״כמה רומנטי״ (Isn't It Romantic), סקירה

אנחנו חיים בעולם כאוטי וחסר עקביות או חוקיות. אני לא אומר זאת בגלל משהו שקרה בחדשות חלילה, אלא כי באמת שכבר הפסקתי לנסות להבין איך עובדת הפצת סרט ב-2019. את השנה פתחנו עם ״גדולה מהחיים״ (Dumplin) שהגיע אל בתי הקולנוע בישראל, בעוד בארצות הברית נחת ישר בנטפליקס. עבר חודש והנה מקרה הפוך – באמצע פברואר, בדיוק בזמן ליום האהבה, צצה בקולנועים האמריקאיים המטא-קומדיה-רומנטית ״Isn't It Romantic״, שמגיעה כעת מגיעה לנטפליקס-ישראל תחת השם העברי ״כמה רומנטי״. מצד אחד, אין לי ספק שהקהל בארץ ניצל מכותרת בסגנון ״מלאה באהבה״, שכן כוכבת ומפיקת הסרט היא רבל ווילסון, שחקנית שמשום מה עדיין מרגישים צורך להתייחס למשקלה עוד בשלב השיווק בישראל, אם לשפוט על פי אותו ״גדולה מהחיים״ שהוזכר לעיל. מצד אחר, בעיניי זה די ברור איזה מבין שני הסרטים ראוי לצפייה ביתית בלתי מחייבת ואיזה שווה בילוי בקולנוע עם חברות או בן זוג – ההפצה האמריקאית, בכל אחד משני המקרים, נראית לי כנכונה יותר. אבל אפשר גם להסתכל על זה הפוך, כי ההתלבטות האם לתת צ׳אנס ל״כמה רומנטי״ מתגמדת כשהוא כה זמין ומזמין לצפייה בבית.

הסרט משווק קודם כל דרך הגימיק העלילתי שבו – בחורה שלא מאמינה בכוחן של קומדיות רומנטיות נחבטת בראשה ומתעוררת בעולם שכל כולו קלישאות של הז׳אנר המתקתק. מבט בשמו של הבמאי מסגיר מאיפה הטריק הזה מוכר, שכן סרטו הקודם של טוד שטראוס-שולסון היה ״השורדות האחרונות״, ובו חבורה של חובבי סרטי אימה הולכים להקרנה מיוחדת של סרט פולחן ומוצאים עצמם בתוך העלילה הקטלנית. אני יודע שלסרט ההוא היו הרבה מעריצים ומעריצות אבל אותי הוא לא כבש, בעיקר כי הוא ממש לא הלך עד הסוף עם הקונספט. בסרט הנוכחי הרגשתי שהכל התחבר טוב יותר, בעיקר בזכות הז׳אנר הנבחר. פארודיה על קומדיות רומנטיות הוא בכל מקרה משהו שאני מעדיף בהרבה על פני צורתו הטהורה של הז׳אנר, אבל ״כמה רומנטי״ אוכל את העוגה הוורודה ומשאיר אותה שלמה – הוא לועג למוסכמות הסוגה על ידי כך שהוא מציג את הקומדיה הרומנטית הדביקה והסכרינית ביותר שאפשר לחלום עליה (ולהתעורר עם סכרת). מעריצים או משמיצים יכולים להנות מהסרט במידה שווה, ואכן מצאתי את עצמי מבלה בנעימים בעוצמה כמעט מפתיעה, למרות שנדמה כי הסרט בסך הכל שאף להיות חביב.

הפרולוג מציג את גיבורת הסיפור, נטלי, כילדונת הצופה בטלוויזיה באם כל הקומדיות הרומנטיות של הניינטיז והסרט האהוב על אמא שלי בכל הזמנים – ״אישה יפה״ (שיזכה מרגע זה ואילך לאינספור מחוות בעלילה או בתלבושות). אמה של הגיבורה (ג׳ניפר סונדרס) דווקא לא מתרשמת, מלגלגת על סרטים מוכרי אשליות משמחות באשר הם ומבהירה לבתה שהיא וג׳וליה רוברטס זו ממש לא אותה חיה. נטלי בגרסתה הבוגרת, בגילומה של רבל ווילסון, כנראה עדיין שומרת חיבת נעורים לסרטים מסוג ״אישה יפה״ אבל נשמעת כמו אמא שלה כשהיא מדברת על שכמותם, בשילוב בין ידענות מופלגת ובוז שהוא בעצם קנאה. נטלי מתגוררת בגפה, למעט כלבה האהוב אך חסר התועלת, בדירה ניו-יורקית מהסוג שמקטרים עליה בסרטים אבל תגרום לתל-אביבים לרייר. היא עובדת בחברת אדריכלות ושתי דמויות מפתח במשרדה הן ג׳וש (אדם דווין), קולגה שהוא גם ידיד אבל אולי יש שם משהו מעבר, והמזכירה הלא יעילה שלה שהיא גם חברה טובה, וויטני (בטי גילפין). המשרד צריך להרשים לקוח חשוב (ליאם המסוורת׳) אבל נטלי נחנקת כשהיא באור הזרקורים.

