"הנערה ברשת העכביש", סקירה

בעדכון השבועי על הסרטים החדשים אורון שאל אם יש עדיין מי שמתרגש לקראת סרט ליסבת' סלנדר חדש. התרגשות זו אולי מילה גדולה מדי, אבל סקרנות, בהחלט הייתה. במיוחד לאור העובדה שהבמאי הוא פדה אלוורז (הרימייק ל"מוות אכזרי" ו"לא לנשום" המותח והמהנה מ-2016). אלוורז שיודע לייצר מתח מצמית ומפתיע שגם מרענן נשמע כמו בחירה טובה להמשך דרכה הקולנועית של ההאקרית עם קעקוע הדרקון. הוא נכנס לנעליים קצת שחוקות, אחרי הטרילוגיה השבדית בכיכובה של נומי ראפאס ובבימוי נילס ארדן אופלב, ואחרי הרימייק האמריקני של דיוויד פינצ'ר לסרט (ולספר) הראשון.

אלוורז, שגם חתום על התסריט המעובד יחד עם ג'יי באסו ("Song of Songs") וסטיבן נייט ("לוק", "סימנים של כבוד") מתמודד כאן גם עם דמות (ולמעשה שתיים, ומיד אתייחס לכך) שהקהל מכיר ואוהב, וגם עם האכזבה האפשרית מהסרט של פינצ'ר, ומהיחסים המורכבים עם הספר עליו הוא מתבסס. הספרים עליהם מבוססים הסרטים התחילו כטרילוגיה מצליחה שמכונה "טרילוגיית המילניום" מאת סטיג לארסון המנוח. לארסון, שהיה עיתונאי ופעיל פוליטי שנאבק בימין הקיצוני ובגזענות בשבדיה, מת בגיל 50 מהתקף לב ומעולם לא זכה לראות את ספריו הופכים לרבי מכר בקנה מידה בינלאומי.

בהיעדר צוואה, הוא השאיר אחריו בלגן לא קטן באשר להמשך עלילותיהם של גיבוריו הספרותיים. לארסון יצר את ליסבת סלאנדר (בסרט הנוכחי מגולמת על ידי קלייר פוי, או המלכה אליזבת בשבילכם מסדרת הטלוויזיה "הכתר") ואת מיכאל בלומבקוויסט (סווריר גודנסון). סלנדר היא האקרית מבריקה אך מאותגרת חברתית,  עם סטייל פאנקיסטי, משפחה מצלקת ועוד גורמים שונים ואיומים לפוסט טראומה. בלומבקוויסט הוא עיתונאי מבריק לא פחות, עם חיבה לתחקירים שמעמידים אותו בסכנת חיים. בסרטים ובספרים הקודמים השניים הכירו ועברו כברת דרך שכוללת חשיפה של פשעים בקנה מידה לאומי, וכן כאלו שמערבים את משפחתה של סלנדר, בעיקר את אביה הפסיכופט שעמד בראש ארגון פשע.

הסרטים הקודמים כוללים תמהיל של עלילת מתח בלשית עם התפתחות הדמויות כשסיפוריהן האישיים משתלבים בפשעים אותם הם חוקרים בדרכים עקלקלות. לפעמים לא היה ברור מה המרכז כאן, סיפורה האישי והמשפחתי של סלנדר, או איזה צדק גדול יותר שצריך להשיב על כנו, או בכלל החיבור הרגשי והמיני בינה לבין בלומבקוויסט. האמת איפשהו באמצע, והמתח בין הנרטיבים ייצר את רוב העניין. כעת, העיבוד החדש מבוסס על הספר הרביעי, אותו כתב סופר חדש, דיוויד לגרקרנץ, למורת רוחה של אלמנתו (לא באופן רשמי אם תשאלו את הרשויות) של לארסון, שמחזיקה בכתבים של הסופר המנוח שיכולים גם הם, בתיאוריה, לשמש בסיס לספר נוסף.

לא קראתי את כל הספרים, אבל זכורות לי התרשמויות חיוביות של אוהבי הסדרה מהספר של לגרקרנץ. השאלה היא האם העיבוד הקולנועי שלו ישמח את חובבי המותג, ויותר מכך, האם הוא עומד בפני עצמו. התשובה, בגדול, היא שמדובר בסרט מתח לא נוראי, כזה שיש בו מספיק מרכיבים מעניינים כדי להעביר את 115 הדקות שלו. אם יוצאים מנקודת ההנחה שחלק מהצופים לא מכיר, או בואו נודה בזה – לא זוכר מה קרה קודם, אפשר להסתדר כאן עם מה שיש. אבל, וזה אבל גדול, צריך להתעלם מכמות מרשימה של פגמים ותקלות אמינות בעלילה, בחלק מהדיאלוגים, ובסמליות אגרסיבית שמפריעה ליהנות מהגילום החדש של סלנדר.

