פסטיבל ירושלים 2018: ״אורי זהר חוזר״, ״גאולה״, ״ילדי פרא״, ״יום הניצחון״, ״עשב״

בנוסף לגדוש הרב של סרטים בהם אני צופה בפסטיבל (והסרטים אשר אני מצטער כי החמצתי), דרך אתר הפסטיבל ניתן לצפות בפרויקט של סרטים קצרצרים אשר יוצרו במאים ישראלים מובילים מתוך חומרי ארכיון הסרטים סינמטק ירושלים, אשר עובר בימים אלו דיגיטציה לקראת ההנגשה לציבור. ניתן לצפות בקישור לסרטים דרך הלשונית "אירועים" תחת הכותרת "הצצה לאוצרות הארכיון דרך עיניים של יוצרי קולנועי בכירים" – כותרת די ארוכה לסרטים קצרים אשר יכולים להיחשב גם כאוצר קטן בפני עצמם, בנוסף לחומר הארכיוני הנדיר אשר מהווה את הבסיס ליצירות. חומרי הארכיון כוללים סרטי חובבים לצד סרטים מקצועיים שנשכחו או כמעט נעלמו עם השנים. דרך סרטים בני פחות מדקה, ניתן להתרשם לא רק מן הקסם שבמציאת חומרי הארכיון אלא גם מן היכולת של כל אחד מן היוצרים ליצור בעזרתם יצירה אישית.

למשל, מורן איפרגן חיברה דימויים משני אוספים פרטיים שונים אשר מציגים פערים חברתיים בין החברה הגבוהה לעולים חדשים עניים. תחת הכותרת ״נתוני פתיחה״, דימויים בשני האוספים מוצגים במקביל כאשר קיימת התאמה בין הנראה בשני צדי המסך לכל אורך היצירה, צילומים בצבע של פערים חברתיים, תוך התמקדות בילדים ובתחושה כי הפערים הם לא רק בחוויות הילדות, אלא גם בעתיד שכעת הוא עבר. רן טל לקח פרגמנט מסרט של אחד מגדולי יוצרי הקולנוע בארץ לפני קום המדינה, הלמר לרסקי. טל צובע קטע מסרט נשכח שצילם לרסקי על ילד המוקסם מנגן כינור והכניס בו צבע בצורה מעודנת, אשר מראה חדווה וכמיהה ליצירה אמנותית בעבר, שדרך עבודת הארכיון שבה לחיים בימינו. לעומתו, יוצרת האנימציה קורין קיציס ודליה קסטל בחרו להחיות רגע מן העבר בצורה שונה – דימוי של רוחצים בירקון בשנות העשרים משולב עם יצירת אנימציה חדשה העוסקת בכך שלא ניתן לרחוץ בנהר בימינו. אבי נשר יצר הקבלה מתבקשת עבור חובבי הקולנוע המחפשים קהילה סינפילית: הוא מחבר בין מתפללים בבית כנסת לצופים בסרט קולנוע מימיה הראשונים של המדינה, כאשר הוא משלב בין חומרי תיעוד חדשותיים של תפילות לבתי קולנוע לסרט הישראלי ״חולות לוהטים״, אשר נראה כיצירה הוליוודית זוהרת. הסרט הקצר מסתיים בדימוי של אדם אשר מאחד בין שני הסוגים השונים של הקודש – אורי זוהר (שגם הופיע בתפקיד קטן בסרטו הראשון של נשר כבמאי), המנשק את אדמת ארץ ישראל בצילום מתוך ״חור בלבנה״. מה שמספק עבורי גם הזדמנות לדון בסרט הבא.

אורי זהר חוזר

לפני כעשור התבקש אורי זוהר לשוב לביים סרט קולנוע עבור מדרשה לחוזרות בתשובה. בסרט הוא נעזר בבוגרים טריים של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל אשר בתמורה ביקשו לא רק לתעד את מאחורי הקלעים של היצירה, אלא גם לשוחח עם זוהר על חייו ויצירתו הקולנועית. בעוד הסרט שביים זוהר זכה להצלחה במגזר החרדי, החומרים שצולמו נותרו גנוזים במשך שנים, במהלכן השחקנית אשר הופיעה בסרט חזרה בעצמה בתשובה וביקשה כי דמותה לא תיחשף בסרט. אולם זוהר עצמו מופיע במלוא זוהרו והבמאים, דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' לא הסתפקו רק בקטעי השיחה ובחומרים הנדירים של זוהר מביים, אלא גם שילבו בסרטם התיעודי את כל סרטיו של אורי זוהר כבמאי (כולל הסרטים הנידחים ביותר).

