"ילד יפה", סקירה

בין כל סרטי האוסקר ושוברי הקופות, נראה דווקא שהסרט שהכי מעורר עניין כרגע הוא הדוקו הישראלי "יונתן אגסי הציל את חיי", והוא עושה זאת כבר כמה שבועות ארוכים ברציפות. לא יצא לי לכתוב על זוכה פסטיבל ירושלים של תומר היימן, בעיקר כי לירון עשתה את זה נפלא פה אצלנו, וזה לא הזמן להאריך בעניינו אז רק אקצר ואגיד שעל אף שיש לי מעט הסתייגויות ממנו הוא ללא ספק חוויה קולנועית מאוד אינטנסיבית עם כמות די אדירה של סצנות בלתי נשכחות, שגרמה לי לחשוב והרבה.
הרחק מהמסך הגדול, בנטפליקס, מתרחש בימים אלה גם משהו שמחולל לא מעט תשומת לב (לפחות במעגלים הקרובים אלי. מאוד קשה להיות אובייקטיבי לגבי זה) – מיני-סדרת האימה "מי מתגורר בבית היל?" של הבמאי החביב על סריטה מייק פלאנאגן ("המשחקים של ג'ראלד", "האש"). כבר הרבה זמן לא שמעתי התלהבות כזו מסדרה של נטפליקס, ובעיני השבחים אכן מוצדקים.

הסיבה שאני פותח את הסקירה על "ילד יפה" (Beautiful Boy) באיזכורים של סרט תיעודי ישראלי וסדרה של נטפליקס, היא מכיוון שחשבתי על שניהם לא מעט במהלך הצפייה בסרט הקולנוע החדש לשמו התכנסנו. "ילד יפה", המבוסס על שני ספרים אוטוביוגרפיים, עוסק בנושא ההתמכרות דרך אבא אשר רואה איך בנו נופל למחילת הארנבת האכזרית הזו מבלי יכולת לעזור לו, כשמדי פעם הסרט מתרכז גם בבחור הצעיר שנאבק במחלה. התמכרות לסמים קשים היא גם המנוע של "יונתן אגסי הציל את חיי" ו"מי מתגורר בבית היל?" והאמת היא שאת הטיפול של שניהם הערכתי ואהבתי הרבה יותר.

ל"מי מתגורר בבית היל?" יש את הפריבילגיה לעסוק בזה על פני 10 שעות, אז ההשוואה לא באמת הוגנת. לעומת זאת, אל מול "יונתן אגסי הציל את חיי", על אף שהוא תיעודי, יהיה לי קל יותר להסביר מדוע "ילד יפה" לא מצליח להתעלות מעל יופי של בחירה לצפייה בשיעור חברה בכיתה ו'.
על פניו הכל בסדר עם "ילד יפה". הוא מצולם היטב, השחקנים ממש משתדלים, יש שירים מצוינים בפס הקול שלו, והוא גם נראה כמו תוצר של הרבה כוונות טובות. אבל מה שאין בו, כך לפחות על פי החוויה שלי צריך לסייג, הוא לכלוך, כאב, זעם ועל כן נראה שאין בו אמת. אפשר להגיד מה שרוצים על "יונתן אגסי הציל את חיי" אבל כזה סרט שדוהר בקצב מטורף אל הקהל שלו, נוגח בו בבטן ומעיף אותו עשרות מטרים אחורה לא מאוד קל למצוא, והרבה מזה בזכות חוסר המורא של יונתן אגסי להיחשף מול המצלמה והמבע הקולנועי החי והמחוספס של היימן (משהו, אגב, שאני גם קצת נרתעתי ממנו, אבל על האפקט אי אפשר להתווכח).
"ילד יפה" הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של סרטי התמכרויות שאנחנו מכירים בערך מאז שהקולנוע התחיל לדבר: "האיש עם זרוע הזהב", "כובע מלא גשם", "אהבה של גבר לאישה", "רקוויאם לחלום", "טיסה", "קנדי", "מנת יתר" הישראלי ועוד רבים. ככזה, ויכול להיות שזה לא הוגן אבל אין מה לעשות, הסרט החדש חייב לפחות אחד משני דברים על מנת שתהיה לו הצדקה. הוא צריך או להביא משהו חדש או מעניין מבחינה קולנועית, או לחבר אותנו באופן מוחלט לאימה והכאב של הדמויות שלו. "ילד יפה" הוא סרט, ובכן, מאוד יפה. ובזה אני מתכוון לנקי מדי. נכון, לא כל הסרט צריך להיות התפלשות בביבים, אבל שיהיה בו משהו אחד אפילו, סיקוונס אחד, דקה-שתיים כאלה בשביל שנאמין לו.

