"בקשה מסתורית", סקירה

קצת אחרי שסטפני (אנה קנדריק) ואמילי (בלייק לייבלי) נפגשות לראשונה, אמילי נוזפת בסטפני על כך שהיא מתנצלת כל הזמן, ודורשת שתפסיק עם זה. היא מבהירה לה שנשים לא צריכות להתנצל כל הזמן, שזה משהו שהתרגלנו לעשות ללא הרף, ושהגיע הזמן להיות פחות אפולוגטיות, ויותר בטוחות בעצמנו. זה לא המסר העיקרי של "בקשה מסתורית" (או שאולי כן? מצטערת, אני לא סגורה על זה) אבל זו אמירה רלוונטית שאפשר לקחת ממנו, אם סטפני הייתה מיישמת אותה בעצמה. אלא, שהאופן שבו ה"אל תתנצלי" הזה נאמר רק גורם לה להיות יותר מהוססת ופחות נינוחה, וכעת היא אפילו לא יכולה למצוא חוף מבטחים במילות ההתנצלות עליהן היא רגילה להסתמך.

לא ברור אם אמילי מבקשת להעצים אותה עם הנזיפה החברית הזו, או לבסס ביניהן יחסי פטרונות, כשברור מאוד מי מתנשאת על מי, ולמה. אמילי נראית ומתנהגת כמו דימוי, כמו איך שהיינו מדמיינים אשת קריירה מתוחכמת. היא נראית כמו האידאה של אישה מוצלחת, מעין דייזי ביוקנן (מושא האהבה האומללה ב"גטסבי הגדול") אם זו הייתה חיה במאה ה-21 ומתפקדת כמנהלת גדולה בזמן שהיא לא ממורמרת מחייה או שותה. מולה, סטפני היא כמעט ההפך המוחלט. היא מלכת האמהות בבית הספר, היא עקרת בית לא נואשת, כזו שהפכה את האמהות לסלע קיומה, כולל ולוג (בלוג וידאו) שהיא מעלה לרשת עם כל מיני המלצות "עשי זאת בעצמך" לצד עדכונים על חייה.
כמו החלוקה הבינארית בין מדונות ומריות, שתי הדמויות הראשיות בסרט מתחילות כשני ניגודים  – אשת קריירה חסרת עכבות, לעומת אמא בכל רמ"ח איבריה. הדינמיקה בין שתי הנשים השונות כל כך, שהכירו במקרה, רק כי הבנים שלהן לומדים באותה כיתת יסודי יחד והפכו לחברים, היא הבסיס שעליו נבנה כל הסרט. מתוך שיחות שלהן, והיכרות שנבנית בהדרגה אבל גם קצת מהר מדי, על עוד ג'ין וטוניק שמורכב בעיקר מג'ין שאמילי מכינה בביתה רחב הידיים, אנחנו למדים על הפערים בין השתיים, אבל גם על נקודות דמיון, או לפחות קשר. מהחיבור הזה הסרט נוגע בקומדיה, בדרמה ומקניט עם עלילת פשע שאמורה להיות מותחת. לא משנה מה קורה, כמעט כל כובד התסריט והתפניות העלילתיות יושבים על כתפיהן של קנדריק ולייבלי.

שתי השחקניות עושות עבודה טובה, אפילו טובה מאוד רוב הזמן, בתוך סרט עם בעיית זהות, קצב וסגנון. על הבימוי אחראי הבמאי-תסריטאי-מפיק פול פיג, ואת התסריט כתבה ג'סיקה שארזר ("משחקי חובה" ואי אלו פרקים ב"אימה אמריקאית", כמו גם שני סרטי דרמת מחול רומנטית לטלוויזיה) על פי רומן של דארסי בל. זה אמור להיות הסרט האפל של פיג, שחולש בדרך כלל על קומדיות רומנטיות מתוחכמות יותר ופחות ("מסיבת רווקות"), סרטי ברומאנס, "מכסחות השדים" ו"פריקס אנד גיקס", דרמת התיכון הקצרצרה אך המיתולוגית שהזניקה את הקריירה שלו ושל כמה שמות כמו ג'יימס פרנקו, סת' רוגן וחבורתם.

היעדר ניסיון בבימוי סרטי מתח או פשע לבד אינו סיבה לדאגה גדולה בהכרח. פיג מגיע עם ניסיון קומי, ואפשר לתעל את התזמון או הדמיון למחוזות רציניים יותר של לחץ. מקסימום נקבל סרט שמבקש לומר משהו על מערכות יחסים, חברויות ורגשות, כמו שפיג עושה תמיד. הפעם במקום לצחוק נאחז במסעד הכיסא במתח. כך קיוויתי. מכתוביות הפתיחה הצבעוניות המיושנות בכוונה ופס הקול שמשלב שירים צרפתיים מוכרים מהעבר ניבטה גם הבטחה לסרט מודע לעצמו, מסוגנן כמו התלבושות האלגנטיות מדי של אמילי וקצת מופרך כמו הלבוש החמוד על גבול הילדותי של סטפני. אבל בסופו של דבר אני חוששת שקיבלנו משהו שיותר דומה לדמות של שון (הנרי גולדינג) – בן זוגה של אמילי: סתמי.