היוצרים משתמשים בקולנוע המוקדם של זוהר כחומרי ארכיון אשר מתפקדים לפעמים כסרטים אשר זוהר דן ביצירתם ובשאיפות הקולנועיות שלו, ולעתיים כהמחשה על חייו של זוהר בשלבים שונים, כולל כניסה לחלומות שלו, לזיכרונות חמקמקים, לתהליכי היצירה והחזרה בתשובה. התוצאה ערוכה היטב ומהווה סוג של מחווה לזוהר כיוצר בעל חזון וגם כנפש קרועה בין שני עולמות, עולם היצירה ועולם התשובה, כאשר הוא מכה על חטאי העבר שכללו לא רק יצירה חילונית, אלא גם יחס בעייתי לכל הסובבים אותו בעיקר לאשתו. הסרטים אשר זוהר מעריך ביותר מתוך יצירתו הם ״מציצים״ ו״עיניים גדולות״ מפני שבהם הוא מרגיש כי נגע בריקנות ובפגמים הרבים באורח חייו הקודמים.

רגעי השיא של הסרט הם אלה בהם זוהר מדריך שחקנים בסרטו החדש, תוך שהוא משחק בעצמו את הסרט בחדווה של אמן אשר שש להופיע בפני כל סוג של קהל. אך בו בזמן הוא מרגיש כי הדחף שלו להופעה וליצירה נוגד את אמונתו הפנימית העמוקה יותר מן היצר שעדיין חי בו, בין המחשבות אשר לא לגמרי עוזבת אותו לגבי סרטים שביים. זהו סרט על נפש קרועה, על עמידה ביצרים – על אמן אשר מתקשה להודות עד כמה נותר בו חיידק הבמה והעניין בקולנוע ניסיוני, דווקא מפני שניכר כי העולם החרדי טוב יותר עבור נפשו. זוהר בסרט הוא דמות חצויה בין האמונה לבין חיי החול, בין היחס לתרבות שתיעד כתרבות פסולה לבין המבט של שמחה בעיניו כאשר הוא רואה את סיקוונס ה"ערבים הטובים" המופתי מתוך ״חור בלבנה״ ומבין כי זה למעשה קטע טוב מאוד.

הסרט שזוהר מביים הוא אומנם סרט מוזמן, כך לדבריו, אך במידה רבה הוא גם סרט אוטוביוגרפי. זאת משום שהוא עוסק ברקדנית אשר בהדרגה נוטשת את עולם המחול למען הדת. בעוד זוהר מכתיב הוא קורא מונולוגים על הצורך לבחור בין הביטוי האמנותי לצורך בשלמות פנימית דרך השמירה על כללי הדת, ניתן לחוש את הקונפליקט הפנימי שלו ואת הגעגועים לבמה. אולם, בעודו הולך לביתו בשכונה החרדית בסיום הסרט התיעודי הזה, ניתן גם להבין כי הבחירה בדת הצילה את נפשו של האמן וסחפה את חייו לכיוון חיובי.

הקרנה נוספת:
ראשון | 05.08.18 | 20:30 | סינמטק 3

גאולה

גם גיבור סרט זה יכול היה להוות מקבילה לאורי זוהר: מני/מנחם הוא סולן עבר של להקת רוק וחוזר בתשובה בהווה, אשר מצוי במצוקה כלכלית עקב הצורך בטיפול במחלת הסרטן של בתו, אותה מחלה גם הובילה למות אשתו. בין עבודתו בסופרמרקט לניסיונות לגייס כסף בדרכים אחרות, הוא מחליט לאחד מחדש את הלהקה אותה הוביל לסוג אחר של סיבוב הופעות: להקת הרוק תהפוך להרכב המנגן בחתונות של המגזר החרדי ובכך ימצא בהדרגה הכסף לטיפולים. אף כי חברי הרכב כבר מצויים רובם במקום אחר בחיים, הלהקה אכן מתאחדת, אך בדרך יש קשיים רבים שחלקם נובעים גם מרצונו של מנחם לשוב ולמצוא זוגיות. גאולה הוא השם של הבת החולה וגם משהו שהגיבור מחפש בדרכים אחרות: הוא זקוק לגאולה גם מן הקשר לעולם העבר וגם מן הדברים אשר הוא מפספס גם בחייו כאדם מאמין, אשר לעיתים מצר על כך כי אינו יכול לשוב ליצור כמו פעם.

