"היעד… חתונה" ו"סיביר", סקירת הבוננזה של קיאנו ריבס

אי אפשר להגיד שמדובר בקאמבק, כי קיאנו ריבס בעצם מעולם לא עזב, אבל עכשיו כששני סרטים בכיכובו מוקרנים זה לצד זה בבתי הקולנוע, והעולם כולו יושב בציפייה דרוכה ל"ג'ון וויק 3", זה מרגיש כאילו אולי הוא עומד בפני שיא קריירה מחודש, כל זה בזמן שאף אחד לא חושב שהוא שחקן טוב במיוחד, או אחד מגיבורי האקשן הגדולים. זה פשוט משהו שקורה כאילו מעצמו, וזה לגמרי סבבה. באמת שאי אפשר שלא לאהוב את הבחור.

אז כאמור, במקרה או שלא, בבתי הקולנוע בארץ רצים עכשיו שני סרטים בכיכובו של ריבס, ושניהם, במקרה או שלא, הם מהסרטים הכי ביזאריים ולא הגיוניים שנצפו השנה. האחד הוא קומדיה רומנטית, השני הוא דרמת ריגול, ובשניהם יש כמה מסצנות הסקס הכי משונות של הזמן האחרון וזה אפילו לא הדבר הכי מתמיה בהם. אני צריך שתכירו את "היעד… חתונה" ואת "סיביר", כי בכל היקר לי, אין לי מושג מה הלך שם וראוי שיהיה תיעוד של זה.

"היעד… חתונה" – Destination Wedding

מישהו חשב שב-2018 זה יהיה רעיון מעולה לעשות קומדיה רומנטית בסגנון הסקרובול של שנות הארבעים, עם הכוכבים הכי גדולים של 1994 שאינם סנדרה בולוק ובראד פיט. אבל מכאן זה רק הופך להיות מטורלל הרבה יותר. לא רק שז'אנר הקומדיה הרומנטית נחשב לרליק, שלא נאמר מאובן של הוליווד (אם כי ייתכן ו"עשיר בהפתעה" ישנה את זה), ולא רק שהגיל הממוצע של הגיבורים הרומנטיים ב"היעד… חתונה" הוא 50 (שזה נפלא כשחושבים על זה), מדובר בסרט מופרך לחלוטין שבו אין אף אדם בעולם מעבר לגבר ולאישה. במסורת סדרות כמו "היא והוא", שתי הדמויות ב"היעד… חתונה" הן היחידות עם דיאלוגים. אין דמויות משנה, אין עלילות משתלבות, רק שניהם זה עם זו וזהו. זה סרט שבאופן הכי מוחלט נשען על שני השחקנים שלו, אחד מהם נחשב לאחד הכוכבים הכי מעוטי כישרון של הוליווד החדשה, והשנייה נחשבת לסיפור טראגי בפני עצמו.
וזה עוד כלום – "היעד… חתונה" הוא סרט ברגעיו הרעים מרגיש כמו "לפני הזריחה", רק אם היה פרי עטה של כותבות טיים אאוט ששכנעה את עצמה שהיא מבריקה רק כי היא מקבלת מלא לייקים על סטטוסים בפייסבוק שפשוט אומרים דברים שכולם כבר יודעים (כן, אני יודע שזה לא מצמצם את האופציות). הכינו עצמכם לעולם שלם של קרינג'יות. אבל יש אבל.

השם המלא של הסרט, אגב, הוא "היעד חתונה, או: נרקיסיסטים לא יכולים למות כי אז כל העולם יגיע לקיצו" וזה רק מתחיל לגרד את המוזרות של כל הפרויקט הזה, שכתב וביים ויקטור לווין. במרכזו גבר ואישה שנפגשים במקרה בדרך לחתונה שנמשכת על פני כמה ימים, ומאויבים מושבעים הופכים להיות זוג על פני רצף של אירועים שכוללים רק את שניהם.
חשוב להתייחס לכך שקומדיה רומנטית, בטח בסגנון הסקרובול, זה משהו מאוד מאוד קשה. זה קשה לכתוב, קשה לביים, קשה לערוך, ובטח קשה לשחק. האומץ, או הטיפשות, תלוי איך מסתכלים על זה, להשעין את הדבר הזה על גבם של שחקן בלי הבעות פנים ומישהי שהייתה מועמדת לשני אוסקרים רצופים לפני 20 שנה ואז עמדה למשפט באשמת גניבה, זה כאילו היקום הביא לנו מתנה שאנחנו לא ראויים לה.