כשם שהחברות בין אמילי לסטפני מתעתעת, כך אנחנו כצופים אמורים להישאב ולהתבלבל מרגע שהעניינים מסתבכים בעקבות אותה "בקשה מסתורית". בשפת המקור מדובר ב"בקשה פשוטה" או "טובה קטנה" (A Simple Favor), אם כבר, אבל בכל אופן, הכל אמור להיות מותח או מורכב יותר אחריה. אנסה להמשיך ולהתייחס לסרט בלי לגעת בעלילה יותר מדי, בגלל שהיא מלאה בספוילרים יותר מאשר חדר הארונות של אמילי מלא בנעלי מעצבים. מה שכן אפשר לספר הוא שהחברות שנראית רנדומלית לגמרי בין אמילי לסטפני, תולדה של הכרח בזמן שהילדים משחקים, בכל זאת אכן נבנית, גם אם מרגישה קצת לא נוחה ומגושמת. אמילי אפילו מכירה לסטפני את בן זוגה, שון, סופר שכתב ספר מוכר אחד ומאז לא שחזר את ההצלחה. ואז – משהו קורה, וסטפני מוצאת את עצמה מנהלת סוג של חקירה עצמאית, כדי להבין מה קרה לאמילי.

בדרך סטפני נעזרת בבלוג הווידאו שלה כדי להעביר מסרים ולעדכן את הצופים הרשומים, שמספרם הולך ועולה בהדרגה במהלך הסרט, ככל שהעלילה נהיית פיקנטית יותר. אנחנו רואים גם את התגובות שלהם, ובעיקר שלהן, רצות על המסך בקטעים מהוולוג. רוב הזמן קשה להספיק לקרוא אותן, והן לא שנונות מאוד או מייצרות המון סאבטקסט. ולמרות שאנחנו נמצאים בליבה של מגפה קטנה של סרטים ששמים פוקוס על רשתות חברתיות, עדיין אני מסתכנת ואומרת שהיה אפשר לעשות באלמנט הזה שימוש יותר בולט, ולהפוך אותו למצחיק מאוד או לכלי שמייצר פער מעניין יותר בין החזות של סטפני אונליין לזו שלה במציאות.

החקירה העצמאית של סטפני תופסת חלק ניכר מהסרט, אבל משהו בה מתנהל בעצלתיים מדי, כאשר רובכם כבר תעלו על הטוויסט הבא, סביר להניח. ואם כבר קל מאוד לנחש "מה קרה לאמילי", כדאי שהדרך לגילוי תהיה מהנה דיה, אבל הסרט סובל מחלקים רבים בהם הוא לא מתקדם מהר מספיק, לעומת זינוק שבו המון טוויסטים מתרחשים כל כך מהר בזה אחר זה שהם נראים גם לא אמינים, וגם לא מעניינים. וזה לא שמצופה מהסרט להיות אמין – אבל הוא גם לא הולך עד הסוף עם ההפרכה שחשבתי שנקבל. הדמויות רק קצת מוגזמות מדי, וקצת מאולצות מדי. הן לא משעשעות או טראשיות מאוד מצד אחד, ולא מבריקות או מפתיעות באמת מצד שני, כך שאנחנו נתקעים עם התחושה המתארכת שמשאיר החלק העיקרי של הסרט – האמצע. והוא די מתיש.

מבחינת הדמויות עצמן, הליהוק עושה כאן חלק מהעבודה, כי כולם מלוהקים לטיפוסים שכבר ראינו אותם מגלמים. שון מזכיר את הדמות של הנרי גולדינג ב"עשיר בהפתעה" שעדיין בקולנוע, גבר שלא ברור אם מסתיר מידע בכוונה מהנשים בחייו, או סתם לא מבין מה הולך סביבו. סטפני היא חייכנית, נמרצת ומבולבלת עם המון כוונות טובות, טיפוסית לדמויות שאנה קנדריק מגלמת. אמילי מזכירה ולו במעט את סרינה, הנערה מ"אחת שיודעת" בה פגשנו את בלייק לייבלי לראשונה.
הבעיה עם דמותה של אמילי, ואולי זה כבר עניין של טעם, הוא שעל אף שסטפני אמורה להיות המעניינת באמת מבין השתיים, היא לא מתנהגת בצורה מעניינת רוב הזמן. היא אמורה להיות האישה שצריכה ללמוד להפסיק להתנצל, אבל התגובות שכתבו לה צפויות וסתמיות, בזמן שאמילי נשארת מלאת כריזמה ושומרת סוד. היא מאפילה על סטפני למרות שיש לה פחות זמן מסך, לפחות בחלק מהסרט. וכך, במקום לתהות מה קרה לה, מצאתי את עצמי תוהה למה אני תקועה עם סטפני בזמן שאמילי הרבה יותר מעניינת אותי. מה שבטוח הוא שהלכתי לאיבוד בין שתיהן, אבל העיקר שהצלחתי לעקוב אחרי העלילה, ולנחש אותה באופן די מדויק. אני כן חושבת שהסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר מסך חלקיו, לו היו עורכים את התסריט שלו ואת כולו אחרת. ועל האבחנה הזו אני לא הולכת להתנצל.