״הבלתי רשמיים״, סקירה

כותרת סרט הביכורים של אלירן מלכה, ״הבלתי רשמיים״, מתכתבת עם אופי היצירה במספר רבדים. הסרט הוא לכאורה סיפור על הקמת תנועת ש"ס. אולם יותר מסרט היסטורי על לידה של תנועה חשובה בפוליטיקה ובתרבות הישראלית, הסרט הוא סיפור הקמה אלטרנטיבי, המסופר מנקודת המבט של דמות אשר נדחקה החוצה מן המפלגה ונמחקה מן הזיכרון הציבורי או מן התיעוד. בנוסף, תנועת ש"ס עצמה עדיין משווקת את עצמה כאלטרנטיבה לממסד רשמי, גם אם בפועל היא למעשה חלק מכריע בשלטון במשך שלושת העשורים האחרונים. יש סצנה בסרט בה הדמויות מנסות להתלבש ולהתנהג לפי כללי הטקס בפגישה עם דמות מכובדת, אבל היעדר הרשמיות אשר מאפיין אותם פוגם באשליה. כמו ההתנהגות של הדמויות, כך גם סרטו של מלכה ברגעיו הטובים – הוא עובד הרבה יותר טוב כסרט קטן ופרוע מאשר כמבט מחודש על פינה לא מוארת בהיסטוריה. כאשר הוא מנסה להדגיש את המסר שלו לגבי הפוליטיקה בעבר ובהווה, או להבדיל לבנות עולם מורכב יותר, התוצאה פחות טובה.

הסרט עוסק בדמותו של יעקב כהן (מגולם בידי שולי רנד) בעל בית דפוס חרדי ממוצא מזרחי אשר בראשית הסרט מתעמת עם צוות התיכון בו למדה בתו טרם גורשה בגלל… גם המנהלת לא בדיוק יודעת איך להסביר את זה בצורה יותר טובה מ"תגידו תודה שנותנים לכם לחיות חלקית בחברה של האשכנזים". כהן מבין כי כל מוסדות החברה החרדית וכל תקציב העיירה בשכנות צפון ירושלים מנוהל בידי הממסד האשכנזי אשר ברגע האחרון גם מבטל את ההזמנה של כרזות בחירות אחרי שכבר הודפסו. כהן מחליט למחות ולהביא להשפעה של ממש על חיי הקהילה דרך מוקדי הכוח, על ידי הקמת סיעה שתרוץ בבחירות לעיירת ירושלים ב-1983. הסרט מבקש מאיתנו להאמין כי רגע זה התרחש כחודשיים בלבד לפני הבחירות, מה שמכניס את הסרט למתכונת של עבודה בלחץ זמן בלתי אפשרי מן הרגע הראשון.

מהר מאוד כהן מוצא שותף לריצה אשר מגביר את המימד הזועם והמרדני – חוזר בתשובה נלהב שפועל לפני שהוא עושה (יואב לוי). הוא זה אשר מגייס למפלגה גם את הצלע השלישית, רב אשר הישיבה שלו מצויה בתוך אטליז (יעקב כהן, השחקן, לא הדמות). יחד השלושה יוצאים למסע בחירות כנגד כל הסיכויים, במה שמרגיש כמו סרט ז'אנר אמריקאי – לעתיים כמו סרט מאפיה, לעתיים קומדיה על חברות גברית ולרגע מסויים אפילו סרט מוזיקלי, אם כי הז'אנר המרכזי הוא סרט שודים, כמו השלושה מנסים לעקוץ את הבחירות, או ככה הם מרגישים. כל ניסיון להדפסת מודעה או לקבל תמיכה מרב מרגיש כמו חדירה למתחם בו הם לא צריכים להיות והסרט בונה רגעים אלו בצורה מבדרת. שלושתם לא רק בלתי רשמיים, הם גם מצויים בעולם אשר מנוהל בשפה שהם פשוט לא מבינים ואיש לא רוצה להסביר להם – אך בדרך כלשהי, דומה כי הם מנצחים קרב אחרי קרב.

