״הרסנית״, סקירה

נהוג לומר שבימוי טוב יכול להציל תסריט בינוני, או לשדרג ולהקפיץ את הסרט רמה או שתיים מעל איכות הכתיבה שלו. מן העבר השני, נוכחות מודגשת או מורגשת מדי של הבמאי או הבמאית ביצירה של עצמם יכולה להסיט מהסיפור ולשלוף החוצה חלק מהקהל, אחת הסיבות שקולנוע אמנותי פופולרי פחות מבידורי. התנגשות בין שתי הגישות האלה בדיוק אפשר למצוא בסרט ״הרסנית״ (Destroyer) שיש לי באופן אישי שתי דעות מאוד נחרצות עליו – אלא שהן מנוגדות וסותרות זו את זו. מצד אחד, כמעט קפצתי והרעתי באמצע ההקרנה כשהבמאית ממש הצילה במו החלטה אמנותית כזו או אחרת סצנה, וכל העת הרגשתי בידיים של יוצרת מלאת ביטחון שקיבלה תסריט די רעוע והוציאה ממנו הרבה יותר מהמקסימום. מצד אחר, כמעט נשתלתי באדמה מכמה בחירות שלה וממש יכולתי לשמוע קול-על מכוון מדי לאורך הצפייה. כמו תמיד, סרט עם רגעים קרים כקרח ומספר קטעים צורבים מרוב חום, התוצאה הסופית פושרת כמו מה שיוצא אם לוחצים על הכפתור האמצעי בבר מים.

הבמאית היא קארין קוסאמה, שהקריירה שלה המריאה עם ״אגרוף של אישה״ בתחילת האלף, המשיכה לסרט גיבורת-העל הכושל ״איאון פלקס״, לקומדיית האימה ״הגוף של ג׳ניפר״ ויחסית לאחרונה אל מותחן העצמאי ״ההזמנה״ (שגרם לי להישבע לא לראות יותר סרטים שלה, רק כדי להראות שההבטחות שלי לא שוות הרבה, או שאני מסוגל לסלוח). נשמע שניאו-נואר לוס-אנג׳לסי המשולב בסיפור נקמה/גאולה מתאים בתור הצעד הבא שלה לפחות כמו כל סוג אחר של שבירת ההגה וחישוב מסלול מחדש. קוסאמה מקפידה שנדע שיש פה יוצרת מהשוט הראשון, מכניסה אותנו אל העולם של הגיבורה אבל גם מראה שיש מי שמשגיחה עליה, ובתקווה גם עלינו הצופים והצופות. השליטה שלה בנעשה על המסך כה מוחלטת עד כי אפשר ממש לחוש אותה, מה שכאמור יכול להוביל להתפעלות אבל גם לרתיעה, לעיתים באותה סצנה ממש. אולם, אם להכריע כפי שמצופה מטקסט ביקורתי, אני בוחר להעריך את הפרשנות שלה כבמאית למה שכתבו עבורה באופן מאוד לא מספק שותפיה הוותיקים פיל היי ומאט מנפרדי.

ניקול קידמן מגלמת את בלשית המשטרה ארין בל, המבצעת את עבודתה באופנים המאתגרים את התחום האפור. היא פזיזה, נרגנת, קשוחה וכמעט תמיד בגילופין. השיטות שלה לחקירה אינן בהכרח קונבנציונאליות, אבל זו לא הסיבה שהיא פועלת מחוץ לתדר המשטרתי הפעם. ארין מקבלת תזכורת לפרק המכריע בעברה – נראה כי פושע כריזמטי אותו ניסתה להפיל בעבר (טובי קבל), חזר לפעולה. בצעירותה, הגיבורה התסננה אל הכנופיה שלו והעמידה פני אחת מהם יחד עם שוטר סמוי נוסף (סבסטיאן סטן), אך במקום ללכוד את שודד הבנקים על חם – הכל השתבש. בל של ההווה רואה כאן הזדמנות לסגירת מעגל, עשיית צדק או סתם נקמה – המניעים שלה יתבהרו ככל שהסרט יתקדם ונזגזג מספיק בין הזמנים, בין השוטרת הצעירה לבלשית החבולה מהחיים. בנוסף, ארין המבוגרת מנסה לגדל את בתה בת-העשרה (ג׳ייד פטיג׳ון), אבל אינה מהווה מודל מוצלח לחיקוי עבורה ונמצאת במדרון של הרס עצמי לא פחות מאשר בחקירה למציאת האיש שהרס את חייה.

