או לה לה! 2018: מה לראות בפסטיבל לקומדיות צרפתיות

פסטיבל "או לה לה!" לקומדיות צרפתיות הוא כנראה האירוע שהכי נושק למיינסטרים מבין אלה המתקיימים בסינמטקים השונים תחת הכותרת "פסטיבל". זאת מכיוון שהאירוע, שנולד לפני כארבע שנים מתוך פסטיבל הקולנוע הצרפתי הוותיק יותר (שיתקיים בהמשך החורף), לא מביא בהכרח את הסרטים הצרפתיים הכי מדוברים בסצנת הפסטיבלים, אלא כאלה בעלי אופי מסחרי יותר, חלקם אכן מופצים מסחרית מיד אחריו, וחלקם בהחלט יכולים להיות מופצים. שני הפסטיבלים הצרפתיים מנוהלים בידי קרולין בונה, מנכ"לית חברת ההפצה עדן סינמה שהיא זו אשר מפיצה את רוב הלהיטים הצרפתיים בארץ.

הפסטיבל יתקיים בין ה-14 ל-30 בחודש זה, ויתפרש לא רק בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים, שדרות, וראש פינה אלא גם בבתי תרבות בסביון ואשדוד ובכמה אולמות קולנוע ברשתות רב חן ויס פלאנט. בשנים האחרונות זכו הקומדיות תוצרת צרפת לא פעם להצלחה בישראל, בעיקר בקרב הקהל של הסינמטקים, כאשר לא פעם מצאתי את עצמי לא מסונכרן עם אהבת הקהל לגבי הערכה ללהיטים. זה גורם לי להתייחס לכל הקרנה של סרט בפסטיבל הזה כאל הימור, אבל מן הסתם כמו בכל שנה יש בו כמה פנינים שאוהב יותר. ניסיתי לדלות אותן מראש מתוך התכנייה וערכתי בצפייה מוקדמת בארבעה מן הסרטים, עליהם אפרט בהמשך.

מקרב הסרטים שלא ראיתי, אציין את סרט הפתיחה ״שובו של הגיבור״ (Le retour du héros), קומדיה היסטורית המתרחשת על רקע מלחמות נפוליאון ומתהדרת בקאסט מבטיח בראשות ז'אן דוז'רדן ומלאני לורן. את הסרט ביים לורן טיראר והשותף הקבוע שלו לכתיבת התסריטים, גרגואר וינרון, יהיה אורח הכבוד של הפסטיבל. ״או לה לה!״ גם יציג מחדש סרט היסטורי נוסף של צמד היוצרים, ״מולייר״ (Molière) הביוגרפי, שהוא גרסה קלילה של מאוחרי הקלעים של התיאטרון הצרפתי הקלאסי דרך המחזאי הנודע (לא להתבלבל עם היצירה הניסיונית יותר של אריאן מנושקין באותו שם). עוד סרט שצפוי לצאת בקרוב להקרנות מסחריות ונראה כלהיט פוטנציאלי הוא ״ד"ר קנוק״ (Knock), סרטה של לוריין לוי שנעזר בכוכב הקומדיות הכי בולט של הקולנוע הצרפתי בעשור האחרון, עומר סיי.

וינרון גם ייקח חלק בפאנל העיקרי של הפסטיבל, מפגש יוצרים ישראלי-צרפתי שייערך ב-16.11 במכון הצרפתי, הממוקם בשדרות רוטשליד בתל אביב. הפאנל יעסוק בכתיבת קומדיות ומעבר של קומדיות בין תרבויות, וישתתף בו גם הבמאי/תסריטאי בנואה גריפין שבין היתר היה שותף לעיבוד התסריט של הסרט הישראלי ״נודל״ לסרט הצרפתי ״קוקי״. מן הצד הישראלי ישתתף בפאנל איציק קריחלי, שסרטו ״הלהקה האחרונה בלבנון״, מעובד כעת לסרט אמריקאי. את האירוע ינחה מבקר הקולנוע ד"ר אבנר שביט, שבקיא היטב הן בקולנוע הצרפתי והן ביצירה המקומית.

