״ספיידרמן: ממד העכביש״, סקירה

כדי להביע דעה על סרט גיבורי-על בימינו, קודם כל צורך להסביר ולסווג את הסרט למחנות וקטגוריות למיניהן. למשל האם המותג שייך למארוול או די.סי. קומיקס, מהם הגלגולים הקודמים של הדמות ואת מי היא תוכל לפגוש על המסך בסרטים הבאים. בעוד שזוהי תופעת לוואי של תרבות גיקית שאני מאוד מחבב ושמח לראות אותה תופסת את הבמה המרכזית אחרי שנים בשוליים, אני גם לגמרי עייף ושחוק מכל העניין. מה גם שמשחק הרפרנסים מסיט תמיד מן העיקר, מאיכות הסרט עם או בלי השוואה לדומיו ולקודמיו. אז לפני שאכנס לכל המה פתאום עוד פעם ספיידרמן, למה הוא באנימציה ואיך הוא יכול להתקיים מחוץ לאולפני דיסני-מארוול, אבהיר שהפעם זה ממש לא משנה – ״ספיידרמן: ממד העכביש״ (Spider-Man: Into the Spider-Verse) מתעלה על כל מה שנראה עד כה מאיש העכביש בקולנוע, ובמדד הכיף זה סרט גיבורי-העל המהנה של השנה.

הסרט עצמו דווקא לא מתעלם מעברה של הדמות, להיפך. מיד בפתיחה הוא בוחר להתייחס באופן פארודי הן לטרילוגיה של סם ריימי מתחילת האלף, והן לסרט הסולו של ספיידי בעולם של ״הנוקמים״ מהשנה שעברה. כזכור, ספיידרמן קיפץ מאולפני סוני לידיים של דיסני כדי להיות חלק מהאוונג׳רס, והסרט הנוכחי הוא שיתוף פעולה של מחלקת האנימציה בסוני והזכויות של מארוול על הדמות. בזכות הטריק היצירתי של ספדיירמן מונפש, אנחנו מקבלים סיפור חדש ורענן למקורותיה של הדמות שכולם יודעים בעל פה את קורותיה. או יותר נכון, מולטי-סיפורים על כמה וכמה ספיידרמנים.

תשכחו מפיטר פארקר (אותו מדבב כריס פיין) שמתחיל את הסרט כאילו הוא עומד להיות הגיבור. מהר מאוד אנו עוברים להכיר את מיילס מוראלס (שאמיק מור מ״Dope״), נער שכאילו יצא מחוברת הנחיות לתקינות פוליטית. הוא בן לאב שחור (בריאן טיירי הנרי) ואם לטינית (לונה לורן ולז), מתגורר בברוקלין ומחובר ל״שכונה״ אבל עובר ללמוד בבית ספר יוקרתי שם קיבל הזדמנות להגשים את הפוטנציאל שלו. הצעיר לא ממש מרוצה ממוסד הלימודים החדש שלו ומבלה ככל שהוא יכול אצל דודו אהרון (מהרשלה עלי). כאילו, אצל הדוד שלו ששמו אהרון, לא אצל הזמר הישראלי. הדוד מפתח אצל מיילס את הצד האמנותי והוונדליסטי, שאביו השוטר מתנגד אליו, ובאחת מהרפתקאות הגרפיטי שלהם ננשך גיבורנו בידי עכביש רדיואקטיבי – ממימד אחר.

כאן מגיע החלק בעלילה שמאפשר לסרט להשתולל כמו אמני גרפיטי מול קיר לבן. מבלי להרוס יותר מדי, הנבל המרכזי בסרט הוא קינג פין (ליאב שרייבר) שצוות המדענים שלו פותח שער ליקומים מקבילים. לא הכל הולך כמתוכנן ומה שקורה הוא שעוד ועוד ספיידרמנים מגיעים אל עולמנו מן המימדים שלהם, בדרגת מוזרות עולה. ג׳ייק ג׳ונסון הוא פיטר ב. פארקר, גרסת משבר גיל הארבעים של הדמות האייקונית. היילי סטיינפלד היא ספיידר-גוון, הלא היא גוון סטייסי, שבעולם שלה היא זו שמקבלת את הכוחות בעוד פארקר נותר חנון רגיל. ניקולס קייג׳ הוא ספיידר-נואר, המגיע מעולם שחור לבן המצוי בשנות ה-30, מה שגורם לו להישמע כמו הוליווד של התקופה. אם זה היה ביזארי, קחו בחשבון שקימיקו גלן היא פני פארקר, מונפשת בסגנון אנימה ובעלת רובו-ספיידר שמגן עליה. לקינוח, הסטנדאפיסט ג׳ון מולאני, בהופעתו הראשונה בקולנוע מגלם את פיטר פורקר / ספיידר-האם, שמגיח מעולם עליו חלים חוקים של סרטים מצויירים. אני באמת לא יודע מי הדמות החביבה עליי.

