פסטיבל חיפה 2018: "אסאקו 1 ו-2", "מלחמה", "גלאובנברג"

אתמול סוף סוף נפתחה מהדורתו ה-34 של פסטיבל חיפה, והיום אנחנו מתחילים עם הדיווחים והסקירות מחג הקולנוע מהכרמל לשנת 2018. גם אני וגם עופר כבר התמקמנו והתחלנו לפקוד את האולמות. אתם יותר ממוזמנים להצטרף.

סרט הפתיחה הרשמי של הפסטיבל היה "סיפור אחר" של אבי נשר, אבל אני התחלתי את היום מוקדם יותר ובזמן הפתיחה החגיגית הייתי באולמות המקבילים, וכך צברתי שלושה סרטים על היום הראשון. האמת שבקטע לא מתוכנן ומאוד מוזר, צמד הסרטים הראשונים שלי היה זהה במדויק לסרטים שלי לפני שנה בדיוק – הראשון הוא דרמה קומית שעוסקת באסייתים שאני לא לגמרי מבין מה הסיפור שלהם, והשני דרמת מקום-עבודה צרפתית. לאחר מכן עברתי לשווייץ לסיפור אחר לגמרי.

"אסאקו 1 ו-2" – Asako 1&2

אחד מנציגי התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בחיפה השנה, הוא סרטו של ריוסוקה המנוצ'י המגיע מיפן. הוא נפתח כאשר נערה בשם אסאקו מתאהבת עד כלות בבחור בשם באקו, ועל אף אזהרותיה של חברתה הטובה ביותר, נסחפת עמוק לתוך מערכת היחסים הזו, כמו שבדרך כלל קורה לנו עם אהבה ראשונה. אבל באקו אכן איננו מישהו שאפשר לבטוח בו, ויום אחד הוא פשוט נעלם. כמה שנים קצרות לאחר מכן, אסאקו עובדת בבית קפה בעיר הגדולה ומגלה שבבניין המשרדים לידה עובד בחור שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו זה ששבר את ליבה. הוא מכחיש כל קשר לאותו צעיר פוחז, וכאשר אסאקו משתכנעת שזה אכן איננו אותו בחור, היא מתאהבת והשניים פוצחים ברומן, אבל מהעבר קשה להשתחרר, ואסאקו ,תחווה זאת על בשרה.

לי לקח קצת זמן להתחמם עם סרטו של המנוצ'י. אכן יש משהו באהבת הנעורים המקסימה שפותחת את העלילה שריגשה אותי למדי, אבל המבע הקולנועי הפשוט, כמו גם הפאסיביות והתלותיות המוחלטות של אסאקו, קצת השאירו אותי מרוחק. עם זאת, כאשר הרומן השני מתחיל ללבלב, משהו פתאום נכנס למסלול, וכאשר הבנתי שהסרט עוסק בהשלכות חוויותינו הראשונות על כל צעד שנעשה בעתידנו, לא רק שמצאתי עם מה להזדהות, גם לסרט היו רגעים פשוט מתוקים שחושפים לנו איך שני אנשים מתאהבים אחד בשני. זה הצליח לפרק לי את הציניות ולפתוח לי את הלב, אבל רק עד גבול מסוים. כל הזמן היה לי איזה הבהוב בראש שיש פה קצת בלאגן, ואת הדמות של אסאקו, על שלל פעולותיה, לא ממש הצלחתי להבין. מה גם שהסתימות הזו במעשיה מנעה ממני להבין למה הבחור החדש כל כך מאוהב, ולכן היה לי קצת קשה לדאוג כאשר מערכת היחסים עמדה בפני משבר.
הכל החריף והתרדר לאחר איזשהו מפנה שמתרחש לקראת המערכה האחרונה, שפשוט הוציא אותי לחלוטין מהסרט והבהיר לי שאסאקו היא לא בן אדם אלא ייצוג. זה הפך את החצי שעה האחרונה של "אסאקו 1 ו-2" לכמעט בלתי נסבלת, כל מה שקרה נראה לי חסר פשר לחלוטין, ופשוט פיללתי את נפשי שהדבר הזה ייגמר. 120 הדקות שלו הם ממש הרבה יותר ממה שהוא צריך, והרגעים האנושיים הקטנים והיפהפיים שפזורים במהלכו הולכים לאיבוד במה שאני תפסתי כסרט די מקושקש ולא אחיד שהצטבר לכדי חוויה לא חיובית בלשון המעטה.