שם הספר הראשון במקור היה "גברים ששונאים נשים", ואפשר להבין למה. שם הספר הרביעי במקור הוא "זה שלא הורג אותנו". גם הפעם מדובר בשם הולם, כי הסרט חוזר ועוסק גם באירועים טראומתיים מעברה של סלנדר. עוד יתרון של השם המקורי הוא שאינו כולל שום עכביש, כי כמות הפעמים בהם זכינו לקלוז אפים רבי משמעות של עכבישים או לוחות שחמט בסרט התקרבה למחוזות הגיחוך והטרחון. הפעם אנחנו פוגשים את סלנדר זמן מה אחרי הפללה שהובילה לתסבוכת המשפטית ממנה יצאה בפעם האחרונה שראינו אותה. היא מתנהלת כרגיל – פועלת כמו מלאך חבלה אפל כאילו שההירואין שיק והפאנק לא מתו מעולם, נוקמת בגברים נאלחים ששונאים נשים, ומצילה את הנשים בהן הם מתעללים.

הסגנון של כתוביות הפתיחה, ולמעשה כבר עצם קיומן, מעידים על כך שיש כאן שאיפה לבסס מותג, ועוד איזה. הדרמטיות, השילוב של מתכת ועור כהים ומבהיקים שנשפכים ומתוכם מגיחה דמותה של סלנדר בפתיח מכוונים ללא פחות מג'יימס בונד – גירסת המילניום. ויודעים מה, עם הצהרת הכוונות הזו אפשר לחיות בשלום. סלנדר היא ללא ספק הגיבורה של הסרט הזה. אם בתחילת הדרך זמן המסך וההתפתחות שהיא ובלומבקוויסט עוברים התחלקו שווה בשווה, כאן כבר יש הטייה ברורה לטובתה. היא המרכז, והעיתונאי שלא יודע איך להמשיך ולכתוב בלעדיה הוא דמות משנית וכמעט זניחה לעומתה.

אני משערת שזה מהלך מכוון, גם אם לא כולם יאהבו אותו. דמותו של העיתונאי שלוקח סיכונים, לוחם הצדק, מחווירה כאן לעומת סלנדר. עולה שאלה מצד שותפתו למערכת ולאינטימיות (ויקי קריפס מ"חוטים נסתרים" שלא מורגשת כאן כלל בדקות המעטות שניתנו לה) האם הוא חושב שבלי סלנדר אין לו ממש יכולת או הצדקה להיות עיתונאי, כי שני הסיפורים הגדולים והמרשימים שכתב – היו קשורים אליה. כל מה שהסרט עושה בהקשר שלו הוא להבהיר לנו שהשאלה הזו די במקום. יכול להיות שבלומבקוויסט עובר איזה תהליך גדול, איזה משבר של הפרינט מול הדיגיטל, הדברים האלו מצוינים פה ושם בסרט, אבל הם קישוטים, רגעים של הפוגות בין עוד פיצוץ ממנו סלנדר נחלצת בעור שיניה (ובאופן לא הגיוני בעליל) לבין עוד רגע בו היא מפגינה תושייה ויכולות כמעט על-אנושיות, עם או בלי מחשב.

אם הסרט מכוון להיות עוד פרק בקורותיה של הדמות הזו, ומבקש להרגיל אותנו לליהוק חדש שלה ולסיפור חדש, אפשר לצפות למופרכות קלה, כמו בסרטי ג'יימס בונד עצמם, וכן, כמו בסרטי ג'ון וויק שמנסים לבנות מותג באותו סגנון – עם תמה שונה. זה בסדר גמור שיש בסרט פשע שמערב גניבת מידע מסוכנות הביון האמריקאית על ידי מדען שהתחרט (סטיבן מרצ'נט) על כלי הנשק שיצר, ותסבוכת בקנה מידה בינלאומי שמערבת את המאפיה הרוסית וחשש ממלחמה גרעינית. זה גם בסדר גמור שסלנדר יכולה להיחלץ מכל צרה אליה היא נקלעת עם קצת עזרה מחברים מוכשרים כמוה, או על ידי מניפולציה של קוד. זה גם בסדר, בעיניי, שאנחנו רואים את הגוף של סלנדר – כי הוא מיוצג רוב הזמן כמו שהיו מראים לנו גוף של גיבור גבר – ככלי אתו היא מתנהלת, אוכלת, שוכבת, נפצעת ונלחמת. אפשר להתווכח אם ייצוג המיניות והמגדר שלה מרעננים באמת או קצת נחווים כפנטזיה של גבר על אישה קרה ומיסתורית – אבל אפשר לחיות אתם. 