Timothée Chalamet as Nic Sheff and Steve Carell as David Scheff star in BEAUTIFUL BOY

אבל יש עוד. הבמאי הבלגי פליקס ואן חרונינגן הגיע להפקה ההוליוודית הזו לאחר שהיה מועמד לאוסקר הסרט בשפה זרה על "המעגל השבור" (וכנראה גם היה מאוד קרוב לזכייה), שיש הרבה אלמנטים סיפוריים דומים בינו ובין זה החדש, בעיקר החוויה של ההורים שעומדים מול טרגדיה מתמשכת שגובה מהם מחיר כבד מאוד. גם מבחינה צורנית הסרטים זהים, כי בשניהם ואן חרונינגן מפרק את הנראטיב ומגיש לנו סיפור שקופץ בזמנים, חוזר על סצנות שמקבלות משמעות אחרת בכל פעם, ומוותר על הכרונולוגיה.
על פניו הבחירה הזו מאוד ראויה גם ל"ילד יפה" מכיוון שהיא מייצרת מצב שבו, כמו הדמויות, אנחנו הולכים לאיבוד במציאות שלנו והקרקע איננה יציבה. בנוסף זה גם נתמך בתפיסה שהתמכרות יכולה להיות מעגל די מרושע שאין בו התחלה וסוף, והתבנית חוזרת על עצמה כל פעם קשה יותר. מה גם שיש פה אלמנט דטרמניסטי שמבהיר ששום דבר לא ישתנה, והטעויות יחזרו על עצמן.
עקרונית זה עובד היטב, אבל ברמת החוויה זה הופך את "ילד יפה" לסרט די מתיש ואפילו קצת משעמם לפרקים. ייתכן והחלק של ההתשה הוא מכוון, אבל קשה לי להאמין שזה תקף גם לסוף המשפט. בגדול, הסרט הולך על כל קלישאות סרטי ההתמכרות, אבל מגיש אותם מעורבלים. לא יותר מזה. וזה חבל כי דווקא יש אלמנט אחד מוצלח מאוד בסרט שטרם ראיתי שמטופל באופן משמעותי בסרטים אחרים: הרגע בו ההורה, שבאמת יעשה הכל כדי להציל את בנו (ב"ילד יפה" הוא אפילו מנסה את הסמים, במה שיכול להיות מחווה לאורפיאוס המיתולוגי, או שסתם הלכתי רחוק מדי), צריך פעם אחת להגיד "לא. אני לא יכול לעזור לך יותר. תתמודד לבד". אני לא מצליח לחשוב על משהו קשה יותר וצורב יותר לעשות, ולדעתי אם זה היה מרכז הסרט, ולא רק עוד תפנית עלילתית, זה מה שהיה הופך את "ילד יפה" ליותר מעוד סרט סבבה על התמכרות.

וזה מביא אותנו לשחקנים, שהרבה הושם על כתפיהם, והאמת היא שהם בהחלט ההצלחה הגדולה, אולי היחידה, של "ילד יפה".
סטיב קארל כבר הוכיח שהוא שחקן דרמטי ענק ולכן אין פה הפתעה גדולה שהוא מגיש הופעה מנצחת, אם כי שמעתי לא מעט הסתייגויות גם ממנה. לקארל יש איזושהי איכות מאוד טבעית והוא מנתב את הסרט הרחק ממלכודות מלודרמטיות, אחראי על הרגעים החזקים ביותר של הסרט.
הצד השני הוא כמובן הילד, טימותי שאלאמה, שגנב את הלב שלי ושל עוד עשרות אלפים ברחבי העולם בשנה שעברה עם תפקיד הפריצה שלו ב"קרא לי בשמך" עליו היה מועמד לאוסקר. שאלאמה, אני מאמין, נבחר לתפקיד הזה לא רק בגלל שהוא מוכשר ומבטיח, אלא גם כי בשונה מקארל בעל המראה השגרתי, שאלאמה נראה כמו מלאך (עם השיער הכי יפה שהתגלה על בן אדם מאז הבריאה כפי הנראה) והרעיון היה להדגיש את הפער בין המקום הנמוך שהוא מגיע אליו לבין החזות שלו. לדעתי זה פחות עובד, מכיוון שבשום שלב לא האמנתי לו שהוא בתחתית כפי שהסרט רוצה שנרגיש.
אבל אם הייתי צריך לבחור את ה-MVP של הקאסט, הייתי ללא ספק מצביע על מוירה טירני, המגלמת את אשתו של קארל ואמו החורגת של שאלאמה. זה חריף אפילו יותר כי זה נראה כאילו ואן חרונינגן אמר לה "תראי, מה שנעשה הוא שאני לא אתן לך שום דבר לעבוד אתו, למעשה אני אהפוך את כל מה שקשור לדמות שלך לאנטי-קליימטי ואעצור רגע לפני הדרמה, ואת צריכה לנצח עם הנתונים האלה". והיא ניצחה, שתהיה בריאה. יש לה סצנה אחת שמרגישה כאילו היא עומדת להיות קליפ האוסקר הטוב ביותר אי פעם, אבל בסופו של דבר נשארת רק שתיקה, ועדיין זה הרגע הכי זכיר מהסרט.

לי קשה להמליץ על "ילד יפה" כי אני מרגיש שפשוט ראינו את הסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובאופנים מרשימים הרבה יותר, שזה קצת מרגיש כאילו משהו השתבש. אולי היה פה איזשהו ניסיון לעשות משהו שלא צלח, אולי בעצם הדברים שהסרט רצה להבליט כדי להתייחד בסופו של דבר הרגו את הדרמה. לא בטוח. זה בשום אופן לא סרט גרוע, אלא רק כזה שפשוט היה פה וחלף.
שוט סיום נפלא, מה שכן.