הקרנה נוספת: 28.9 – 14:45 (טיקוטין)

"מלחמה" – At War / En Guerre

וממתמודד אחד בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, היישר למשנהו, הפעם מצרפת. סרטו הקודם של הבמאי סטפן בריזה, "ערכו של אדם" מ-2015, הוקרן גם הוא כחלק ממתמודדי דקל הזהב של קאן, ואפילו העניק לשחקן הראשי שלו, וינסנט לינדון (המקבילה הצרפתייה של אהוד אולמרט) את פרס השחקן. "ערכו של אדם" הוקרן בהקרנות מסחריות בארץ, והסיפור על האיש הנאבק באבטלה בגיל מבוגר זכורה לי בעיקר כחוויה טרחנית ודי דידקטית.
בסרטו החדש בריזה משתף פעולה שוב עם לינדון, וגם הפעם מדובר בסיפור על הצווארון הכחול הצרפתי, אבל מכיוון מעט אחר. המלחמה בשם הסרט היא מאבקם של עובדי מפעל לחלקי חילוף למכוניות בתאגיד הגרמני שמעסיק אותם בעקבות החלטה לסגור את המפעל ולשלוח 1,100 עובדים הביתה, בשונה מההסכמים שנחתמו מבעוד מועד. העובדים, בהנהגתו של לורן (לינדון), פוצחים בשביתה שמתארכת על פני כמה חודשים ונאלצים להיאבק לו רק בתאגיד ובתקשורת, אלא גם בסכסוכים פנימיים בינם ובין עצמם.

סגנון העשייה של "מלחמה" הוא ריאליסטי מאוד, כזה שמצולם כמעט תמיד במצלמת כתף בגובה העיניים, אבל יש בו המון תנופה ועוצמה שהייתה חסרה ב"ערכו של אדם". זה סרט קינטי מאוד, גם אם הדבקות התסריטאית במאבקם של העובדים שרואים כיצד המנגנונים הגדולים מהם מנסים לרמוס אותם, גורמת לו ללכת במעגלים. משהו על הסקאלה בין "יומיים ולילה" הבלגי ו"120 פעימות בדקה" הנהדר משנה שעברה.
"מלחמה" התגלה כסרט חזק עם רגעים בעלי עוצמה גדולה שמבויימים היטב, ובעיקר מעניק לאותו וינסנט לינדון את התפקיד הכי טוב שאני זוכר ממנו, ובקלות אחד המרשימים שראיתי השנה. לינדון ושאר הקאסט הנהדר של הסרט, מרגישים כאילו הם נותנים את כל מה שיש להם בסצנות ארוכות וקשות להפליא לביצוע, שאני לא בטוח כמה ממה שמתרחש בהם אולתר וכמה תוכנן מראש, אבל אפשר בקלות לשכוח שאלו שחקנים, ולהרגיש ממש בתוך הרגע, על רגעי התסכול והפחד, אבל גם ההתעלות והתקווה.

שלוש הסתייגויות יש לי מ"מלחמה". הראשון הוא הבחירות המוזיקליות שלו, שקצת מרגישות פולשניות מדי ועשויות ברמת הפקה של סרט טלוויזיה; השני הוא הדוגמטיות של בריזה והצלם שלו אריק דומונן, על פיה "ריאליזם קולנועי" אפשר להשיג אך ורק אם לפחות רבע מהמסך מוסתר על ידי כתף או צוואר של ניצב בסצנה. זה הפך להיות גרוע יותר מהפליירים של ג'יי.ג'יי. אברמס. באמת שאני לא מצליח להיזכר בשוט אחד בסרט שלא מופרע על ידי אובייקט מטושטש בחלקו הקדמי של הפריים; והשלישי הוא הסיום של הסרט, שבהחלט לא אחשוף מה הוא, אבל בעיני הוא בחירה איומה שהיא גם חושפת את מערומיו הדידקטיים של הסרט, ובעיקר חוטאת לגיבור שלו, בוגדת בו יותר מאשר כל מה שהתאגיד הגרמני הרשע-מרושע עשה עד כה.

