פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 8: "יורקת האש" (1984)

עד שנת 1984 עובדו למסך הגדול חמישה ספרים של סטיבן קינג, סיפור אחד קצר, ועוד ספר אחד שהפך למיני-סדרה ("סיילמ'ס לוט"). בנוסף לאלו, קינג כתב שתי אנתולוגיות קולנועיות שהתבססו, ברובן, על חומרים מקוריים. אבל בינתיים, ארון הספרים של קינג כבר הלך והתמלא בקצב מסחרר עם ממוצע של כשני ספרים בשנה. ב-1984 לחנויות הספרים יצאו "הקמיע", ספר ההרפתקאות האפל שכתב עם פיטר סטראוב (שאין לי מושג איך לא קיבל סרט בשלב הזה) ו"רזה" תחת שם העט ריצ'רד באקמן. גם הקולנוע קיבל מנת הקינג כפולה באותה שנה עם "ילדי התירס" ו-"Firestarter", המבוסס על ספר שלו משנת 1980 שבתרגומו לעברית נקרא "אש זרה". בישראל הסרט עצמו זכה לשם "יורקת האש" כי סיבות. גם את הספר צרכתי במהלך קריאת הבינג' של קינג שעשיתי בחטיבה ובתיכון, והוא זכור לי כאחד המהנים ביותר שלו.

בשלב הזה אנחנו כבר רואים אילו עלילות של קינג הקולנוע אימץ לעצמו, כנראה בזכות ההצלחות הקודמות. "יורקת האש" הוא כבר הסרט הרביעי במרכזו נמצאים ילד או ילדה בעלי כוחות מיוחדים שעלולים לצאת משליטה. זה גם הסרט הרביעי שאחד המנועים העלילתיים שלו הוא קשר בין הורה וילד, והאמת היא ש"יורקת האש" מרגיש כמו שילוב מעט לוקה של "קארי" (העיבוד הראשון של קינג) ו"איזור הדמדומים" שיצא ב-1983.

הגיבורים של "יורקת האש" הם שניים. הראשון הוא אנדרו מקגי (דיויד קית'), גבר צעיר שבמהלך לימודיו בקולג' התנדב לעבור ניסוי בבני אדם שהעניק לו יכולות של שליטה מוחית באנשים. באותו ניסוי גורלי פגש גם את אהובת ליבו, ויקטוריה (הת'ר לוקליר), לה נישא. הגיבורה השנייה של הסיפור היא שרלין (דרו בארימור בת ה-10), ילדתם היחידה של אנדרו ו-ויקטוריה, שספגה דרך הוריה כוחות על טבעיים גם היא – יכולת לייצר אש.
המקום האחראי על הניסויים המפוקפקים הללו נקרא "הסדנה", והוא, אגב אותו מקום שהמיט את כל המפלצות הקטלניות על העיירה ב"הערפל" וגם משחק תפקיד מרכזי בסדרה שיצר קינג בשם "Golden Years" מ-1991. המנהיג של "הסדנה", קפטן הוליסטר (מרטין שין, פעם שנייה אחרי "איזור הדמדומים" בה הוא מגלם רשע קינגי), מגלה על יכולות הילדה ושולח אנשים שיתפסו אותה. אימה מנסה להגן עליה ומוצאת את מותה בתהליך, ואנדרו מצליח להציל אותה בזמן ולהימלט איתה. אבל לקפטן הוליסטר יש תוכניות אחרות, והוא שולח בעקבותיהם את המתנקש-השכיר-חייל-לשעבר-חצי-אינדיאני הערמומי וחסר הרחמים ג'ון ריינבירד (זוכה האוסקר ג'ורג' סי. סקוט).

הסרט זורק אותנו כבר בהתחלה לתוך האקשן, כאשר האב ובתו בעיצומה של הימלטות ומצליחים להתחמק מהרודפים אחריהם, אבל שלא תחשבו שבכך נינצל מאקספוזיציה. אנחנו בכל זאת בשנת 1984, אחרי הכל. לכן מדי פעם תתמקד המצלמה בפניו של אנדרו, המסך יתחיל להיטשטש וכך נדע שאנחנו עוברים לפלאשבקים שישלימו לנו פערים. האמת שעד כה לא ניסיתי לתהות מתי המוסכמה הויזואלית הזו הפכה לארכאית לחלוטין, אבל באמת שכיום אי אפשר לצפות בזה בפנים רציניות.

מזיכרונותי מקריאת הספר, העיבוד שכתב התסריטאי הקנדי סטנלי מאן (שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "האספן" ובשנת "יורקת האש" היה חתום על "קונאן הברברי") נשאר נאמן מאוד למקור הכתוב, זאת בזמן שהסרט נשאר נאמן מאוד לאייטיז. מאוד. מהקצב דרך הצילום והעיצוב, "יורקת האש" הוא כל כך תוצר של תקופתו שזה כמעט הופך את הסרט של הבמאי מארק לסטר, ששנה לאחר מכן ביים את "קומנדו", לקפסולת זמן שבוודאי תנגן על נימי נוסטלגיה של אלו שחוו את התקופה.
אך על אף שהתיישן מאוד, אין הרגשה כאילו הוא פרויקט צדדי שנעשה כלאחר יד. קודם כל, כבר בקאסט השחקנים שלו יש שלושה פרסי אוסקר (לואיז פלטשר של "קן הקוקיה", ארט קארני של "הארי וטוטו" וכאמור סקוט), את הפס הקול הלחינו טנג'רין דרימז והאפקטים כן נראים מושקעים. לשנת 1984, כמובן. היום הם לא מחזיקים בכלל.

