב ונראה כי ליווה את הכתיבה של העיבוד המחודש, ולמרות הצל של פרלמן, לפחות בתחום הליהוק, נראה היה בהתחלה שיש להפקה הזו סיכוי להיות משהו טוב. דייויד הארבור שבדיוק צבר פופולריות בתור השריף המסוכסך עם עצמו בעל לב הזהב מ"דברים מוזרים" נראה כמו ליהוק מדויק להלבוי. גם ההבטחה לאלימות מאוד מדממת נראתה כמו כיוון טוב, כזה שלא ינסה לרכך מדי את חומרי המקור, שמלאים בהומור מצד אחד, אבל גם לא מתחמקים מתכנים קשים כשצריך.
אל הארבור הצטרפו איאן מקשיין בתור פרופסור ברום, אחד האחראים בסוכנות לחקירות והגנה מפני הפראנורמאלי (BPRD בקיצור) ומי שמאמץ את הלבוי ומגדל אותו כבן, כי הוא רואה זיק של פוטנציאל בשד המפלצתי עם היד הענקית. סשה ליין ("אמריקן האני") מגלמת את אליס, צעירה עם יכולת תקשור עם המתים וחיבור להלבוי שקשור בעבר שלה, דניאל דיי קים מגלם את בן דאיימיו – מפקד קשוח עם עניינים לא פתורים משלו ומילה ג'ובוביץ' מגלמת את הנבלית העיקרית שלנו: נימויי, מלכת הדמים. כל הדמויות האלו וקווי העלילה שלהן קיימות בקומיקס, אך עברו שינויים, חלקם מהותיים ממש באופיין ובסיפורי הרקע שלהן, ולמרות שהתפירה שלהן כאן יחד עובדת, היא הרבה פחות מורכבת ועמוקה מזו שיש בחומרי המקור.

ב"הלבוי" 2019, הלבוי מתנהל כמו נער מתבגר למרות שהוא שד בוגר, נהנה לשתות כמה שיותר ולהזכיר לאביו בכל הזדמנות שיש להם מערכת יחסים בעייתית משהו, כי לא מדובר בדיוק באב השנה, שהיה קצת קשוח עם השד המאומץ שלו. הם צריכים לשים חלק מהמטענים בצד כשמשהו מוזר מתרחש בבריטניה, שקשור לענקים, סוכנות סודית אחרת (או כמה) ולאותה נימויי, מכשפה רבת עוצמה שהצליחה להלחיץ את המלך ארתור ומרלין בכבודם ובעצמם בעבר. היא מתכננת לחזור עכשיו, והלבוי, אליס ודאיימיו עומדים למצוא את עצמם בלב התסבוכת וצריכים לנסות לעצור את מסע הנקמה והתאווה לכוח של נימויי לפני שהיא תשמיד את בני האדם בבריטניה ואחר כך בעולם. בדרך יש הרבה קריצות לדמויות שייראו מגוחכות למי שלא מכיר את חומרי המקור, המון נגיעות במיתוסים וסיפורי פולקלור מתרבויות שונות שקיימות זו לצד זו בעולם של הלבוי והרבה יצורי שאול ואופל שרוצים להגיע אל פני השטח ולעשות בעולם כבשלהם. הלבוי נמצא בתווך, וצריך להבין איך הוא מתמודד עם השדים הפנימיים ועם אי אלו עניינים לא פתורים של זהות, לפני שיוכל לנצח כמו שצריך את השדים החיצוניים.

כל זה מתובל בהמון מוזיקה בכל סצנת אקשן, המון הומור והנטייה של הלבוי לקחת את המכות שהוא חוטף בסוג של הפתעה חצי-אדישה, המון איברים משוספים, קרועים וכרותים ועיצוב מאוד מרשים של יצורים שונים. אבל העומס אכן משחק לרעת הסרט, והופך אותו לבליל של התרחשויות פשטניות עם קונפליקטים שטחיים שצריכים להיפתר בקלות. המניעים של הדמויות נשארים בגובה בלטה, כי אין זמן לספר סיפור קצת יותר עמוק או להתעכב על פיתוח דמויות והיחסים ביניהן מרוב רפרנסים וסיקוונסים של תפלצים מקפצים.

השחקנים עושים בסך הכל עבודה טובה עם התסריט שניתן להם, גם אם הביטים שלהם מאוד צפויים. לוקח פרק זמן של חמש עד 20 דקות להתרגל לעיצוב של הלבוי, שנראה כמעט מבחיל כנראה במתכוון. ג'ובוביץ' והגילום שלה את נימויי היו בין הדברים המאכזבים בסרט עבורי, דווקא בגלל הפוטנציאל האדיר של הדמות הזו. מדובר במישהי רבת עוצמה במידה מבעיתה ממש, והשינוי שערכו אצלה דווקא מדגיש עד כמה אפשר, על פניו, להזדהות עם המניעים שלה בהתחלה, יותר מאשר בחומרי המקור. אלא, שאת כל השורות שלה היא מגישה באותו טון חצי מלחשש ופתייני וחצי מאיים. האכזריות שלה קצת רנדומלית ולכן לא מאוד מעניינת, את רוב העבודה המלוכלכת היא נותנת לנתין הנאמן ביותר שלה (חזיר מיובל ונהדר בגילום סטיבן גרהם) והיא נשארת כסוג של נבלית בלתי מנוצחת שפשוט מחכה לעימות הסופי, ולגבר גדול שיעזור לה. עם כל הכבוד לכך שהיא דמות של אישה שמבקשת להפוך לסובייקט שלם בזמן שגברים החזיקו אותה מפורקת לחתיכות פטישיסטיות, העניקו לה כאן יותר מדי נגיעות של קלישאות על נשים פתייניות שלוחשות לגברים שטויות באוזן כדי להרעיל אותם נגד החברים שלהם. ראינו, שמענו, הלאה.