מה שפחות בסדר הוא כל החלקים הקטנים שלא עובדים בדרך אל הסיפור הגדול. סלנדר מוצאת את עצמה במרכזה של פרשיה בינלאומית, אבל אין שום היגיון באופן שבו חלק מהדמויות לוקחות בה חלק. כלי נשק שהן משיגות יש מאין, דמות של ילד שנמצאת בסרט רק כדי שנוכל להראות שיש לסלנדר איזה עניין עם חסרי ישע, רגעים דרמטיים בהם הסאבטקסט נאמר בצורה כל כך בוטה שאין ברירה אלא לנוע באי נוחות קלה, רגעים בהם היו אמורים לחסל את סלאנדר ולסיים את הסרט באמצעיתו, אבל אפשרו לה לשרוד, כי ככה התסריט רצה, ועוד רגעים קטנים ובינוניים של תסכול.

הדבר שלא חשבתי שיחסר לי, הוא הסברים היי-טקיים לכאורה על פעולותיה של סלנדר. לרוב דיבורים כאלו רק ממלאים חלל, וגם ככה לא אומרים כלום. אבל ברגע שוויתרו עליהם כליל, האופן שבו סלנדר, חבר האקר בשם "מגפה" (קמרון בריטון) וגם הפעולות שמבצע הסוכן האמריקאי (לאקית סטיינפלד) נראים כמו חזיון תעתועים. יש בשיאו של הסרט שימוש מאוד מרשים בטכנולוגיה מתקדמת ומסובכת שסיכוי טוב שלא קיימת במציאות, אבל היא מגיעה בלי שום הסבר מקדים, מה שהופך אותה לעוד דאוס אקס האקרינג. כמעט כל הפעולות שסלנדר מבצעת בסרט לא מוסברות, לא מדוברות, היא כל כך קרובה להתנהלות של גיבורת על שלפרקים היא מתנהלת יותר כמו באטמן ופחות כמו סוכנת חשאית מטעם עצמה.

נכון, שיטות הפעולה שלה יותר מזכירות את הבלש העטלפי, אבל הסיפור שלה מעוגן בקרקע קצת יותר ריאליסטית, ולו במעט. גם בעולמות של 007 יש את Q שנותן הסבר מוגזם אך ברור על כל הגאדג'טים שיצילו את הגיבור ברגעי האמת. כאן אין מספיק התייחסות אליהם, והתוצאה רק מפחיתה מכוחם. 

אז חוץ מהפוטנציאל והכוונות הטובות, למרות שלצערי אני בספק אם סלנדר תהפוך בקלות למותג שהייתי רוצה לראות, יש עוד משהו טוב בסרט. נוסף למבע – משחקים בין אור לבן לבין אפלה וחושך ונופים מרהיבים – אורבניים וטבעיים כאחד, קלייר פוי עושה עבודה מצוינת. היא משכנעת ולא נשארת בצלה של ראפאס, והיא וגם יתר הצוות, לדעתי, עושים את המיטב עם העלילה שניתנה להם. 

החלק המעניין ביותר אולי, מגיע מאוחר מדי. סלנדר צריכה להתעמת עם מישהי (סילביה הוקס, שגילמה את לאב, האנדרואידית היעילה והאכזרית ב"בלייד ראנר 2049") ומדובר בעימות גם באופן חיצוני וגם באופן פנימי. יש כאן שדים מהעבר שחוזרים לרדוף אותה, וחבל שלא שוהים איתם קצת יותר בהווה. הדינמיקה בין שתי הדמויות מסומנת עם צבעים עזים וכמה משפטי מפתח מלודרמטיים, והייתי שמחה לראות עוד ממנה, במקום להסתפק בכמה רגעים בומבסטיים. דווקא הסיום מעלה שאלה אמיתית וכואבת של אחריות כלפי אחרים. ממש בדקות האחרונות של הסרט צפים ועולים כמה משקעים שהיו ברקע לכל אורכו, אבל לא טופלו כראוי ולא קיבלו מספיק נפח. השאלה הגדולה איתה סלנדר תצטרך להתמודד מגיעה רק בסוף, וכמו הפוטנציאל של הסרט כולו, משאירה תחושה קלה של תהייה ופספוס. גיבורה כמו סלנדר יכולה לרענן לנו את המסכים ואת הנרטיבים, גם כגיבורה נשית שמקבלת את כל הפוקוס של גיבור אקשן גברי וגם כי היא פשוט דמות מעניינת. אני מקווה שנראה אותה שוב, גם אם הסרט הזה התפספס, בסופו של דבר.