הרעיון של ספיידרמנים נוספים או מקבילים קיים כמובן בקומיקסים של איש העכביש, והוא לא ממש חדש. למעשה, אם תחכו ממש עד סוף הקרדיטים של הסרט תראו עד כמה הוא לא חדש, בסצנת הבונוס המתבקשת. גם הרעיון של ספיידרמן שחור/לטיני, או ספציפית הדמות של מיילס מוראלס, קיים מתחילת העשור בעולם החוברות. זוכרים שדונלד גלובר כמעט ולוהק לתפקיד בעיבוד הקודם של אולפני מארוול? זו אחת ההשראות. הסרט חייב את השראתו והשפעתו קודם כל לסטן לי וסטיב דיטקו, יוצרי ספיידרמן המקורי שהלכו שניהם לעולמם השנה וזוכים למחוות בסרט, ובהמשך ליוצרי מיילס מוראלס – שרה פיצ׳לי ובריאן מייקל בנדיס. לסרט יש גם לא פחות משלושה במאים – האנימטור בוב פרסיצ׳טי שעבד בסרטים כמו ״מולאן״ ו״הנסיך הקטן״ וכעת מקבל קרדיט בימוי לראשונה, פיטר רמזי (״שומרי האגדות״) והתסריטאי בדרך כלל, רודני רותמן (״רחוב ג׳אמפ 22״).

השם האחרון מביא אותנו אל שני השמות הכי חשובים מאחורי הקלעים – פיל לורד וכריס מילר. הצמד הזה אחראי על יצירות אנימציה מטורפות למדי כמו ״גשם של פלאפל״ ו״סרט לגו״, וכמובן שני החידושים של ״רחוב ג׳אמפ 21״, ומגע ידם ניכר לאורך כל הסרט – התזזיתיות, ההתפוצצות הוויזואלית וסגנון ההומור שיורה בדיחות בצרורות ולא מתעכב לרגע. העובדה שהם חתומים על התסריט וההפקה הופכת אותם לכח ומשפיע לא פחות מאלה שחתומים כבמאים, ומדובר בהתאוששות מפוארת בעיניי מפרשיית ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״ העגומה, שלא לומר אצבע משולשת בתוספת קור עכביש בעין לאולפן שפיטר אותם (ולא במקרה גם מחזיק בספיידרמן). בעוד הסרט ממנו נבעטו הלך על בחירות שמרניות וכשל בכל אספקט אפשרי, ״ספיידר-וורס״ מזכיר איזה כוח יצירתי ומלא דמיון השניים האלה יכולים להיות אם רק נותנים להם לעבוד.

סרטי ילדים ונוער היום נעים בקצב שאני אישית די מתקשה לעקוב אחריו, ואני בטוח שאם מישהו או מישהי יצרו גרף של מספר הקאטים הממוצע בסרטים המצב החריף מאוד בעידן הפרעות הקשב בו אנחנו נמצאים. הסרט הזה הוא כנראה ההיפראקטיבי ביותר שראיתי מזה זמן מה, עד כדי כך שהלכתי לראותו פעמיים בתקווה לקלוט את החצי השני של הבדיחות שפספסתי בצפייה הראשונה. הוא לא מוותר גם על ״שירות למעריצים״ כפי שזה נקרא באמריקה, מעמיס את הפריימים שלו באינספור פרטים ברקע, חלקם דאחקות ומקצתם מחוות, לצד מקומות שקל לזהות מניו יורק האמיתית. גם בגזרת המדבבים קל לפספס כמה וכמה קולות מוכרים, למשל אלה של לילי טומלין, זואי קרביץ, קתרין האן ואפילו אוסקר אייזק אם תהיו טובים. חבל לגלות מראש את מי כל אחד ואחת מגלמים, אז המלצתי היא להגיע לסרט הזה פתוחים ככל האפשר לחוויה מסחררת שכמעט בלתי אפשרי לקלוט את כל כולה תוך כדי, ונחמד לעבד בזמן שהקרדיטים מתגלגלים במעלה המסך וההפתעות הנוספות מתגלות.

