"מרדף קר", סקירה

לפעמים מתפשטת התחושה שיש רתיעה מתסריטים מקוריים בהוליווד. לא בחנתי את העניין כמותית, אבל נראה שהסרטים עליהם שמים את הכסף הגדול הם לרוב כאלו שמתבססים על משהו קיים. על ספר, קומיקס, מותג צעצועים, על סרטים שהצליחו באנימציה לפני 20 שנה ויותר, על סרטים שכשלו לפני שבע שנים ועל סרטים שהצליחו מסחרית או ביקורתית בשפה שאיננה אנגלית. "מרדף קר" (Cold Pursuit) שייך לקבוצה האחרונה, ומבוסס על "בסדר ההיעלמות" שיצא לפני כמה שנים. מה שמוסיף לגרסה החדשה שלו הרמת גבה קלה הוא שהנס פטר מולנד שביים את הסרט במקור בנורבגיה, הוא גם מי שביים את הגרסה החדשה לקהל אמריקאי.

הפעם על התסריט לקומדיית הפשע השחורה והמדממת מופקד פרנק בולדווין שמהצצה זריזה ב-IMDB  נראה שזה התסריט הראשון שלו. לצערי עוד לא ראיתי את הסרט המקורי ששימח את אור בפסטיבל חיפה ב-2014, אבל נראה שמצד אחד יש כאן רצון לשחזר פחות או יותר את אותו סיפור, וגם אתגר להיכנס לכמה נעליים די גדולות מצד שני. במקור היה מדובר על אב שתפקידו הוא לפלס דרךלמכוניות בשלג העמוק, היוצא למסע נקמה מסיבות טובות מאוד ועל הדרך מייצר בלגן שלם ומלחמת כנופיות. האב היה סטאלן סקושגרד (האב של כל הסקושגרדים/סקארסגארדים על המסך), והמאפיונר היה ברונו גנץ ("מלאכים בשמי ברלין", הנפילה").

לא פלא שליהקו את ליאם ניסן בתור הגיבור דובר האנגלית. הוא מגלם את נלס קוקסמן, סט הכישורים המיוחד שלו הוא אכן, קודם כל, פילוס דרך מעבר בשלג בעיירה הקטנטנה קיהו. בנוסף, עושים הכל בסרט כדי שהוא ייראה אפרורי לעומת כנופיות סוחרי הסמים מולם הוא עומד לצאת למלחמה של איש אחד. כאשר קורה משהו נורא והוא מחליט לנקום, האפרוריות הזו משחקת לטובתו ולטובת ההנאה שלנו כצופים. הוא נראה כמו סתם איש מבוגר ונטול סטייל. מה גם, שלא מספרים לנו מבחינת הרקע של הדמות בסרט אם יש לו כישורי קרב כלשהם.

בניגוד אלינו, האנשים נגדם הוא יוצא לא יודעים שקוקסמן הוא ליאם ניסן. ההנחה הברורה שאם ניסן נמצא בתפקיד ראשי בסרט ששמו "מרדף קר" – נקבל סצנות בהן הוא יבהיר שלא כדאי להתעסק איתו, מה שמספק אירוניה וציפיות שכבר הופכות את הצפייה למסקרנת, עוד לפני שמשהו קרה. העלילה של הסרט מזכירה את "פארגו" וכך גם הדיאלוגים וההומור שבו, אליו אתייחס עוד מעט. הדמות של ניסן מזכירה לפחות בהתחלה את סרטי "חטופה". אבל קורה כאן משהו אחר.

הסרט אמנם מתרחש בעיירה קטנטנה, בה כוחות המשטרה הם מעין משקיפים מהצד בעלילת משנה מבדרת בזמן שאנשים אחרים מחסלים זה את זה. אבל לא מדובר בתחכום של האחים כהן, ואני גם לא חושבת שיש כאן שאיפה או יומרנות כזו. אין כאן גם את הרצינות וחומרת הסבר של סרטי האקשן של ניסן. מולנד הוא במאי של קומדיות פשע, וככזה – זה בדיוק מה שהוא רוצה לתת לנו כאן – סיפור רקע עצוב עם התרחשויות שיכולות היו להימסר בטון כבד, עגום ואפילו טראגי, כל אלו בהגשה של הומור יבש, על גבול האבסורדי.