אזהיר מראש: זה מתחיל נורא. הסצנות הראשונות של "היעד… חתונה" מרגישות כמו תאונת רכבת רבת נפגעים שאי אפשר להסיר ממנה את המבט, למרות שמאוד מאוד רוצים. זה מתחיל בתור בשדה התעופה, שם לינדסי (וינונה ריידר) עומדת בסבלנות ומחכה לעלייה למטוס, כשלידה נעמד פרנק (ריבס). הוא אומר איזה משפט, לא ברור האם מנסה להתחיל שיחה או שהוא מדבר לעצמו, והיא פוצחת במונולוג ארוך, כאילו יש לה בעיה פתולוגית שלא מאפשרת לה לסתום את הפה. בתמורה, פרנק מתייחס אליה ממש מגעיל. ממש. ובלי סיבה מספיק טובה.
שום דבר באירוע הזה לא מבשר טובות. לא ההופעה העייפה של ריבס, לא הקטטוניה המוחלטת של ריידר, לא הדמויות שהן באמת מהסוג שגורם לך לעבור למושב אחר באוטובוס, ובטח לא הדיאלוגים.

ההמשך גם הוא לא מבשר טובות, אבל תישארו אתי רגע. הדיסוננס בין ריידר וריבס לא יכול להיות גדול יותר. אצלה הפנים לא מפסיקות להתעוות, היא מבלה 80 אחוז מהסרט בגלגול עיניים או באיזושהי עווית של עין ימין שנעצמת מדי פעם בלי שליטה, ומדברת כמו שיכורה גם כשהדמות שלה פיכחת לגמרי. אצלו הפנים לא זזות בכלל, הקול לא עולה ולא יורד, ולא בטוח האם הוא בכלל יודע באיזה סרט הוא. עכשיו, בואו, זה קיאנו ריבס. אני מאתגר אתכם לחשוב על סרט אחד בו היו לו יותר משני משפטים רצופים, אבל פה הוא צריך לבשר מונולוגים שלמים. הקושי ניכר. ועם זאת, זה איכשהו עובד. חוק ידוע בקומדיות הוא שלשחקנים אסור לדעת שהם אמורים להצחיק, וכמו שעון מקולקל שצודק פעמיים ביום, ככה מדי פעם ההופעה היבשושית של ריבס קולעת בול לסיטואציה. בדקה ה-17, ששינתה לחלוטין את דעתי על הסרט, ריבס אומר משהו לריידר שהוציא ממני צחוק קולני ורם, אך בשונה ממה שקרה עד עכשיו צחקתי עם הסרט ולא עליו. תוך כמה שניות גם ריידר הבריקה עם פאנץ' מעולה משלה, והבנתי שאני הולך ממש ליהנות מהשעה וקצת הנותרות, כי איכשהו, כמו ששני האנשים האיומים שבמרכזו מתחילים לחבב אחד את השני, גם אני התחלתי להתרגל אליהם, ובסופו של דבר אפילו הייתי בעדם.

ריבס וריידר אינם נציגי הניינטיז היחידים של הסרט, כי כל מהותו מרגישה כמו בת שני עשורים. כאילו העולם עדיין שותה RC קולה, גם פה האישה היא זו שכמובן איכשהו מחוברת לרגשות שלה, אבל זה חייב להיות הגבר שיעשה את האקט האחרון. אבל בואו לא נכנס לדיון משמעותי על "היעד… חתונה", אלא פשוט נשמח שהוא קיים. כזאת זוועה נפלאה לא ראיתי המון המון זמן.

"היעד… חתונה" הוא סרט בו קיאנו ריבס מבריח פומה בעזרת חשיקת שיניים, הוא סרט בו וינונה ריידר פוצחת במונולוג המפאר את איבר מינו של ריבס, הוא סרט בו מתבצעת סצנת סקס בין ריידר לריבס שאפילו לא ידענו שאנחנו לא רוצים (והשיא שלה הוא כאשר ריידר צווחת "לא! לא! לא!". ריבס עוצר לשאול אם היא רוצה שיפסיק, והיא עונה לו: "לא, אני פשוט בן אדם מאוד שלילי"), זה סרט שבו זכינו לשמוע את ריבס צועק "מה זה? הקריסטל נאכט?!?", זה סרט שבו שניים מכוכבי אחד מסרטי האימה גדולים בכל הזמנים ("דרקולה" של קופולה, כמובן) שבים לשתף פעולה ומבהירים כמה זמן עבר כאילו שהיינו צריכים את זה.
בכל היקר לי, אם זה לא הופך לסרט קאלט, אני לא יודע מה לא בסדר עם העולם.