"מלחמה" אמור לצאת להקרנות מסחריות מתישהו, ואני חושב שכדאי לבדוק אותו על אף שהוא אינטנסיבי למדי, ולו בשביל הופעת המחץ של לינדון.

הקרנה נוספת: 29.9 – 15:30 (קריגר)

"גלאובנברג" – Glaubenberg

סרטו השוויצרי של תומס אימבאך הוא סיפור על אהבה אובססיבית ואסורה, שכפי שכותרותיו מלמדות אותנו "מתבסס על אגדה". אני מניח שמשהו בין סיפורי המיתולוגיה היוונית ו"בת הים הקטנה" של האנס כריסטיאן אנדרסון.
גלאובנברג הוא איזור פראי בשווייץ, לו משמעות עמוקה לגיבורת הסרט, נערה מתבגרת בשם לנה (זופיה קורוש) אשר רוכשת, אה, נקרא לזה "אהבה יתרה" לאחיה הגדול. האהבה הלא בריאה הזו מחריפה והולכת כאשר אחיה עוזב את הבית לטובת לימודי אדריכלות בטורקיה, ולנה מוצאת את עצמה נופלת במחילת הארנבת, כאשר המציאות והדמיון שלה הולכים ומתערבבים.

בשונה משני הסרטים של הסקירה הנוכחית, יש משהו מאוד יוצא דופן ומרהיב במבע הקולנועי של "גלאובנברג" (ששמו הבינלאומי הוא "אהובי, אחי", כי למה סאבטקסט כשאפשר בלי), מכיוון שאימבאך מטשטש את החלום והמציאות באופנים שמקשים גם עלינו הצופים להבין באיזה רובד אנחנו נמצאים. אני מצאתי את זה נפלא. גם הצילום המרהיב שדובק כמה שאפשר בקונספט האגדתי של הסרט, והקלוז-אפים המרובים על פניה של קורוש היפה, ובחירת שירי הפסקול, הופכים את הסרט למשהו קצת אחר, מושך ומרשים.

למרבה הצער, כמו ב"אסאקו 1 ן-2" גם הפעם הסרט, מבחינתי לפחות, מועד ונופל מכיוון שהוא לא מצליח לגמרי לפענח את הגיבורה שלו. האובססיה שלה, שתדלקה מיתולוגיות שלמות, הופכת במהירות מסחררת למשהו שמרגיש יותר כמו מחלת נפש שצריך לטפל בה, ולא באיזה עוצמה קוסמית שתגרום לנו לפחות להיות עצובים וחרדים בשבילה. ככל שהסרט מתקדם הוא מאבד את אחיזתו באיזושהי סבירות, והווליום עולה גבוה מדי אבל בלי שיש לו משהו מעניין לומר, וזה פתאום ההגדרה של פול גז בניוטרל.
אחרי שפגה ההתלהבות שלי מהעולם המשונה שברא אימבאך, תורתי בעיקר תוהה מה קורה כאן, מנסה לחפש איזושהי אחיזה רגשית או אפילו רציונלית שתשאיר אותי מעורב בעניינים, אך לצערי זה לא קרה, וחלקים משמעותיים מהסרט גרמו לי להיות מרוחק ובמצב של בהייה. השעמום, כמו בדרך כלל, לא איחר להגיע.

הקרנה נוספת: 30.9 – 20:00 (קריגר)

מחר תוכלו לקרוא באריכות על אחד הסרטים הבולטים של הפסטיבל, "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" מאת עופר. בשלישי, אם הכל יילך כמו שצריך, אחזור לסקירה נוספת עם הסרט החדש של סורנטינו, "מנדי" ועוד כמה.