האם ליאם ניסן מצחיק? גם אני תהיתי לגבי זה. הבימוי והביטים של הסרט עובדים עם הכישורים שלו, ולא מנסים לייצר קומדיה פיזית או סלפסטיקית, אלא משהו הרבה יותר מאופק. למעט דמות אחת פחות או יותר, אף אחד בסרט לא מתרגש יתר על המידה. אלו הסיטואציות עצמן שמתוזמרות כדי לעורר גיחוך, ומה שמעורר צחוק גדול יותר הן תגובות קטנות, ניואנסים של הרמת גבה כמו זו שהייתה לי כששמעתי על הסרט. הדמות של קוקסמן (וכן, יש אי אלו התייחסויות מבודחות לשם עצמו) היא מופת של נוקם בעל כורחו. הוא לא מתכנן לצאת למסע חיסולים, הוא פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר אחר כדי להתמודד עם מה שקרה לו.
האופן שבו ניסן מתנהל בתור קוקסמן מצליח להיות משכנע, לעורר אמפתיה וכן – גם להצחיק בגלל האופן שבו הוא מגיב למצבים הקיצוניים אליהם הוא הכניס את עצמו. הוא גיבור עם כעס מתפרץ אבל גם עם עייפות נגררת, מה שהופך אותו לאנושי בתוך סרט שכל כולו הקצנות מכוונות.

כן לוקח קצת זמן להיכנס לעניינים לטעמי, למרות חיבתי לסרטי מתח או אקשן מושלגים. אבל יכול להיות שאי אפשר לדרוש קצב מהיר מסרט שהגיבור שלו נוסע במשאית מפלסת שלג. יש גם כמה מקומות בעלילה שמקלים על קוקסמן להשיג את המטרות שלו, אבל אפשר לסלוח עליהם כשמקבלים עוד ועוד דמויות בהן הוא נתקל בדרכו לנקמה. הוא מעורר את זעמם של סוחרי סמים עשירים ולובשי חליפות, כל אחד עם כינוי מטופש יותר מהאחר ובראש "וייקינג" האכזרי (בגילומו של טום בייטמן). וייקינג הוא הדמות הצעקנית ביותר בסרט, וכשמתרגלים לאינפנטיליות על גבול הקריקטורה שלו, הוא הופך לזה שמחכים לראות על המסך כדי לגלות באיזו צורה מעצבנת יגיב עכשיו. הוא מוקף בעושי דברו שמבהירים עד כמה הבוס שלהם גם מסוכן ואלים. הוא מאנפף בצורה שרק שחקנים בריטיים שעושים מבטא אמריקני יכולים לאנפף, וההגזמה שלו מול קור הרוח של קוקסמן מייצרות הפכים שעובדים טוב על המסך. יש לו גם ילד קטן שמספק כמה מהסצנות המצחיקות בסרט, שוב, לא בגלל שטיקים חמודים טיפוסיים של ילדים בסרטים, אלא בזכות הופעה מאופקת ואבסורדית.

כדי להוסיף לבלגן שקוקסמן מכניס את עצמו אליו, כנופיית סוחרי הסמים השנייה שמעורבת היא של אינדיאנים שהתעשרו מהקוקאין מספיק כדי להפוך את קיהו לעיירת סקי מבוקשת. הם מכניסים לאמצע הסרט סצנות עם אמירות על גזענות וצביעות, ורק נגיעה קלה של רצינות, שמפנה די מהר את המקום לטובת עוד כמה חיסולים.

בסך הכול מדובר בסרט שעושה עבודה די טובה, ועושה את המעבר מסקנדינביה לאמריקנה לא רע בכלל. הוא גם מקיים את מה שהוא מבטיח, מספק לא בדיוק מרדף, אלא סדרת מפגשים וחיסולים קרים עם מספיק רגעים מצחיקים כדי להחזיק עניין. הוא לא מבריק או מושלם, אבל בהחלט מעביר את הזמן יפה, ומעורר אופטימיות מאוד זהירה לגבי התפקוד של ניסן בחידוש הממשמש ובא ל"גברים בשחור".

טרונייה אחת קטנה אבל משמעותית לסיום: תשוחרר לורה דרן מתפקידים מיותרים לאלתר. זו כבר הפעם השנייה לפחות בשנים האחרונות שהיא מלוהקת בתור "אשתו של", בלי שום סיבה מוצדקת לקיום הדמות שלה בסרט. כאן היא מגלמת את גברת קוקסמן, ופשוט לא צריך אותה. היא שחקנית כל כך טובה והנוכחות שלה כל כך מרשימה על המסך, שלהביא אותה כדי להכין ארוחת ערב או שתיים ולהסתכל על הגיבור בעיניים גדולות ועגומות כשדברים קורים זה בזבוז נפשע. הסצנה הכי טובה שהייתה קשורה אליה היא כזו שבה היא לא נמצאת, ובאמת שהיה אפשר לערוך אותה החוצה וכלום לא היה קורה. אם כבר, הנוכחות שלה מעוררת ציפייה כלשהי לשיתוף פעולה בינה לבין בעלה ברגע שעניינים מסתבכים, מה שרק יכול להוביל לאכזבה. זה הסרט של קוקסמן, לא של אשתו – וזה בסדר, פשוט לא היה צריך לכלול אותה בעלילה.