"סיביר" – Siberia

אה, חשבתם ש"היעד… חתונה" יהיה הסרט הכי מוזר בסקירה הזאת? יש לי חדשות בשבילכם. ברוכים הבאים ל"סיביר", סרט שאני לא מאמין שבאמת ראיתי.
על פניו מדובר בסרט ז'אנר שאין בו יותר מדי שנאנינגנס. ריבס מגלם גבר בן 51 בשם לוקאס היל, סוחר יהלומים שיוצא לרוסיה לבצע עסקת מכירה, אבל מגלה שהשותף שלו נעלם ועכשיו הוא מסובך עם כמה מאפיונרים לא נעימים בחסות כל הסטריאוטיפים האפשריים של רוסים בקולנוע האמריקאי. אבל זה רק על הנייר, כי מה שהסרט גורם לך לחשוב שהוא יהיה לבין מה שקורה בפועל, יש מישורי קרח שלמים. האמת היא שהסרט הכי דומה ל"סיביר" שיכולתי לחשוב עליו הוא "היועץ" של רידלי סקוט. אבל אם דרמת הפשע המוזרה להדהים בכיכובו של מייקל פאסבנדר היא ניסוי שכשל, המצב בסרט הזה הוא גרוע הרבה יותר.

למי שמצפה לתככים ובגידות, או כמה סצנות מלאות אדרנלין של מרדפים וגברים קשוחים עם סכינים, טוב יעשה אם יחפש במקום אחר. יחסית לסרט פשע, מדובר באירוע המנומנם ביותר שנתקלתי בו, בצורה שגורמת לי לתהות מה בעצם הייתה מטרתו. יותר מזה, באיזשהו שלב הסרט מחליט שהוא בעצם דרמה רומנטית בין ריבס למנהלת פאב רוסיה (אנה אולרו היפהפיה, שהיא בכלל שחקנית רומנית, אותה קוראי סריטה האדוקים במיוחד אולי זוכרים מ"בדרך החוצה" עליו כתבתי בפסטיבל חיפה של 2011, אלוהים שבשמיים), וכולל חופן סצנות סקס שימנעו מעורכי הערוצים של yes לשבץ אותו במהלך שעות היום. וכן, גם פה יש דיונים על איבר המין הגברי, מה שגורם לצמד הסרטים בסקירה הזו להרגיש מלוכלך במיוחד.

אבל השעמום המוחלט ש"סיביר" מספק הוא כנראה הדבר הכי פחות בעייתי בו. מעבר להופעה האיומה של ריבס (שבסרט דובר גם אנגלית, גם רוסית וגם אפריקאנס, ואיכשהו גורם להכל להישמע כמו קוריאנית של מישהו עם פיגור), אני מצאתי את עצמי נדהם מול אחת הסצנות הכי מטרידות שראיתי לאחרונה, כזו שהרגישה לי מסרט אחר לגמרי. מדובר ברגע בו לוקאס היל הולך להיפגש עם המאפיונר המסוכן של הסרט, ומופתע כאשר אהובתו החדשה מצטרפת אליו. בהיכל גדול ונובורישי בקטע רוסי במיוחד הם עושים קוק, ואז המאפיונר טוען שמה שחייב לקרות עכשיו הוא שהבת זוג של ריבס, הגיבורה המשנית של הסרט, תעניק לו מין אוראלי, אחרת העסקה מבוטלת או משהו בסגנון. היא מתחילה לרעוד, מבינה שהיא לא הייתה אמורה להגיע והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה מתקדם אליה במהירות מטורפת. היינו מצפים שבשלב הזה הגיבור שלנו יגן על אהובתו, ואולי בשלב הזה קצת אקשן ייכנס לסרט, אבל במקום זה ריבס, בהכי קרוב למיוסר שלו אי פעם (כלומר, אותה הבעה רק עם שפתיים צמודות יותר) פשוט אומר לה "תעשי את זה". ואז היא עושה את זה. מול המצלמה.
אין ספק שמדובר בסצנת אונס וניצול מהסוג הכי דוחה ואפל שקיים. והכי גרוע – אם אתם חושבים שאחרי זה היא הולכת להתמודד עם מה שעברה, וכמובן שולחת את דמותו של ריבס לאלף עזאזלים, טעות בידיכם.
בסצנה שבה הדיאלוגים לא נשמעים, הצעירה ההמומה יוצאת לרחוב הקפוא, מנסה לעכל, והיל תופס אותה, מנחם אותה, ואחרי כמה שניות היא נתלית עליו בחיבוק, והכל בסדר עכשיו. אם היה מדובר בדרמה אירופאית על מערכת יחסים נצלנית או אישה בתהליך הרס עצמי עוד הייתי מתמודד עם זה. מכיוון שמדובר בסרט שהתחפש לז'אנר בידורי, זה הכל חוץ מסביר.

