• סרטים חדשים: ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״
  • דוקאביב 2018: דיווח שלישי ואחרון של עופר
  • סקירה מאוחרת לדאבל פיצ'ר מסרטי 2018
  • דוקאביב 2018: הזוכים בתחרות הישראלית
  • אימת החודש - מאי 2018
  • פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון של עופר
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • ״העודף בשבילך״, סקירה

"פיץ' פרפקט 3", סקירה

29 בדצמבר 2017 מאת אור סיגולי

בפעם השלישית חוזרת להקת הא-קפלה הנשית, ה"בלות", להצדיק את קיומה אל מול המלעיזים והמפקפקים. אחרי שהתחרו מול הבנים בקולג' ובעולם האמיתי מול האירופאיים, הן מתאחדות למלחמה על לב הקונצנזוס – צבא ארצות הברית ודי.ג'יי. חאלד, כמובן – בסרט הנושא את השם הפשוט "פיץ' פרפקט 3" (Pitch Perfect 3). בלי תוספות מיותרות אחרי נקודתיים, בלי להתחפש לאירוע הגדול של השנה או לסרט ההמשך שכולם ציפו לו.
יכול להיות שאתם שמחים מהביקור הנוסף הזה, יכול להיות שאתם חוששים מתוספת לא מוצלחת שתכתים את האהבה לראשון (ואולי גם לשני), ויכול להיות שאתם אדישים לחלוטין לכל הסיפור הזה. הכל לגיטימי.
אני, אם כבר שאלתם, ניצב בגאון בקבוצה הראשונה. ומכיוון שאנחנו נפרדים מהבלות עכשיו באופן סופי (אם כי בהוליווד, כזכור, הכל יכול לחזור לסיבוב נוסף), אני מרשה לעצמי להיסחף.

ההקרנה של הסרט הראשון ב-2012 הייתה לאחת מחוויות הצפייה הבלתי נשכחות שלי. ממש כך. הגעתי סקפטי לחלוטין להקרנת העיתונאים באולם גת הבר מינן, ותוך חמש דקות הקמתי את עצמי והתיישבתי בשורות הקדמיות, הרחק משאר הצופים, כאילו אני דורש להיות עם הסרט הזה לבד, רק אני והוא. היה לי ברור שאני במשהו טוב. אני מניח שגם שאר הקהל הופתע כמוני, כי רעמות הצחוק התגלגלו כל הדרך מאחורי האולם עד אלי. את הביקורת שכתבתי לעכבר העיר באותו סוף השבוע תיבלתי בלא מעט סייגים, בעיקר בשביל לא לצאת נלהב יתר על המידה. כתבתי שמדובר בכיף גדול, אבל עמדתי על כך ש"פיץ' פרפקט" שואב יותר מדי מסרטים אחרים ועל כן פקפקתי ביכולתו להיות סרט שיחזיק גם בעתיד. מכיוון שחמש שנים לאחר מכן אנחנו עומדים מול הסרט השלישי, אני שמח להודות שטעיתי.
סרט ההמשך, "פיץ' פרפקט 2", יצא לבתי הקולנוע ב-2015 והוא תפס אותי אפילו יותר בהפתעה, כי לא האמנתי איך אליזבת' בנקס ששימשה בו כבמאית (ואפילו הגיעה למעמד אנשי השנה של סריטה) הצליחה לעשות סרט נהדר מבדיוק אותם חומרים של הסרט הקודם. הרבה אנשים שאני מכיר לא התרשמו יותר מדי מסרט ההמשך, אבל אני לא יכול להתכחש לכמות ההנאה והצחוק שחוויתי בו.

ועכשיו הגיע חלק שלוש. אם להיות כן, קשה לקרוא לזה "חלק", כי שלושת הסרטים האלו אינם פרקים בסיפור ואינם חוליה בשרשרת. "פיץ' פרפקט 3", ממש כמו "פיץ' פרפקט 2" וממש כמו "פיץ' פרפקט", הוא בעצם אותו הסרט. ואני מתכוון לכך בצורה הפשטנית ביותר – מדובר באותו הסרט. בדיוק. אבל מה שבסרט השני יכל להיחשב כהתנהלות עצלנית, פה ברור שמדובר בכוונה תחילה.
בגדול, הכל אותו דבר. בנות להקת הא-קפלה, ה"בלות", עומדות בפני משבר, מחליטות ללכת על תחרות שללא ספק גדולה על מידותיהן עם תכנית פעולה שתשתנה ותצריך מהן לנסות משהו חדש, ואז יש את סצנת הריף-אוף, את המשבר האישי של כל אחת ממובילות הלהקה, את סצנת הווידויים כאשר כולן יושבות ביחד ברגע שבין המשבר הגדול למופע הגדול, את הדילמה הקרייריסטית של בקה (אנה קנדריק), את הנאום המופרז של קלואי (בריטאני סנואו, טובה מאי פעם), את הפאדיחה המוגזמת של איימי (רבל ווילסון), ואת השואו הגדול בסוף. הכל באותו מקום, רק במינון מוגזם קצת יותר.
אם בסרט הקודם חלקו האחרון התרחש באירופה, מה שבקולנוע ההוליוודי תמיד מעיד על תקציב גדול יותר לקראת הסיקוול, פה כמעט כל הסרט מתרחש מחוץ לגבולות ארה"ב, והוא לא רק "סרט ספורט" (שני הסרטים הקודמים היו לחלוטין על מתכונת הז'אנר הספציפי הזה, על אף שהוא עוסק בשירה), אלא גם סרט שודים ופשע.