בעודה מהרהרת על היום שלה ברכבת הביתה, מנסים לשדוד אותה. המפגש הפלילי נגמר במפגש בין ראשה של נטלי ועמוד פלדה, והיא מתעוררת בבית החולים. או לפחות זה מה שנדמה לה, למרות שהרופא ממש חתיך מדי לטעמה וגם מסתכל לה בעיניים, משהו שגברים לא עושים לטענתה. מגוון התרחשויות מאוד לא סבירות, החל ברמת המראה של העיר שהופכת מטינופת כללית למצוחצחת ומבושמת וכלה בהתנהגות האנושית, גורם לגיבורה לפקפק בשפיותה. בהגיעה חזרה הביתה היא כבר מבינה שמשהו פה ממש לא בסדר, ונאמבר מוזיקלי אקראי (שנחשף בטריילר) גורם לה לנסח בקול רם שהיא למעשה תקועה בתוך קומדיה רומנטית. ועוד כזאת עם דירוג PG-13, כך שאסור לה לקלל ותשכחו מסצנות סקס. נטלי היא היחידה שמודעת למצב בעוד שאר הדמויות שנחשפו בפנינו בראשית הסרט מתנהגות אחרת לגמרי, כלומר ממלאות תפקידים של דמויות בקומדיה רומנטית – השכן הסטלן שלה (ברנדון סקוט ג׳ונס) נהיה לחבר הגיי שמקדיש את חייו עבורה, הדוגמנית (פריאנקה צ׳ופרה) משלט הפרסום שמול העבודה מהלכת לה בסנטרל פארק ומתאהבת בג׳וש, בעוד הלקוח החשוב שנטלי הייתה אמורה להרשים, מתאהב בה עד כלות. נטלי מנסה לצאת מהתסבוכת, בהסתמך על הידע שלה לגבי חוקי הז׳אנר.

באמת שחשפתי כאן רק כעשירית מן הסרט, שלמרות אורך של 88 דקות מצליח לבנות היטב שני עולמות שיש ביניהם הקבלות, האמיתי והפנטסטי, ולמצות כל אפשרות שהצלחתי לחשוב עליה אחרי הצגת הרעיון הבסיסי, תוך סגירת קצוות ותתי-עלילות בחן ובקלילות. הקרדיט על כך מגיע קודם כל לשלוש התסריטאיות – ארין קרדילו (״Significant Mother״), דיינה פוקס (״המדריך לסינגלס״) וקייטי סילברמן (״הבוס שלי בדייט״). העבודה שלהן קשה מן הנדמה משום שאמנם מותר להן להשתולל עם קווי האופי של הדמויות בגרסת האקסטרים אליה מתעוררת הגיבורה, אבל הן צריכות גם להיות מעוגנות במציאות שברא הסרט בחלקו הראשון. שנית, המטרה היא להפתיע את הקהל דווקא תוך הליכה בתלם הכי צפוי שיש, כשהגיבורה עוקבת אחר העלילה הקבועה של קומדיות רומנטיות בניסיון לשוב לעולם שלה. בעיניי הסרט מצליח לשמור על האיזונים הללו כבר ברמת הכתיבה, נותן לקהל הבקיא את מה שהוא רוצה אבל בקריצה ובחיוך של חובבי קאמפ וחוגגי קיטש שצוחקים גם על עצמם. אפילו אם בסופו של דבר הסרט הולך על מסר שנטחן עד דק לפחות מאז תחילת העשור ודווקא איתו לא הולך עד הסוף, בעיניי הוא מרוויח את הזכות לכך.

התסריט הוא ודאי מה שמשך לפרויקט את הבמאי, שכאמור עסק בגימיק דומה בסרטו הקודם וניכר כי הוא מנסה לגוון, לאחר שהתנסה בעבר גם באקשן סטלני/קומי כשביים את הסרט השלישי של הרפתקאות ״הרולד וקומר״. שטראוס-שולסון לא מתבייש להגביר את הוולים ל-11 ובחלק של הסרט המתרחש בעולם הפנטזיה מגזים לגמרי בכל הקשור לעבודת המצלמה והליווי המוזיקלי – התענגות על אתרי התיירות של ניו-יורק עם שוטים רחבים וזומים היסטריים, לצד בחירת הזוויות והתאורה שהכי מחמיאה לדמויות ברגעים אינסטגרמיים. יחד עם עיצוב התפאורה והתלבושות בעל הגוונים הפסטליים, זה קצת כמו לדמיין איך היה נראה סרט רומנטי עד גיחוך אם מייקל ביי היה מביים אותו על סט של ווס אנדרסון. מדובר ברצף של סצנות שהיו בקלות יכולות להימצא בכל קומדיה רומטית שהיא, אך חיבורן זו לצד זו בהגזמה מייצר את המימד הפארודי הנדרש. עוד דבר שמאפשר לצחוק יחד עם הסצנות ולא עליהן הוא שהגיבורה בדעה של הצופה, מעירה הערות על אורכו של מונטאז׳ נסיעה, האופן בו הבוקר שאחרי סקס מוצג בסרטים וכדומה. חלק מהדיחות המטא-קולנועיות הללו לא מבריקות, או לפחות די קלות, אבל כמכלול מדובר על רשימה יסודית.