את הסרט כתב וביים יוסי מדמוני ביחד עם מי שצילם חלק מסרטיו ובסרט מקבל גם קרדיט על סיפור ובימוי, בועז יהונתן יעקב. מבחינה חזותית, הצילום דל ומצומצם יותר רוב הזמן לעומת הניסיון להרהיב בשיתוף הפעולה הקודם של היוצרים, ״מקום בגן עדן״, אולם הסרט מוצא את הדרך לייצר סגנון חזותי אסתטי יותר בקטעי ההופעה, בהם הגיבור לא רק מקבל כסף, אלא גם מוצא סוג של ביטוי אמנותי. התחושה העולה מן הסרט כי הסיפור קרוב לעולם של היוצרים והוא בהחלט מספק כמה רגעים מצויינים מבחינה רגשית, בעיקר אלה בהם הגיבור מרגיש זר לכל העולמות בהם הוא פועל, כמו בסצנה בה הוא מצוי בדייט בו האישה לה הוא שודך מחליטה די מהר כי הוא לא הגבר המתאים עבורה, או בסצנות עם הילדה או עם הבייביסיטר שלה, סצנות עדינות אשר כוחן הוא גם במה שלא נאמר בהם. כל אחד משלושת חבריו של הגיבור ללהקה זוכה לקו עלילה משלו וכל אחד מהם כולל גם רגעים אפקטיביים, אך הם שזורים ברגעים אשר עובדים פחות טוב. זאת בעיקר משום שהסרט מנסה לשלב בין טבעיות במראה לבין תסריט אשר חלק מן הסצנות בו נראות סמליות מדי, דבר אשר ניכר דווקא בסצנות אשר אמורות להיות השיא הרגשי של היצירה.

השחקן הראשי משה פולקנפליק זכה בפרס על משחקו בפסטיבל קרלובי וארי בסרט זה והוא אכן מבצע תפקיד טוב, בעיקר מכיוון שהוא מעניק תחושה כי אינו מתאמץ יותר מדי לכל אורך הסרט. גם אם חלק משחקני המשנה לא שומרים על אותה אחידות (אבל אף אחד מהם אינו חלש), הסרט מתחבר ליצירה שלמה ואפקטיבית למרות הרגעים הפחות טובים.

ילדי פרא

בעוד סרטים בתחרות התיעודית בפסטיבלים נוטים לרוב להיות כבדים, סרטו של טל פסס נפתח בקטע אנימציה משובב ונפש ומהווה שער לעיסוק בסטודיו ילדי פרא – מקלט אשר בו ילדים ונערים שנולדו ליוצאי ברית המועצות מקבלים הדרכה ביצירת סרטוני אנימציה מסוגים שונים והביטים אחרים של יצירה אמנותית. במשך כשנה, הבמאי התמקד בשני נערים שונים העובדים בסטודיו: זלמן הניצב לפני גיל גיוס אבל מרגיש חשש וניתוק מן העתיד הצבאי הצפוי לו, ולכן בוחן דרכים בהם יכול לתרום בעזרת כשרונו האמנותי הניכר; אהרון אשר יוצר יצירות רדיקליות ומנסה שהם יתקבלו בבית ספר הדתי בו הוא לומד, כולל יצירה על ילד אשר לא אכפת לו מכלום, דימוי אשר ניתן לחשוב על כמה סיבות למקור הרגשי אשר מזין אותו.

במקביל, הסרט גם מראה את סיפורו של אחד מן המדריכים המובילים במוסד, אשר מצד אחד זוכה לפרסים ולהצלחה בתערוכות ומצד שני נראה כאילו הוא תמיד בסכנת סגירה או צמצום, למשל כאשר מלחמה לא מאפשרת את המשך הפעילות במקלט. הסרט מצדיע ליצירה, אך בסופו של דבר היא אינה המוקד שכן למרות הכישרון (בעיקר של זלמן) מדובר בכל זאת ביצירה של בני נוער. המוקד הוא סיפוק מקלט רגשי לאמנים צעירים אשר מרגישים זרות בחברה, או בכמה חברות שונות אשר הם יכלו להיות חלק מהם. גם עבור המדריך המקום מהווה מקלט ביותר מדרך אחת.

הקרנה נוספת:
ראשון | 05.08.18 | 11:00 | סינמטק 3

יום הניצחון
Victory Day

בעוד הסרטים העלילתיים של סרגיי לוזניצה דורשים מן הקהל התמודדות עם סצנות קשות לצפייה והאכזריות שבהתנהגות המין האנושי, סרטיו התיעודיים דרושים בעיקר ריכוז וסבלנות, שכן הם מתארים מקום או אירוע היסטורי בלי דברי הסבר חיצוניים, בלי גיבורים או התפתחות נרטיבית שאינה הדרגתית. הדבר אינו שונה בסרט התיעודי החדש שלו אשר הציג בפסטיבל (יחד עם שני סרטים קצרים, במקביל לסרט העלילתי המרשים "דונבאס" שמוצג גם הוא) אשר מצולם כולו באנדרטה לחיילים הסובייטים אשר נהרגו במהלך כיבוש גרמניה. הסרט מתמקד ב-9 במאי, היום בו האנדרטה אשר מצויה בברלין נכבשת על ידי יוצאי מדינות ברית המועצות אשר מקיימים במקום טקסי זיכרון, שרים שירים רוסיים (או כמו שאנו מכנים אותם "שירי ארץ ישראל"), מניחים פרחים או מתווכחים על המצב הפוליטי.