אלא שהסרט מנסה לעשות מהלך גדול יותר. הסרט הוא לא רק על הלידה של מפלגה גדולה ומכריעה, הוא גם סרט על תבוסת התמימות מול הפוליטיקה, ש"ס שנולדת מחזונו של יעקב כהן (שוב, לא השחקן, הדמות ששולי רנד מגלם שמבוססת על אדם אמיתי) אבל הופכת להיות, כבר משלבים ראשונים, למשהו אחר. דמה מה המנוגד לחזון המקורי של המייסד ובסופו של דבר לא שונה מן הכוחות בהם הוא מנסה למרוד. זהו סרט על החלום ושברו, כאשר השבר מגיע לא בגלל נפילה, אלא דווקא בשל מה שנראה כהצלחה. גם הגיבור בוחר להתייחס למפלגה כהצלחה שלו בעודו מובס ומוצא ממוקדי הכוח בפועל או באופן רשמי. רובד זה של הסרט עבד עבורי פחות טוב, בעיקר בגלל שהתחושה היא כי המסר מועבר בצורה יותר בנאלית ותוך הדגשת נקודות דומות שוב ושוב. זה בא לידי ביטוי בעיקר בחלק האחרון של הסרט, בו המטרה הראשונית של כניסה לעיירת ירושלים על מנת לשנות מפנים הופכת פתאום למשנית עד לא קיימת.

״הבלתי רשמיים״ הוא סרט של אדם אשר מנסה לשנות את העולם מחוסר ברירה והסרט הולך ונבנה כסרט של אדם צדיק אחד מול כל כוחות העולם. ככל שהואס מתקדם, התחושה היא שבאמת יש רק בן אדם ישר והגון אחד בעולם – וזה הגיבור. שולי רנד מגלם אותו באופן המרגיש כנה ומייצר דמות כובשת ומרשימה, אבל למרות קאסט מוכשר של שחקני משנה, הסרט לא ממש מצליח לייצר סביבה של דמויות אמינות סביבו. הדמויות של כהן ובעיקר של אזולאי אומנם זוכות לכמה רגעים משובחים, אבן הן לא ממש מעוררות הזדהות. יש לציין כי בניגוד לרשימת ש"ס, הנשים לא מודרות מן הסרט, אבל הכתיבה של הדמויות שלהן מאוד חד מימדית ודומה כי הדבר לא נעשה במכוון. פגם נוסף נובע מכך כי משהו בהגיון הפנימי של הסרט לא ממש עובד – הסרט מדי פעם נשמע כמונולוג מפי הדמות הראשית, כאשר את הסיטואציה בה הוא מספר את הסיפור מבינים למעשה רק לקראת סוף הסרט, אבל משהו בסיטואציה הזו לא לגמרי מתיישב עם הערכים האחרים אותם הדמות מייצגת.

כמו שהמירוץ לעיירה מתנקז בסרט לחודשיים מיום הקמת הסיעה, כך העלילה כולה מרגישה לפרקים מזורזת מדי, כמו סדרת טלוויזיה שנדחסה לפיצ'ר מבלי שהקהל התרגל לשפה ולהומור שלה בטרם היא צריכה להתקדם לאירוע אחר. לי באופן אישי לקח זמן להיכנס לסגנון של הסרט והרבה מן הבדיחות עוררו בי צחוק קל בלבד כאשר היה בהן פוטנציאל גדול יותר. במקרה זה עליי לציין כי הבחירה לפתוח עם הסרט את פסטיבל הקולנוע של ירושלים במקביל ליציאתו לאקרנים, נראית לי מוצדקת – זה לא רק סיפור ירושלמי (בדומה לסרטים הישראלים הקודמים אשר נבחרו לפתוח את הפסטיבל), זה גם סרט שצריך לצפות בו עם קהל גדול, אשר יצחק יחד, יזעם יחד וירגיש כסוג של קהילה תומכת בגיבור אשר מצא את עצמו זר בקהילתו. כאשר הסרט בונה היטב את ההומור הייחודי שלו, הוא מיד עובר לשלב הבא ומשהו בו מתפספס. אך למרות כל ההסתייגויות שלי, רוב הזמן הסרט עובד ויש למלכה כישרון וסגנון אישי ככותב וכבמאי אשר ניכר גם בסרט זה, כמו ביצירותיו הקודמות, מה שיכול להפוך לסיפור הצלחה בקרב סוגים שונים של קהל בארץ.

/// תודה רבה לקולנוע לב על התמונות מתוך הסרט, שצילם ירון שרף