מי שאמורים למכור את התחושה המורכבת יחסית של מודעות-וחוסר-מודעות גם יחד לבדיחות העצמיות הם כמובן השחקניות והשחקנים. אני מודה שכבר בסצנה השנייה או השלישית, כשבדרך לעבודה מפגש לא נעים עם כדורי פלאפל גורם לגיבורה להשתטח על הרצפה, פלטתי אנחת ייאוש מעוד סרט בכיכובה של ווילסון שישתמש בה לצרכי הומור פיזי. קצת כמו שנמאס לי מזה בסרטים בכיכובה של מליסה מקארתי, נדמה לי שיש לווילסון הרבה יותר מה להציע מאשר להיכנס בכל העוצמה בקיר. למשל מימיקה קורעת, הגשה מושלמת של שורות מחץ או היכולת ליצור הזדהות רגשית במינימום זמן ופעולות. העניין הוא שהכוכבת האוסטרלית משחקת רוב הסרט נגד הטייפקאסט שלה, והדמות האסרטיבית ומלאת הביטחון העצמי שהיא רגילה לגלם מגיחה רק בשלב מסויים של הסרט, כאשר את רובו היא מבלה בספקות עצמיים ופחדים מהצל של עצמה. בילוי הזמן עם הגרסה המבויישת של ווילסון שווה בעיקר כדי לחכות לרגע שבו היא תיקח לבסוף את הכוכב המהבהב בסופר-מריו ותתנהג בהתאם.

כאמור, ווילסון גם חתומה על הסרט כאחת המפיקות והודתה כי התערבה בליהוק. שאר השחקנים אכן תומכים בהופעה המרכזית, אבל קל לי לחלק אותם למצטיינים ומאכזבים. שתי נקודות החולשה בעיניי היו עצם הליהוק של דווין בתור הבחור הנחמד, מה שפשוט לא עובד עם שחקן שכל כולו וייב של דוש, אבל מובן אם לשפוט את ההיסטוריה הקולנועית המשותפת שלו עם הכוכבת (סרטי ״פיץ׳ פרפקט״ למשל). על הבחירה בצ׳ופרה בתור האישה המושלמת לא אתווכח כי זה עניין של טעם, אבל פשוט חסרה לה דרגת השובבות שהפגינו היתר. ג׳ונס הוא זה שהכי מתפרע בתפקיד הידיד ההומו שמסדר הכל, ברמות שנעו בין ״אוקיי זה פוגעני״ ל״אוקיי, אבל זה נהדר״. את גילפין לא סבלתי בסדרה ״GLOW״ אבל עכשיו אני מבין שזו הייתה הדמות שלה ממנה סלדתי, כלומר שגם זה לזכות השחקנית, שכאן מגלמת שתי דמויות הפוכות ועושה הרבה עם מעט מאוד. מעל כולם זרח עבורי המסוורת׳ בתפקיד המאהב/האידיוט המושלם, שפשוט פירק אותי מצחוק. ליכולת של משפחת החתיכים האוסטרלים ללעוג לעצמה תוך הצגת החיטובים לראווה כבר למדנו לא פעם מהאח הבכור, כריס המסוורת׳, אבל ליאם נותן כאן הופעה שהזכירה לי כריס אחר – פיין ב״אל תוך היער״. מבחינתי יש לנו כמעט-תיקו על תואר ההמסוורת המועדף עליי, ואני מופתע מזה כמותכם וכמותכן.

לסיכום, ״כמה רומנטי״ נשען על רעיון נחמד שממוצה עד תום, מה שהוא הופך אותו לסרט חביב ובילוי נעים במקסימום, אבל כזה שגם אפשר לקשקש עליו אחרי הצפייה. למעשה, הוא כנראה זכה בליבי בדיוק ברגעים בהם כשהפסיק לנסות לעשות זאת, אם אנחנו כבר בעניין של קלישאות רומנטיות שכן עובדות במציאות. באותו נושא, הנה משהו שאני לא עושה בדרך כלל מפאת חשש לנפוטיזם, אבל כיוון שמדובר בסרט לצפייה זוגית חשבתי להפנות לדעה של זו שצופה איתי בסרטים כבר כמה שנים. נטליה ירמין, שכותבת על תרבות בבלוגה ״אום כולתורה״, נהנתה למדי מהסרט וצירפה אליו קומדיה רומנטית אחרת שבמרכזה גיבורה שדופקת את הראש – ״מה גברים רוצים״. כי אם תרצו זווית נוספת על הסרט המדובר, מה יותר טוב מזו של מי שישבה כסא אחד לצידי אבל בקיאה בקומדיות רומנטיות לפחות שתי שורות מעליי.