ייתכן שכל זה בא לפרקים על חשבון העלילה. או שהיו כמה פרמיסים שלא מצאתי להם פייאופים ראויים. אבל בתור סרט שמקפץ מסצנה אינטימית ומרגשת לקרב-רב – יש לו יותר מעלות ממגרעות גם בתחום התסריטאי בעיניי. עצם זה שיש לנו לא רק ספיידרמן חדש עם שני כוחות חדשים (לא מגלה מה הם) אלא חבורת ספיידר-אנשים שלמה, מכריח את הנבלים להיות פונקציונליים (ויש הרבה מהם) ודורש עלילת גבורה מעט שבלונית. בנוסף, צריך לזכור שהסרט הוא פארודיה על הז׳אנר בחלקים נרחבים ממנו, ולהערכתי עוד קצת תחכום והמוח של הקהל היה עלול להתפוצץ מרוב עומס נתונים. בואו לשבת פעם לצד החבר׳ה האמריקאים שמרכיבים את קהל היעד של הסרט הזה, שבהקרנות בהן נכחתי נדהמו מכל תפנית בקול רם וניסו לפענח בתום הצפייה דברים שהסרט אמר במפורש. אני לא אומר שזו סיבה לכוון נמוך, משום שאני לא חושב שזה המצב – ״ספיידר-וורס״ הצליח לא רק להצחיק ולשעשע אותי אלא גם לעניין ואפילו לרגש בסצנה או שתיים, מעבר לתובענות שלו מהעיניים שלי.

את עיקר העושר והעומס יוצר, כאמור, המימד הוויזואלי של הסרט שרבים מחשיבים כפורץ דרך. מאות אנימטורים והמון סגנונות של הנפשה מרכיבים את החוויה המטריפה והטריפית, שכוללת לא מעט מחוות למדיום הקומיקס. זה מתבטא בעיקר בטקסטורות ולעיתים ב״טעויות״ בצבעוניוּת (כאילו בגלל ענייני הדפסה), מה שאולי יגרום לכם ולכן לחשוב שמוקרנת בטעות גרסת תלת-מימד (והסיבה היחידה מבחינתי להיכנס לסרט בתלת-מימד ב-2018 היא בטעות). אישית, התמוגגתי מאיך שהסרט נראה וחוויתי את המעמסה הקוגניטיבית של הניסיון לפענח מה לעזאזל אני רואה כרובד העשרה לצפייה שלי, אבל לגמרי אבין את מי שלא יתחברו לשגעת. אולי בעתיד עירוב סגנוני שכזה ייראה יותר סביר ואפילו רגוע, כרגע בהחלט יש הרגשה של משהו חדשני ומרהיב, אחת מהסיבות שאני הולך לקולנוע.

האמת היא שניתן לטעון שגם בסרטים קודמים ספיידרמן לפעמים נראה יותר מצוייר ממצולם. שלא לדבר על הנבלים או הרקעים. אני לא אומר שהאפקטים הוויזואליים בסרטים ההם עשויים רע, אלא שהעין האנושית יודעת. אישית, קשה לי להתלהב מסצנות מצולמות בהן ספיידרמן שאמור להיות אמיתי זז בצורה מלאכותית, או לחשוש לחיי דמויות כשמתרסקים עליהם בנייני CGI. כיוון שזה המצב מתחילת המאה, אני נהנה מסרטי אקשן פחות ופחות, והשנה מצאתי מזור בחיקם של לא אחד אלה שני סרטי אנימציה שאצלם הכל מונפש אז האקשן מרגיש אורגני. הראשון הוא ״משפחת סופר-על 2״, שתגידו עליו מה שתרצו אבל סצנות הפעולה בו רבות ומשובחות, והשני שהתעלה עליו ממש לפני סוף השנה הוא ״ספיידר-וורס״. האקשן בסרט הזה משובח כשם שהוא מטורלל, החל ממרדפים בתוך העיר וכלה בקרבות מרובי משתתפים שכל אחד מהם מונפש אחרת.

עוד בעניין זה, הסרט משחק ועוד איך עם מה זה בעצם ספיידרמן ״האמיתי״, זה שמוכר בדמיון הקולקטיבי. גם זה כמובן מתבטא מבחינה עיצובית, כאשר מי שהכי דומה לו הוא פיטר פארקר ב׳, אבל משמניו מונעים מהחליפה לעטוף את פלג גופו התחתון והדבר היחיד שעולה עליו זה הן מכנסי טייץ (רפרנס ל״מין גירלז״, אני מקווה). מי שאמור להיות הגיבור של הסרט מתהלך ברובו עטוף בגרסה שהיא אפילו לא ביתית של החליפה כמיטב המסורת הפארקרית, אלא בשילוב בין בגדיו שלו ותחפושת זולה שקנה בחנות (בסצנה שעלולה לחלץ דמעה ממעריצי ומעריצות קומיקס). האחרים נראים פחות ופחות כמו ספיידרמן, או בצבעים או בצורות, ספק מנסים למלא את החסך וספק יוצקים אל הבור הפעור בצורת ספיידי תוכן משלהם.