בשלב הזה אני אמור להסגיר שכן, "פיץ' פרפקט 3" לא באמת הכרחי, שמבחינת בימוי ועשייה הוא מרגיש כמו ספיישל טלוויזיה מאשר סרט קולנוע, שחמש שנים של בדיחת רבל ווילסון שמנה וסבבה לה עם זה כבר לא משהו שמרגיש חתרני אלא מתיש, שג'ון לית'גו עושה פה את המבטא האוסטרלי הגרוע ביותר מאז שמקס עשתה חיקוי של קורטני אקט בעונה השביעית של "מירוץ הדראג של רופול", ושהפעם המתחרים של ה"בלות" ממש לא נותנים פייט הגון.
אבל אני לא הולך לעשות את זה.

למה, אתם שואלים? כי מגיע שלב בחייו של אדם בו הוא צריך להחליט האם הוא בלה אמיתית, או שהוא מוותר. האם המשפחה המוזיקלית הזו היא חלק ממי שהוא, או שאחרי הכל הוא יכול בקלות להפנות אליהן את גבו. ואני, אני לא כזה. אז על אף הפתיחה שמבשרת רעות, על אף שסצנת הריף-אוף הנוכחית לא מתרוממת, לא רק שהיה לי כיף עצום בחברת "פיץ' פרפקט 3", ושצחקתי נורא, אלא גם שמבחינתי מדובר בסיום נהדר ומספק.
הדבר היחיד שאני באמת יכול להתלונן עליו ושאכזב אותי למדי, הן ההופעות של אליזבת' בנקס וג'ון מייקל היגינס כפרשני התחרות. בסרט הראשון זה היה מוצלח, בסרט השני זה היה ברמת הלא יאומן – חילופי המשפטים, הסקסיזם המוגזם, התזמון הקומי והאילתורים המבריקים היו פשוט הצלחה מוחלטת. הפעם זה עובד פחות טוב, ומשהו אצל השניים האלו מרגיש פחות מתקתק, חיוור והאילתור ממש לא משהו.
לצערי את כל הדברים הלא טובים שמניתי אני נאלץ לזקוף לרעתה של הבמאית טריש סיי ("סטפ אפ 5"), שבעיני פספסה פה המון דברים ולא מיצתה את היכולות של הצוות שלה, שכבר הוכיח שהוא יכול לעשות דברים משמחים במיוחד. בסרט השני, אליזבת' בנקס הרימה באוויר גם את קטעי הקומדיה וגם את קטעי השירה, אבל בסיבוב הנוכחי הם מרשימים פחות באופן מהותי.

מאוד חשוב להדגיש – לכו לסרט הזה רק אם ראיתם את השניים הקודמים. לא בגלל שהמהלך העלילתי מצריך ידע קודם, ולא בגלל שמדובר בטרילוגיה שבונה לאיזשהו שיא. רחוק מזה. העניין הוא האפקט המצטבר. בסצנת מעגל הוידויים, שכאמור חוזרת על עצמה לקראת סוף כל אחד מהסרטים, יש ללילי (האנה מיי לי, שלאחרונה התפרעה באופן לא רע בכלל גם בקומדיית האימה "הבייביסיטר") משפט שהוא בעיני אחד המצחיקים ביותר בכל המותג, אבל קשה לי להאמין שהוא יתפוס היטב אצל אלו שלא חוו את הטירלול המופרך שלה בשני הסרטים הקודמים.
החדשות הטובות בהקשר הזה הן שלהשלים את הסרט הראשון והשני איננו מטלה. למעשה, לא ברור לי למה יש אנשים שטרם ראו אותם. זה פשוט כיף גדוש ועצום.

היה לי קל לוותר ל"פיץ' פרפקט 3" בגלל שהוא בעיקר פרידה נהדרת מחבורת הבנות שהתאהבנו בהן בתחילת העשור הזה. ובזמן שאין ספק שהוא לא עומד בפני עצמו או משחזר את הישגי הקודמים, לאלו שמעדיפים את גרסת הא-קפלה של "נו דיגיטי" על פני זו המקורית של של בלאקסטריט, לאלו שתמיד הבינו שיש משהו מאחורי לילי שמצריך הסבר, לאלו שלא יכולים להסתכל על כוסות חד פעמיות בלי לזמזם את "when I’m gone", לאלו שבכל פעם שהם שומעים את "טורן" של נטלי אימברוליה חייבים לצעוק "מה זה הזבל הלבן הזה?", לאלו שמזהים מי זו ג'סיקה ומי זו אשלי, לאלו שרואים בריצה אופקית פעילות גופנית לגיטימית, לאלו שכבר יודעים איך סטייסי תקרא לבת הבכורה שלה עוד לפני שהיא בעצמה תגיד – בדיוק בשבילנו "פיץ' פרפקט 3" נוצר.