וכעת להמלצות על ארבעת הסרטים בהם כבר צפיתי, בהם המצלה אחת נלהבת ושלוש מסויגות יותר. ארבעת הסרטים למעשה מתחלקים לשני צמדים: שני סרטים קלסיים משנות הששים ושני סרטים חדשים שקשורים שניהם לספורט.

המוח
Le Cerveau

סרטו של ז'ראר אורי מן הסתם לא ימצא את עצמו מככב ביותר מדי רשימות של הסרטים הצרפתיים הגדולים בכל הזמנים – זה לא קורה הרבה עם קומדיות שלא מתחשבות באמינות כתנאי כלשהו לתסריט. אבל הוא מענג כמו קלסיקה אמיתית בעזרת לחיצה על כפתורי הנוסטלגיה, בנייה נכונה של סיקוונסים מרהיבים המכילים הרבה בדיחות קטנות וליהוק של שחקני-על שמסוגלים להפוך דמות נטולת מאפיינים לכאורה לייחודית ובלתי נשכחת.

הסרט צולם בשנת 1969 והוא לחלוטין משקף את התקופה בה נוצר, החל משיר נושא שנשמע כמו שירים רבים מפסקולי סרטים (וסרטים בלבד) ומספר על "המוח" – פושע-על המבריק יותר מכל אדם (דייויד ניבן). המוח שלו כל כך גדול עד שברגעי לחץ הוא לא מסוגל להחזיק את ראשו ישר. חמש שנים לפני האירועים המתוארים בסרט, המוח ארגן שוד מורכב ברכבת מלונדון לגלזגו ומאז לא נתפס. בראשית הסרט אנו חוזים בו בלונדון התוססת והמלאה באנשים צעירים ממנו, בעודו לומד כי המשטרה גילתה פרט שיכול להסגיר אותו. למזלו, הוא בדיוק נמצא בדרכו לצרפת בניסיונו לשחזר את השוד באותה דרך, רק עם סכום גדול יותר: העברת כספי הגיבוי של המדינות החברות בברית נאט"ו מפריז לבריסל. בניגוד לכתוב בתכניית הפסטיבל, המוח מנסה לשדוד את הרכבת בצד דובר הצרפתית של תעלת למנש, למרות היותו בריטי – כי לשדוד רכבת מעבר לתעלה זה לא ממש חכם.

האדם השני שמנסה לשדוד את הרכבת הוא אסיר נמלט בשם ארתור ועוזרו הנאמן אך הספקן אנאטול, בגילומם של ז'אן פול בלמונדו ובורביל, בהתאמה. ארתור סבור כי הוא מסוגל לשחזר את השוד המורכב למרות שכוח האדם שלו כולל רק שני אנשים ולא הרבה ציוד לסייע לו. המוח, לעומת זאת, זקוק ליותר עזרה ולכן הוא חובר למאפיונר איטלקי בשם פרנקי, מה שמכניס גם את איליי וולך לקאסט. השותפת הבריטית-איטלקית מתערערת כאשר אחותו הצעירה של המאפיונר מפתחת חיבה למוח ולא ממש שומרת על תמימותה. מן הסתם, בבוא רגע השוד כל הצדדים יתקלו זה בזה במה שיגרור שורה של סיבוכים והפתעות.

הבמאי לא חוסך ברגעים אבסורדיים – חיית מחמד לא שגרתית שגורמת להרס רב, בלבול בסצנת הבריחה מן הכלא, או קרב יריות בעיירה קטנה אשר נהנית ממופע זיקוקין כהסחת דעת. יחד עם זאת, תכנון השוד משלב בין האבסורד לבין דיוק בתכנית ובמה שאמור להיות הביצוע שלה, מה שגורם לסרט להיראות לרגעים כמו סרט של מלוויל שלוקח את עצמו מעט פחות ברצינות. הסרט צולם במקביל גם בגרסה שדוברת כולה אנגלית, אך הוא יוקרן בגרסה בה הדמויות מדברות אנגלית רק בחלקים בהם טבעי שיעשו זאת. הבריטי הבכיר בקאסט מגלם דמות שיודעת שפות, הוא הרי המוח.