הגלגול של הדמות דומה להתגלגלות של הרעיון של ״כל אחד יכול להיות ספיידרמן״, שהופך במהלך הסרט ל״כולנו ספיידרמן״. זה לא ״עם כוח גדול באה אחריות גדולה״ או כל מה שלימדו אותנו על הדמות, אלא יותר כמו ״נו למה הכוח הגדול הזה לא בא?״, או ״איך כולם כבר ספיידרמן ורק אני עדיין לא?״. החליפו ״ספיידרמן״ בכל דבר אחר שתרצו להשיג או רציתם בצעיורתכם, כל אותם רגעים בחיים שבהם אתה מרגיש שאתה היחיד שלא יודע איך להתנהל בסיטואציה שהיא טריוויאלית לאחרים.

אחרי שהוא ננשך ולא מבין מה עובר על הגוף שלו, מיילס מתרץ את מה שעובר עליו בתור גיל ההתבגרות. ומה יותר מייצג את התקופה הזו בחיים מאשר ההבנה שיש דברים שחייבים לעשות, שאי אפשר לעשות רק מה שרוצים. שצריך קודם לגלות מי אתה בשביל להשלים עם זה אין לי מושג מה מכל זה ייקלט או ייספג בצופים הצעירים שיגיעו לסרט (בארה״ב הוא מדורג PG, דירוג מחמיר פחות מכל קודמיו), אבל אני די בטוח שאם הייתי בן-עשרה היום זה היה אחד הסרטים האהובים עליי. אחרי הכל, גם אני ננשכתי על ידי אותו עכביש רדיואקטיבי שגורם לנערים ונערות בכל העולם לחבב את הדמות של ספיידרמן.

לכן ולסיום, התאפקתי עד הסוף עם האישיוז שיש לי בנוגע לייצוגים קולנועיים של הדמות. על טרילוגיית ספיידרמן של סם ריימי חבל להרחיב את הדיבור איתי, כי הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להתנהג כאילו הם לא קרו. אין בינם ובין איך שאני תופס וחווה את הדמות והעולם שלה שום קשר, ומי שמפספס כבר בשלב הליהוק לדמות של פארקר/ספיידי ברור שימשיך להחטיא. צמד הספיידרמנים ה״מופלאים״ של מארק ווב שיפרו את העמדה הבעייתית הזו, עם אנדרו גארפילד בעל המראה החרקי, אבל קשה לומר שגירדו אפילו עשירית מהפוטנציאל של הדמות ועולמה. גם כשהם עשו משהו נכון, כמו ללהק את מארי ג׳יין בחיים האמיתיים, אמה סטון – זה היה לתפקיד של גוון סטייסי. אחרון חביב הוא הספיידרמן של היקום הקולנועי של מארוול, שמתהדר בליהוק הכי נכון עד כה – טום הולנד הצעיר מספיק והאקרובטי להדהים. הצרה היא שאפילו כשנתנו לו סרט להוביל סרט, היו חייבים לתקוע שם את טוני סטארק ועלילת חניכה עצלה, כאילו אנחנו בפרק של ״ספיידרמן וחבריו הבינוניים״.

אז כן, ״ספיידרמן: ממד העכביש״ הוא בקלי קלות סרט הספיידרמן המועדף עליי והטוב בכל הזמנים מבחינתי. הוא ה״באטמן מתחיל״ של סרטי ספיידרמן – הסרט האחד שמאפשר להתעלם מכל מה שקדם לו ולצפות לבאים אחריו. גם אם הוא לא מושלם, הביטו בתחרות שלו. זו הפעם הראשונה שהתרגשתי כמו בסדרה/בקומיקס מהגילויים והתהפוכות שעוברות על הדמות הראשית, כלומר שהסווינג מצד לצד של מנהטן על גבי קורי עכביש היו מסעירים לפחות כמו התנודות הפנימיות של הדמות, וכתוצאה מכך שלי כצופה ושותף לחוויה. יכול להיות שבחלוף הזמן הסרט יפנה את המקום הראשון, אבל הוא כן ייזכר אצלי בתור הראשון שפגע בול בייצוג של הדמות הכל-כך אהובה הזו. אירוני שזה קורה דווקא בסרט שאמור להיות אלטרנטיבה לגרסה הקלאסית.