"גאולה", סקירה

תאריך יציאתו לבתי הקולנוע של "גאולה", סרטו החדש של יוסי מדמוני אותו ביים יחד עם צלמו הקבוע בועז יהונתן יעקב, מכניס אותו בעל כורחו לקונטקסט מיוחד – הוא אחד משני הסרטים הישראלים שסוגרים את 2018 ("ליידי טיטי" מיועד לצאת בשבוע הבא), שנה שכנראה תיזכר כאחת הקשות ביותר לקולנוע הישראלי מאז חוק הקולנוע. לא רק שרת התרבות שגם השנה עשתה מעל ומעבר כדי להכפיש יוצרים ולתקוע מקלות בגלגלי התעשייה, לא רק עונת האופיר המבולבלת והמרתיעה ביותר מזה הרבה זמן, לא רק פרישתו של כתרי שחורי, אלא גם הקהל הדיר באופן יחסי את רגליו מהתוצרת המקומית וייצר כמות נמוכה של הצלחות.
אמנם בעוד שנים מהיום, כאשר ניזכר בסרט הזה, לא נחשוב עליו כאקורד סיום של שנה קשוחה מאוד, אבל ברגע זה "גאולה" זוכה לנתוני פתיחה מעט בעייתיים כי אין ספק שיש פה משבר, בין אם בתוך תעשיית הקולנוע ובין אם במערכת היחסים איתה ובין הקהל המקומי. נאמר זאת כך, תקופת הזוהר של חגי 2016, בה "ישמח חתני", "סופת חול", "שבוע ויום", "אבינו", "הלהקה האחרונה בלבנון" ו"לעבור את הקיר" בנו זה את זה והביאו רבבות של צופים נלהבים לבתי הקולנוע, נראית כמו היסטוריה רחוקה מאוד.

כולי תקווה שהמצב הנוכחי לא ישפיע על "גאולה", ויותר מזה – הלוואי והוא יצליח לפתוח תקופה חדשה וטובה יותר, כי האמת היא שמגיע לו. אמנם החמצתי כמה מסרטי היבול המקומי של 2018, אבל די בקלות אני יכול להכריז על הסרט הזה כישראלי הטוב ביותר של השנה שזה עתה מסתיימת. יצירה מפתיעה ורגישה שעשויה בתבונה ובאהבה שיכולה לקרב לבבות, כזו שההומניות שלה מכתיבה כל פריים וכל מהלך, ומצטברת לכדי סרט שהותיר אותי נטול מגננות ופתוח אליו לחלוטין, מנסה לספוג ממנו כמה שאפשר. אני באמת ובתמים לא זוכר מתי סרט ישראלי הוציא אותי מהקולנוע אל הרחוב על סף בכי כמו הסרט הזה, כזה שבמהלכו התמקם בגרוני גוש שסרב לפנות את מקומו עד תחילת כתוביות הסיום. ומה שעוד יותר מדהים, וזה אולי ההוכחה הכי נחרצת לגדולתו, הוא שאם להיות כן, "גאולה" ואני לא התחלנו במקום הכי טוב.

"גאולה" מספר על מני, חוזר בתשובה אלמן (משה פולקנפליק) שעל מנת לממן את טיפול הסרטן של בתו הקטנה מבקש להתאחד עם להקת הרוק אותה הנהיג בימיו החילוניים, ואליו מגיע הבמאי יוסי מדמוני לאחר שני סרטי עלילה באורך מלא שאני באופן אישי כשלתי מלהתחבר אליהם. הראשון היה "בוקר טוב, אדון פידלמן" שזכור לי כסרט שהותיר אותי מרוחק למדי וזיכרונותיי הנעימים ממנו קשורים בעיקר לעבודת הצילום של יעקב והופעתו של ששון גבאי; השני הוא "מקום בגן עדן" שבניגוד להערכתי הרבה אליו כאחת היצירות השאפתניות והמרתקות ביותר שנעשו בקולנוע הישראלי, נשאר בעיני ניסוי מעניין שלא התגבש לכדי סרט שלם ויציב.
בנוסף לכך, נקודת ההתחלה של "גאולה" עצמו מעט הרתיעה אותי, אני חייב להודות. מבחינת המבע הקולנועי, כאשר נפתח הסרט הרגשתי כאילו הנה מגיעה עוד רומנטיזציה קולנועית מוכרת חבוטה של השיכונים הישראלים, עם הפוקוס הרך מדי, הפריימים המנסים בכוח להפוך כיעור ליופי עם הפיצוציות הלא פוטוגניות והשפריץ על קירות הבניינים, שבעיני כבר הופכים להיות קלישאה של הקולנוע שלנו; וגם שירי הפסקול לא עזרו בשביל לחבר אותי לעולם הסרט.