כדי להבין את חולשתו של התסריט, קראו שוב את תיאור העלילה כאילו הדמות הראשית היא גבר ולא אישה. אולי תסכימו איתי שמה שמעניין בנקודת המוצא הסיפורית המתוארת לעיל היא שלדמות הראשית קוראים ארין ולא אריק. כי למי אכפת מעוד שוטר מזדקן המסתובב בלוס אנג׳לס במעיל עור ישן וגרוטאה חבוטה במקום רכב, נוהם בקול צרוד ומטלטל פיזית פושעים זוטרים בדרכו לבוס הגדול, בזמן שהוא כושל בכל אספקט בחיים, החל מהורות והמשך בניסיון להישאר פיכח. אולם, היפוך מגדרי לשם ההיפוך יכול להיות מתסכל אפילו יותר מסתם קלישאה מבוצעת היטב, כפי שהוכיח אשתקד ״אושן 8״. לכן מה שלפעמים מכריע בסרטים מסוג זה הוא לא רק התסריט או אפילו הבימוי והעשייה, אלא התפקיד הראשי. גם כאן, כמו שכתבתי בפתיחה, אני חצוי ביני לבין עצמי ברמה של סיכון לפיצול אישיות.

רק כדי שנהיה מסונכרנים – קידמן, שהקריירה שלה התאוששה פלאים לפני כשנתיים ואפשר לראות כרגע בקולנוע בעוד שני סרטים לפחות, היא מתנה לכל סרט ולכולנו כאנושות. ללהק אותה נגד התדמית הזוהרת והסטרילית שלה ולצפות אותה בשכבות של איפור עד שיהיה קשה לזהות את האישה היפה שמאחורי המסכה – זה יופי של קונספט. אולם, זה גם אומר להסתכן בהופעה שיכולה להיות מאוד לא אחידה, או דווקא חד-גונית להחריד. נראה כי הסרט חשש משתי האפשרויות, ומכאן שכמות הקלוז-אפים על ארין בגרסה הצעירה והמנומשת דומה לזו שמקבלת ארין החובשת את מסכת הביעותים שהעניקו לה החיים. אפשר גם להניח שהסיבה המרכזית לכך היא כדי ליצור אצל הקהל את אפקט ״וואי, מה קרה לה?״, טענה שמקבלת חיזוקים בסרט עצמו כאשר כל דמות שפוגשת את ארין, בין אם לא ראתה אותה עשור וחצי או יומיים, טורחת להגיד לה שהיא נראית כמו תחת.

אולם, ההערות החוזרות האלה על המראה החיצוני של הגיבורה, בין אם של הדמויות בסרט או של המצלמה, מזכירות לא רק שהייתה פעם צעירה ויפה, אלא גם שיש שחקנית מתחת לשכבות הלטקס. קידמן לא תמיד מצליחה לחלץ את ההבעה הרצויה מתחת למסכה, ולעיתים אפילו קשה להבין את מה שהיא אומרת בגלל איך ששפתיה נעות, או האופן בו פניה מתכווצים ונמתחים באופן לא לגמרי אנושי. מעניין להשוות זאת לסרט השבדי המצויין ״גבול״, בו האיפור הלא-טבעי שעל פניי הגיבורה והמימיקה של השחקנית הראשית היו מעוגנות בעולם של הסרט. האפקט המוזר שנוצר מכך היה חלק מהאופן בו הסרט תיקשר עם הצופה והעביר את הרעיונות שלו. ב״הרסנית״, קידמן אמנם מגלמת דמות שהחיים אמנם התאכזרו אליה וכל מיני רגשות קשים אכלו את נשמתה במשך שנים, אבל התחושה של צפייה בארין של ההווה משאירות טעם לוואי מלאכותי. הביקורות מפסטיבלי הסתיו הבטיחו את ניקול כפי שלא ראינו אותה מעולם – וגם אם הן צדקו, אני לא בטוח שזה דבר חיובי בהכרח. זה קצת נראה כאילו היא לובשת את קלינט איסטווד או ניק נולטי, גם על פניה וגם על מיתרי הקול שלה. בכל זאת, כל המחמאות מגיעות לשחקנית על האופן בו היא מגלמת את שתי הגרסאות של הדמות, בעיקר בשפת הגוף שאפשר לראות ניצנים שלה בצעירותה ואת התממשותה בהווה.