לוזניצה מתאר את הטקסים השונים, כמו גם את הפארק המורכב אשר נבנה בידי סטלין כאתר הנצחה הכולל מספר אנדרטות, לוחות הנצחה וציטוטים מפי סטלין עצמו, אשר הופכים את הדיון במצב הפוליטי מול הפשיזם למורכב יותר. יש בסרט מספר רגעים של דיון פוליטי של ממש, אבל רובו בעיקר מהווה תיעוד של הנוכחות במקום כאמירה פוליטית, בתקופה בה ותיקי המלחמה הממשיים כמעט אינם קיימים וחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר נלחמות זו בזו, כפי שלוזניצה דואג לחשוף בסרטים האחרים אשר יצר. כאמור, התוצאה מאתגרת אך גם מרשימה מאוד, במיוחד מכיוון שהבמאי שומר לסוף כניסה ללב האנדרטה ומבט ארוך יותר על פני אנשים בצורה פחות טקסית.

גם שני הסרטים הקצרים של הבמאי, אשר הוקרנו לפני סרט זה, עוסקים בקשר בין העבר להווה. ״השתקפויות״ צולם בסרייבו, 100 שנה לאחר שבמקום נשמעה היריייה אשר פתחה את מלחמת העולם הראשונה. הוא משלב בכל שוט בין צילומים דוממים של העבר הצבאי לבין הווה של העיר, אשר נראה לפרקים כאילו הוא עדיין כבוש בידי זיכרון העבר. "בית הקרבות היהודי הישן" הוא תיאור של פארק בריגה והרחובות הסמוכים לו, כאשר שם היצירה חושף את העבר של המקום, אשר מוצג לנו תחילה כאינפורמציה שבורה, כפי שרק שרידים בודדים של מצבות עוד נותרו במקום. התוצאה מלאה באירוניה ובהרהור על השכחה של הווה את זוועות העבר, אבל לפחות ביצירה התיעודית שלו דומה כי לוזניצה נהנה מן ההתנהגות האנושית באשר היא והוא מלא חיבה כלפי כל מה שמתועד, מה שמעניק לסרטיו גוון המעשיר ואף מאתגר את החשיבה האינטלקטואלית מאחורי כל אחד מהם.

הקרנה נוספת:
ראשון | 05.08.18 | 21:15 | סינמטק 1

עשב
Grass

הונג סאנג סו ממשיך לייצר סרטים עדינים עם דיאלוגים מאולתרים ושפה קולנועית אשר מדגישה את המלאכותיות. בסרטו החדש הוא מצמצם עוד יותר את המימד הלינארי בעלילה: חמישה זוגות של משוחחים (שהם לא בהכרח זוגות רומנטיים) יושבים בבית קפה, במסעדה, ואז שוב בבית קפה, כאשר מי שלכאורה מקשרת בין הסיפורים היא צעירה אשר מצותתת לשיחות השונות ומעורבת בחלקן, מה שחושף אותה כבעייתית למדי בפני עצמה, בעיקר בשיחות עם אחיה וחברתו. כמו תמיד בסרטי הבמאי, אירועים שונים מהדהדים זה את זה: התאבדות או ניסיון התאבדות, משבר בכתיבה ועולם המשחק אשר מעסיק את רוב הדמויות.

הסרט מצולם בשחור-לבן וכולל את תנועת הזום אשר חובבי הבמאי מכירים, בשפה קולנועית אשר משלבת בין יופי וכיעור. חלק מקטעי השיחה נראים בנאליים במיוחד, אבל זה חלק מן הקסם של הקולנוע אשר דומה כי הוא לוכד משהו פשוט בחיים, צירופי מקרים קטנים אשר יוצרים חיבור אנושי או כמיהה לכזה. בשעה בלבד של סרט חבויים לא מעט רגעי קסם קטנים בשיחה ושוט אחד אשר מכיל אישה ועולה ויורדת במדרגות – תחילה בתקווה לקבל הודעה ובהמשך מתוך כוונה להפוך את הרגע המביך לתכלית. זהו רגע נפלא בממלכה הקולנועית הפרטית שת הונג סאנג סו, במאי אשר דומה כי הוא פועל בשפה קולנועית השונה מכל שפה אחרת לא כהתרסה או אלטרנטיבה, אלא כי זו הדרך הטבעית אשר ממנה נובעת יצירתו.