צילום: בועז יהונתן יעקב

אינני יכול לומר בוודאות מתי התרחש השינוי, אבל עוד לפני תום מערכתו הראשונה כבר הייתי שבוי של "גאולה". זה קשור, באופן טבעי, למספר גורמים אך אם אצטרך בכל זאת לחשוב על המשמעותי מכולם, התשובה שלי ללא ספק תהיה העיניים של השחקן הראשי משה פולקנפליק, שפועלות ממש כמו צמצם של מצלמה – כאשר הן פקוחות ובמרכז המסך הן מכניסות כל כך הרבה אור לפריים, שזה כמעט מסנוור. הקולנוע הישראלי לא זר להופעות נפלאות של שחקנים, ורק השנה היה לנו את העונג לחזות בתצוגות משחק מרהיבות כדוגמת שולי רנד ב"הבלתי רשמיים" או אדר חזאזי גרש של "מוטלים בספק", אבל פולקנפליק, שזכה על עבודתו כאן בפרס מטעם פסטיבל קארלובי וארי, הוא באמת משהו יוצא מן הכלל.

הקונפליקט המרכזי של מני, כפי שכתבו מדמוני ויעקב (עם עזרה מארז קו אל) ומוצגת באופן כל כך נקי ובוער אצל פולקנפליק, היא מרתקת. זהו אדם שעל מנת להציל את בתו צריך לשוב לאחור אל מקום אתו הוא יודע שאין לו את הכוחות להתמודד, והדרך חזרה משם תהיה קשה עד לא אפשרית. האמונה של מני באלוהים הופכת להיות לא רק מגן אלא סוג של קביים, כך בחוויה שלי מהסרט. יש משהו מאוד מרשים בדרך בה נבנה הניגוד הזה בין המקום אליו אתה פונה, ובכן, לגאולה, שלפתע גם יכול להפוך להיות הכלא שלך, ולך כבר אין יכולת להבדיל מה אתה רוצה.
סצנת הראיון שנותן מני לרדיו, כנראה אחת מסצנות המשחק הכי מרשימות שראיתי בעברית, היא השיא של הפחד הזה וגם מציגה נקודה לא פשוטה לגבי האומנות והיצירה, שמקביל אותה לאמונה – ולשתיהן יש מחיר. על זה לבדו שווה "גאולה" את הצפייה.
מתוך החיבור הזה שנוצר לדמות הקרועה והנאבקת של פוקלנפליק דרך ההופעה המעודנת, האמינה ומלאת הניואנסים שלו, כל חלקי "גאולה" פתאום מתחברים יחד. באיזשהו שלב הראש שלי הפסיק להשוות בין סרטים ישראלים אחרים, דומים או לא, והייתי לחלוטין בתוך הסרט, מבין כל בחירה שעשו מדמוני ויעקב, שוכח לחלוטין שאל הסרט הזה נכנסתי כמבקר.

אל שבחי פולקנפליק ראוי לצרף את סיון שטיבי שעושה את המיטב על אף שהדמות שלו היא בעיני הכי פחות חזקה מבחינת כתיבה, את יונתן גלילה שגורם לסרט להרגיש כמו חיוך ענק בדיוק ברגעים בהם הוא זקוק לזה, את אמילי גרנין הקטנטנה שהיא כפי הנראה מלאך אמיתי, את מבטה העדין ורב המבע של אביגיל עטרה קובארי, ואת סנדי בר שכמו ב"הפורצת" מגיעה לזמן מוגבל, אבל נותנת נוק-אאוט מוחלט, גורמת לנו לתהות מדוע היא לא מופיעה ביותר סרטים.

נוסף אל מדמוני ויעקב, מי שגורם לעולם של "גאולה" לעטוף את הצופה הוא מעצב פס הקול אבי מזרחי. יצא לי להתלונן פה ושם, גם בסריטה, על חולה רעה של הסאונד בקולנוע הישראלי שלעיתים עסוק בווליום יותר מאשר במיקס. זה לא המצב הפעם. אמנם כמה מהשירים המנוגנים בסרט נשמעים כמו הקלטת אולפן נקייה מדי, אבל בשונה מסרטים אחרים, פה לחדר מדרגות יש סאונד משלו, לאולם אירועים תחושה אקוסטית שונה, ולרחוב חיים משל עצמו. פה לא כל פעם שמישהו מעשן סיגריה בלונג-שוט בערת הנייר נשמעת בבירור כאילו היא בתוך ראשו של הצופה, לקולות הצעדים יש פרספקטיבה, והדיאלוגים נטמעים בתוך הסביבה שלהם ולא מתעלים בכל הכוח מעל כל האמביינס והפוליז של החלל.

בכל זאת אחטא לתפקידי כאן אם אספר שכל רגע ורגע בסרט פוגע בדיוק. יש בהחלט כמה מהמורות  – אי אילו סצנות שנוטות אל המוכר או המלאכותי, הסרט לא מצליח לדלג מעל כל קלישאות סרטי ה-bring the old band back together, כמה מהדמויות משורטטות באופן גס ועל כן ישנם שחקנים שלא מצליחים להתמודד לחלוטין עם המשא שהונח על כתפיהם, והשירים עצמם לא היו מצולחים במיוחד לטעמי, אבל אלו באים וחולפים, רק מבהירים כמה הצלחות יש לסרט, ולכן אפילו לא שווה להתעכב עליהן.
"גאולה", שבכורתו הישראלית הייתה בפסטיבל ירושלים, הוא מתנת הפרידה הכי טובה שיכולנו לבקש מהשנה הקולנועית-ישראלית של 2018. אמנם קצת קשה למכור אותו, כי הסיפור נשמע מדכדך עד בלי די, אבל ההתעלות שסרטם של מדמוני ויעקב מביא באמת שווה את הכל.