השוטר מסן טרופז
Le Gendarme de Saint-Tropez

גם סרט זה צולם בשנות הששים, אבל דומה כי כמו רבים מן הסרטים בהם כיכב לואי דה פינס, הסרט מנותק מכל תקופה ממשית ומשמש ברגעיו הטובים כתירוץ לגאגים קומיים של השחקן האקסצנטרי. אלה משולבים בנוף של עיר הנופש בריביירה הצרפתית ובסצנות מרובות משתתפים עליהם מנצח הבמאי ז'אן גירול, מי שביים את דה פינס במספר סרטים, כולל בכמה סרטי המשך לסרט זה.

העלילה הלינארית לא מורכבת והיא לא הנקודה החזקה של הסרט: שוטר קפדן ולא בקיא בכללי ההתנהגות החברתית שאינם רשומים בחוק, מקבל קידום ועוזב עם בתו את העיירה הכפרית לטובת עיר הנופש שמאוייתת לא נכון בעברית בכותרת. בעוד השוטרים האחרים בעיר מבינים כי עמו בצוות עליהם היה לעבוד מעט יותר ברצינות, בתו הצעירה מתחילה לחוש בושה מול התרבות של צעירי המקום, המתלבשים פחות בצניעות מן הדרישות של אביה. על מנת לעשות עליהם רושם, היא מעמידה פנים כי היא בתו של מיליארדר אמריקאי אשר היאכטה שלו מנקרת עיניים בנמל, וזה לא ההתפחות הכי דרמטית סביבה. עלילת הבת עובדת פחות טוב מן הקטעים שהלב שלהם הוא לואי דה פינס, בתפקיד שכאמור פתח עבורו סדרת סרטים ששרדה אפילו סרט בו השוטר נלחם בחייזרים.

כמו הבנים
Comme des Garçons

נמשיך עם ייצוג של שנות הששים בקולנוע, אבל הפעם עם סרט עכשווי שחוזר אחורה בזמן בשילוב של נוסטלגיה וביקורת כלפי הסקסיזם הקשה שהיה בעבר. זאת על מנת להראות עד כמה נשים הופלו בדרכים לא הגיוניות, עד לנקודה מתמקמת יחסית בהיסטוריה (או עד ימינו אנו, אבל סרטים כאלו מדגישים את מה שכן השתנה). סרטו של ז'וליאן האלרד שואב השראה מסיפורה של קבוצת הכדורגל נשים הראשונה בצרפת.

בשנת 1969 מועדון הכדורגל של ריימס, שבשנות ה-50 היה מן הטובים באירופה, ירד לליגת המשנה.במסיבת עיתונאים, כתב בשם פול (מקס בובליל) מתעמת עם הבעלים ומוצא את עצמו מוצב בשיפולי העיתון בחיפוש אחר גימיק. שמועה על כך כי במדינות אחרות יש קבוצות נשים ואף נבחרות, גורמת לו לנסח מודעה בעיתון לקבל לראיון נשים אשר טוענת כי הם רוצות ויודעות לשחק. בניגוד לרצונו הוא מצרף לקבוצה את עמנואל (ונסה גיד) המזכירה אשר צותתה לעזרתו. עמנואל נרתעת מלשתף פעולה עם פול האופורטוניסט ורודף השמלות, אבל היא למעשה הגרסה של הסרט לסופרמן: לא רק שהיא הכדורגלנית הטובה ביותר, ברמה של לנצח לבד קבוצת נוער מקצועית, פול ויתר הגברים לא מבחינים ביופי שלה מכיוון שהיא מרכיבה משקפיים.