בנוסף, וזה הקטע הממש מעניין, יש ב"יורקת האש" סצנות שממש נלקחו לאחר מכן לכמה מסרטי האקשן-פנטזיה הגדולים של תקופתנו, כמו "אקס מן 2" ו"דדפול 2". ישנה סצנה בה שרלין יוצאת מבית החווה בו הסתתרה כאשר מספר ניידות ואנשי חוק עומדים מול הפתח, והיא משלחת בהם את האש, בדיוק כמו בסרטים שהזכרתי. בכלל, הסרט הזה נראה כמו טיוטה לטרילוגיית האקס-מן הראשונה של 2000-2006. אני אמנם לא מאמין ש"יורקת האש" הוא סרט קאנוני מספיק בשביל שאוכל לומר באופן ודאי שבריאן סינגר הושפע ממנו, אבל זה לא יהיה מופרך אם כן.
ואם חשבנו ש"זה" הוא ההשפעה על אחת מסדרות הטלוויזיה הפופולריות של השנים האחרונות, "Stranger Things" של נטפליקס, אז זה מדהים כמה נלקח לשם מכאן. כמו למשל הדימום מהאף לאחר ניסיון להשפיע על אנשים בעזרת מחשבה, מתקני הניסוי הסודיים, והאנשים בחליפות שבאים לרדוף אחרי הגיבורים. אני הייתי אפילו מתפתה ואומר שיש גם ב"תיקים באפילה" לא מעט דברים שמזכירים את המתרחש ב"יורקת האש", אבל יכול להיות שזה כבר ללכת יותר מדי רחוק.

הדברים האלו, וחוויית האייטיז שהזכרתי, הופכים את "יורקת האש" לצפייה די מהנה, אבל לא תתפסו אותי אומר שהסרט הזה טוב במיוחד. קודם כל הקצב שלו נורא מוזר, וכמעט כל סצנה בו ממשיכה כמה דקות ארוכות אחרי שהייתה אמורה להסתיים. חלקו השני של הסרט, שמתרחש כמעט כולו באותו מתקן ניסויים, נראה אולפני ומלאכותי, די מתיש ומאוד מגוחך. שם מסתבר לנו שיכולות האש של שרלין מסוגלים להבעיר גם מים ובטון. וזה ממש לא הדבר המטופש ביותר בסרט.
סצנת הרתיחה של הסרט, בו כל הדמויות המרכזיות מתנקזות משום מה לאיזה אורווה, פשוט לא נגמר לרמה שבה עורכי הסרט מרגישים כמו אויבי המדינה, ולאחר מכן נקודת השיא שלו, כאשר שרלין משחררת את הכוחות העצורים בה כדי להרחיק את אלו שבאו להרע לה ומי יודע אם תצליח להשתלט עליהם שוב, מרגישה כמו איזה חצי שעה שלמה. ואם זה מספיק, היא גם מאוד – מאוד! – מזכירה את הסצנה המקבילה לקראת סוף "קארי", והופכת לעוד הוכחה לאיזה במאי ענק בריאן דה פלמה. לסטר לא ממש בליגה הזו בכלל.

כל המהלכים של הרעים נראים מטופשים לגמרי, וגם המשחק לא בשמיים. לסטר, מסתבר, איננו מדריך שחקנים מוכשר כמו נגיד סטיבן ספילברג שביים את דרו בארימור שלוש שנים לפני כן ב"אי.טי" והמשחק שלה לא מאוד אחיד.
בארימור תשתתף גם בסרט הבא על פי קינג, "עין החתול", ומשם תתחיל את איבוד השליטה בחייה, מה שיכניס אותה עוד לפני גיל 15 למכוני גמילה. בארימור היא כיום שחקנית אהודה, מפיקה ואפילו במאית מוערכת, וזה די מדהים באיזו קלות כל זה לא יכל לקרות. השושלת המפורסמת של השחקנים ממנה הגיעה, וההצלחה המוקדמת שלה, גבו ממנה מחיר קשה, כזה שהצליח לשבור הרבה מאוד שחקנים במהלך ההיסטוריה (אחד מהם ישתתף בסרט קינגי בשנה שתבוא). בארימור הצליחה לצאת מכל זה מנצחת, ועל כן בעיני היא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של הוליווד.

השחקן היחיד שכפי הנראה הבין באיזה סרט הוא נמצא הוא ג'ורג' סי. סקוט, שאולי נחשב לאחד הפוצים הגדולים מבין השורה הראשונה של שחקני הוליווד בכל הזמנים, אבל פה הולך רחוק לכיוון דמות מופרכת ומשמחת במיוחד, כזו שאני חושב שיכלה להפוך לקאלט אם מישהו באמת היה מתייחס ל"יורקת האש" כמשהו שראוי לשוב אליו. עם קוקו בשיער ועין חלבית אחת, סקוט מרים פה את אחד הנבלים הגדולים של היקום הקינגי. לא ארחיק להגיד שאני מופתע מזה שעונת הפרסים לא זיהתה את הגדולה הזו, כי בואו לא נגזים, אבל הוא אולי אחראי להנאות הכי גדולות שלי מהסרט.

"יורקת האש" מצטרף ל"איזור הדמדומים" כעיבודים הראשונים לסטיבן קינג שאינם באמת אימה, אלא יותר פנטזיה, מדע בדיוני אפילו אם קצת מרחיבים את הגבולות. הוא בוודאי לא מהבולטים שבעיבודי קינג, אבל אני סמוך ובטוח שככל שנתקדם פנימה אל תוך הפרויקט עוד נתגעגע לסרטים כאלה.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
5. "כריסטין" (1983)
6. "יורקת האש" (184)
7. "ילדי התירס" (1984)
8. "קריפשואו" (1982)