את התסריט כתב סקוט סמית', הסופר המוכר מאחורי סרט האימה "ההריסות" והאיש שהיה מועמד לאוסקר על עיבוד ספרו שלו, "תוכנית פשוטה", שגם היא דרמת פשע אוף-ביט שמשחקת עם הציפיות של הקהל, וכנראה שהוא ניסה לעשות פה משהו אחר, אבל ייתכן שהבמאי מתיו רוס לא קלט את הכיוון. התוצאה בלתי ניתנת להבנה. זה כולל גם כמה תובנות שאני לא מבין איך חיינו בלעדיהן כמו "אם אתה אוהב מישהו, כשאתה חוזר אליו אתה חייב להביא לו מתנה, אחרת איך הוא ידע שאכפת לך" ו"סובלנות היא כמו אוויר בחדר אטום – לא משנה עם כמה התחלת, בסופו של דבר זה נגמר".
ואפילו לא הזכרתי את הופעת האורח חסר הפשר של לא אחרת ממולי רינגוולד כאשתו של ריבס, שזמן המסך שלה מצטבר למשהו כמו שתיים וחצי דקות.

יכול להיות שכל מה שאני כותב על הסרט הוא תוצר של ציפיות מול מציאות. האמת היא שהמעורבות של סמית' בפרויקט מבהירה שזה לא היה אמור להיות ג'יימס בונד, ואולי אם לא קיאנו ריבס בתפקיד הראשי, אלא מישהו כמו נגיד קולין פארל, אית'ן הוק או חואקין פניקס, הפאזל היה מסתדר והייתי מלכתחילה בוחן את הסרט באופן קצת אחר, אולי רואה בו את הגאונות שמסתתרת בו. אבל משהו מאוד לא בסדר קרה ב"סיביר", בזה אין ספק, וזה בא לידי ביטוי בסצנת הסיום של הסרט, שאני ממש רוצה לפרט עליה, אז אזהרת ספויילר החל מעכשיו.

בסצנה האחרונה של הסרט, לוקאס היל הולך לעמוד מול האנשים בהם בגד, על מנת להציל את חייו ואת חיי אהובתו. הוא נוסע, משום מה בחברתה ובחרת אחיה, לאיזשהו איזור מבודד שם אמור להיות הקרב האולטימטיבי. מה שקורה, במהירות מסחררת, הוא שהיל מוצא את עצמו במיעוט, נורה בגבו, נופל על הרצפה מת, המסך מחשיך, הכתוביות עולות.
אין פה קלוז'ר, אין הירואיות, אין זמן לעכל. אחרי 100 דקות של קיאנו ריבס מנסה להציל את עורו ברוסיה הקפואה, הוא כושל ממש כמו פאסבנדר ב"היועץ" או כמו ג'ק ניקולסון ב"צ'יינטאון". הסרט מסתיים בתחושת WTF טוטאלית, שגרמה לי לתהות האם אני מדמיין את זה.

"סיביר" היה נקודת שיא של שבוע מאוד מוזר בחיים שלי, אז אני לא יודע כמה מהמצב שלי אני מקרין עליו, או שבאמת יש פה תעלומה די רצינית, כזו שאולי אשב לראות שוב כדי לפענח עד הסוף.