כמו רבים מסרטי "או לה לה!" לאורך השנים, זה לא סרט לחפש בו הפתעות בעלילה או להתחמק מקלישאות, אלא ביצוע אלגנטי של הצפוי. העיסוק במודלים שונים של נשיות חדשה, גם אם בנגיעות קלות בלבד, יחד עם הז'אנר של סרט ספורט אשר לא מתעכב על משחקים מותחים מדי – בהחלט עובד. הקבוצה המתגבשת מוצאת כמה יריבות למשחקים לא רשמיים, אבל העימות העיקרי שלה הוא עם הממסד השמרני – הן התאחדות הכדורגל והן מועדון הכדורגל של ריימס לא סבורים כי יש לנשים מקום על המגרש.

משחק הגמר
La Finale

תת-ז'אנר שהולך ותופס לא מעט כותרים בקולנוע האירופאי העכשווי הוא "מסע משעשע עם חולה אלצהיימר". אחרי שני סרטים של במאים איטלקיים, ״אהבה בדרכים״ של פאולו וירזי שהתרחש בארה"ב ו"כל מה שתרצה" של פרנצ׳סקו ברוני (שבעצמו שיתף פעולה מספר פעמים עם וירזי) מגיע גם הסרט הצרפתי הזה.

רולן הוא מסעדן פריזאי שעקב התדרדרות די מהירה במצב המחלה שלו עובר לחיות עם בתו ומשפחתה בליון, אחרי שנים של נתק יחסי. למרות שינוי הסביבה, הוא עדיין סבור כי הוא נמצא בביתו וכי הוא לקח את כלבו (המת) לטיול. הבת ובעלה נוסעים לחפש לו מעון קבע אחר, אף כי הם מאמינים כי עוד רחוק היום בו ישכח את אירועי המפתח בחייו – לידת הבת, המוות של אשתו וגמר גביע העולם בכדורגל בו צרפת ניצחה את ברזיל בשנת 1998. מי שמופקד על השמירה על הקשיש שנוטה לצאת ולהיכנס לבתי זרים כאילו הם שלו הוא נכדו של רולן, תיכוניסט בשם ג'יי.ביי. המתכונן בעצמו למשחק הגמר החשוב בחייו – גמר גביע הכדורסל לתיכונים בצרפת, תואר יוקרתי שגם יכול לתת לו חוזה מקצועני.

שלל נסיבות מעקב את דור הביניים בדרך החזרה והציפייה היא כי ג'יי.ביי יוותר על המשחק נוכח הנסיבות. במקום זאת, הוא מחליט לקחת את הסב איתו לפריז, עם הסברים אשר משתנים תוך כדי המסע שכולל החלפה של מספר דרכי תחבורה ועיקופים לא צפויים בדרך. כצפוי, הנער ילמד על צדדים שלא הכיר בסבו ויבין שההיעדרות של הסב מחייו בעודו צלול לא הייתה כה גדולה. מאידך, הוא ילמד כי לבני הדור הותיק היו דעות פחות תקינות פוליטיות ובהיעדר יכולת ריסון רולן פולט אותן גם באופן שפוגע בחברים קרובים מעברו. גם במקרה של סרט זה, מדובר בסרט ספורט אשר נע לעבר גמר כפול: הן משחק הכדורסל שהתוצאה שלו לא ידועה והן המשחק הגמר הישן שלתוצאה הידועה שלו רולן מסרב להאמין (יוצרי הסרט לא ניחשו שבשנה שבה הוא יצא צרפת תזכה פעם נוספת בתואר).

העיסוק הקומי במחלה הקשה, כמו בסרטים אחרים, מעורר אי נחת אך גם הזדהות, הבנה, ובסופו של דבר גם סוג של מבט כנה על האובדן שיש בו גם אופטימיות על החיים שנחוו, אפילו אם נשכחו. לכן, הסרט זורם לכל אורכו ולא מביך את הקהל עם בדיחות נמוכות או אכזריות מדי, גם אם חלק מן הסיבוכים בדרך נראים מכניים מאוד, ולא כל הניסיונות של הסרט לייצר מתח או הומור עובדים באותה רמה.