שאר הליהוקים גם הם בגדר אליה וקוץ בה. טובי קבל בתור פושע כריזמטי ומטורלל? נהדר, אבל מה הקטע עם השיער? ולמה יש כל-כך מעט ממנו בסרט? סקוט מקניירי גם הוא קופץ לביקור קצר מדי, ופטיג׳ון המגלמת את בתה של הגיבורה לא ממש מצליחה להיות תמונת מראה שלה ומצאתי את עצמי מתקשה לדאוג לגורלה. הופעת המשנה המצטיינת מבחינתי הייתה זו של הזיקית האנושית טטיאנה מסלני, ששוב הייתה כל-כך טובה עד שלא זיהיתי אותה עד בוא הקרדיטים – למרות שידעתי שהיא בסרט. בנוגע לסבסטיאן סטן, יכול להיות שאני קצת מורעל נגדו כי באמת שבכל פעם שחייל החורף מופיע על המסך בסרט של ״הנוקמים״ בא לי לצחוק מכמה שהוא מלוהק לא נכון. אבל הנה מגיע סרט ששם אותו בתפקיד עוד פחות מתאים – סוכן אף.בי.איי. שאמור לשטות בכנופיית פשע כי הוא אחד מהם למרות שליד ההגדרה של NARC במילון בטח מופיע תמונה שלו. ואפרופו אנשים שדומים לתחת, אני גם לא חושב שהוא ליהוק מתאים לדמות של חתיך שאין להתנגד לקסמו או אל הישבן שלו, מכל הדברים בעולם.

אם כבר הגענו לרגעים מיניים שנויים במחלוקת, בשלב מוקדם מאוד מגיעה סצנה של ניצול, מהסוג שקשה להתאושש ממנו ולשוב אל הזרם העלילתי. אפשר לפתח כאן דיון על האם זה אתי ואיפה עובר הגבול, או האם זה משנה שמדובר בבמאית, אבל לא בטוח שאני האדם הנכון למשימה. מה שכן אוכל להגיד הוא שלדעתי יש דרכים אחרות להראות אופי של דמויות כפי שאכן מודגם בסרט – למשל להעמיד אותן בסיטואציות מלחיצות או מסכנות חיים. כלומר, אלא אם זה קורה בסצנת פלאשבק של דמות שאנחנו כבר יודעים שעדיין קיימת. איך בדיוק אנחנו אמורים להיות במתח לגורלה בקו העלילה של העבר אם כבר דיברו עליה בהווה? מה ששוב מחזיר אותנו לפער בין התסריט והבימוי.

בחירה אמנותית מוצלחת נוספת של הבמאית קובעת את הגישה של הסרט כלפי אלימות. מקרים חמורים לרוב מוצגים או בחטף או בשולי הפריים, כאילו קוסאמה מגוננת על הקהל שלה מפני העולם המאוד קודר ומחוספס שהיא משרטטת לפרטי פרטים. בעיניי ההחלטה הזו מוצדקת מפני שאלימות היא חלק מהותי בחיים של הדמויות המרכזיות אבל אינה העיקר ובטח שאין להתענג עליה. בכלל, תחושה של האדרה או אידיאליזציה נעדרת מהסרט כמעט לגמרי, בעיקר בזכות עדשתה חסרת החמלה של הצלמת ג׳ולי קירקווד (״אני הדבר היפה שחי בבית״). לוס אנג׳לס של הסרט היא עיר מדברית ומטונפת עם שמש צורבת כבר מן הפתיחה הצ׳יינהטאונית, והרגעים הליליים או המפגשים בחללים אפלים באופן כמעט מוחשי, נוזליים כמו זפת.

לסיום ולהמחשת דעתי המפוצלת, את הסרט סיימתי בתחושה שייתכן כי היוצרת חשה צורך יתר לפצות בגזרת הבימוי, מה שמגיע לרוויה בחלק המסיים של הסרט ובעיקר בסיום עצמו. בזמן שכל מה שהסרט היה צריך זו תמונה מסיימת אחת חדה, יש כאן יותר מדי רגעים שגורמים לייחל לפייד לשחור. אולם, מה שחשוב כנראה הוא המסע של הגיבורה שהחיים רק מנחיתים עליה מהלומות גם כשהיא כבר על הרצפה, חיפוש אחר דרך לגאול את נפשה המעונה או להפוך לקדושה מעונה בעודה מנסה. לפרקים, זה ממש נראה כאילו היא פשוט לא מבדילה בין המשימה כשוטרת סמויה לבין המציאות, נטמעת בתפקיד עד כדי כך שהיא הופכת למי שהיא מתחזה אליה וכתוצאה מכך גם מערכת האידיאלים שלה משתנה. הדיון האתי שהסרט מעלה בהחלט שווה הרהור, אז אני ממליץ לפתח אותו די בזריזות בדרך הביתה מהקולנוע – מהר לפני שיתפוגג הרושם מהסרט.