נימויי של חומרי המקור אגב, לא מאיימת על המלך ארתור כשם שהיא מאיימת על חברותיה המכשפות. היא כל כך חזקה, שהן אלו שקמות נגדה וקוברות אותה כך שלא תוכל לזרוע עוד הרס. תאוות הנקם שלה כשהיא חוזרת קצת אחרת בקומיקס, והיא מוגדרת כסוג של "מלכה מוטרפת" שעולה בהיעדר מנהיג או מנהיגה ראויים אחרים שיסכימו לקחת את המושכות. היא בעיקר רוצה שהעולם יהיה מלא בדם, משהו שהיה אפשר לייצר איתו ביקורת חברתית מעניינת היום. זה לא שהיא שוחרת שלום בגרסת הסרט, והרצון לייצר לה כעס ישיר על בני האדם מובן, אבל היא קצת סתמית ככה, ולא רואים מספיק מהדינמיקה בינה לבין מי שנמצאים בצד שלה. הם נותרים ברובם כהמון מגוון, מרשים ובעיקר צייתן ומריע ותו לא.

אם השינוי שלה עוד משרת את הסרט במידת מה, למי שמכיר את חומרי המקור אחד השינויים הכי צורמים הוא זה שנעשה לדמות של דאיימיו. מדובר במפקד עם אירוע טראומתי שהשאיר לו צלקות רציניות בצד אחד של הפנים, טראומות עם השלכות על מי שהוא, וסיפור רקע מצמרר שקיבל גרסה הרבה יותר מעודנת כאן, וחבל. דאיימיו הוא אחת הדמויות הכי מעניינות בעולם של הלבוי ו-BPRD, שמצטרף לשורה של גיבורים וגיבורות שמייצגים את הפחד מה"מפלצת שבפנים". אצל הלבוי זה מאוד ברור, אבל אצל דאיימיו הקונפליקט הפנימי נבנה בהדרגה לאורך חוברות ואוגדנים שלמים, ויש להתפתחות שלו כדמות השפעה על כל מי שעובד איתו ומתקרב אליו, וגם השלכות מהותיות על העלילה הרחבה יותר. הוא מהווה את אחת הדוגמאות הכי טובות לרעננות, המקוריות והתעוזה של הקומיקס, על המוכנות של היוצרים שלו ללכת עד הסוף עם הדמויות והנרטיבים שלהם.

אני מבינה שאי אפשר להכניס הכל לסרט אחד, ושאין מנוס מביצוע אי אלו שינויים. אבל הדמות של דאיימיו הפכה מאישיות בפני עצמה לסוג של סיידקיק שנראה כמו צל קטן וחיוור של דמויות שכבר ראינו ממותגים אחרים. ובהערה קטנונית במיוחד, בקומיקס דאיימיו והלבוי לא נפגשים, הם קיימים בשני קווי עלילה וצירי זמן נפרדים לחלוטין. אם כבר החליטו לחבר אותם היה אפשר לייצר מערכת יחסים כל כך הרבה יותר מעניינת בין השניים, כזו שלא נסמכת רק על הקנטות הדדיות בקשר למראה חיצוני.

ועם כל זה, היה קל יותר להיות סלחניים כלפי הסרט לדעתי, אילולא כמה גורמים מחרבי באזז שצצו לפני מועד ההפצה. הטריילר נראה קליל מדי בטון שלו אחרי הבטחות לסרט שילך יותר לכיוון האימה, והיה די מבלבל באופן כללי. עוד העיב במיוחד ציוץ של ג'ון ארקודי, כותב קומיקס שחבר למיגנולה ונחשב למי שיצר את הדמות של בן דאימיו למשל. הוא ביקש ממעריצים שלא יתייגו אותו ולא יפנו אליו בהקשר של הסרט, כי אין לו שום דבר לחגוג בכל מה שקשור לעיבוד הקולנועי. ניתן לשער שמדובר בעניין של זכויות יוצרים ותגמולים – כי עד כמה שהצלחתי לשים לב, השם שלו או של גאי דייוויס שלקח חלק משמעותי באיור חלק מהדמויות האלו לא הופיעו בשום מקום ברשימת הקרדיטים. העניין הזה נראה רע במיוחד לאור ההיסטוריה של זכויות היוצרים מול חברות הקומיקס הגדולות. "הלבוי" ו"BPRD" של מיגנולה יוצאים בהוצאת דארק הורס, ומוגדרים כיצירות שליוצרים יש זכויות עליהן, מהלך שנשמע נורא הגיוני היום אבל היה חלק משורה של צעדים שנקטו יוצרים בזמנו בצורה פורצת דרך, בניגוד למה שהיה מקובל בעבר. אי מתן קרדיט מספק ליוצרים השותפים שלו בסרט צורם, ומרגיש כמו שחזור של המהלכים של החברות הגדולות בעבר.

אם זה לא מספיק, הסרט יוצא רגע אחרי "קפטן מארוול" ו"שאהזאם!", וקצת לפני "הנוקמים: סוף המשחק". זו תחרות מאוד רצינית מול מותגים גדולים ואהובים יותר, שגם מתאימים לכל המשפחה, או לפחות לא מדורגים R. יכול עדיין להיות שהסרט יחזיר את ההשקעה וייצא ברווח קטן, והיות ואני כן חושבת שאפשר ליהנות ממנו, אשמח שהוא לא יתרסק באופן מוחלט. אולי כל הסאגה הזו תעבור כלקח, ובפעם הבאה שמישהו ירצה לטפל בהלבוי וב-BPRD יוודאו שכל מי שצריך מקבל קרדיט, ונקבל סיפור יותר טוב.