פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 5: "איזור הדמדומים" (1983)

העיבוד הקולנועי החמישי על פי סטיבן קינג, והשני מתוך שלושה שיצא בשנת 1983, היה "האיזור המת" (The Dead Zone). אמנם תרגומו הרשמי בעברית היה "איזור הדמדומים", כי הרי אף אחד לא מכיר את אחת מסדרות הטלוויזיה המפורסמות ביותר בכל הזמנים ככה שבטוח לא יהיה בלבול, אבל ברשותכם אשאר עם התרגום הישיר במהלך הפרק.
"האיזור המת", שהתבסס על ספר של קינג שיצא לאור ב-1979, גם הוא, כמו העיבודים הקודמים, הפגיש בין סופר האימה שכבר הפך להיות פופולרי במיוחד, עם מאסטר של קולנוע הז'אנר. הפעם היה זה דיויד קרוננברג הקנדי, שב-1983 גם עשה את מה שאני מחזיק ממנה כיצירת המופת האולטימטיבית שלו, "וידאודרום". קרוננברג כבר צבר לעצמו קהל אוהדים בזכות "צאצאים", "שיוורס", "רייביד" ו"סקאנרס".

חלקה הראשון של הקריירה הקולנועית של קרוננברג מזוהה בעיקר עם body-horror, כלומר הצפת האימה והפחד מהגוף האנושי, כמו גם מעלילות מסויטות בעולם שקצת דומה לשלנו, אבל עם אלמנט לא מוסבר, עוכר שלווה, וקטלני. "האיזור המת" היה איזשהו שינוי כיוון בתקופה ההיא של קרוננברג, לא רק מכיוון שזה איננו סרט אימה במתכונת קלאסית, אלא גם שאין בו אימה גופנית כלל, והמבע הקולנועי שלו יחסית ריאליסטי בהתחשב שכך שמדובר בסרט על מישהו עם יכולת נבואית.
סרטו הבא של קרוננברג גם יהפוך למפורסם ביותר שלו, "הזבוב", והוא ימשיך להיות אחד הבמאים המעניינים, הלא צפויים – ובאותה נשימה גם הלא אחידים – ביותר בקולנוע המודרני. "האיזור המת" הוא גם שיתוף הפעולה היחיד שלו עם קינג.

בשלב הזה של יחסי הסופר והקולנוע מתחיל להירקם על המסך, די במקרה האמת, היקום המשותף לסרטי קינג. קאסל רוק שבמדינת מיין היא זירת ההתרחשות של הסרט הזה, והיא גם המקום בו מתרחש הספר "קוז'ו", העיבוד הקולנוע הקודם על פי קינג. אם כי הסרט עצמו לא התייחס לכך. מה גם שכרונולוגית, "האיזור המת" מתרחש לפני "קוז'ו", ואת זה אנחנו יודעים כי השריף שמוצא את מותו על ידי הסן ברנארד הקטלני הוא בעצם השריף אותו מגלם טום סקריט ב"האיזור המת". לאחר מותו בטרם עת יחליף אותו שריף פאנגבורן, גיבור "דברים שצריך" (שם גילם אותו אד האריס) ואחת מדמויות "החצי האפל" (מייקל רוקר), שניהם יצאו לקולנוע בשנת 1993.

קינג עצמו לא חתום על עיבוד התסריט, אלא ג'פרי בואם, שלאחר מכן יהיה מפורסם יותר כתסריטאי של סרטי פעולה ביניהם שיתופי הפעולה עם שיין בלאק בסדרת "נשק קטלני" או "בכוננות מתמדת", וגם "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 53.
על ההפקה הייתה אמונה מפיקת האימה המהוללת דברה היל, שתהילתה קמה לה בעיקר בזכות "האלווין" של ג'ון קרפנטר, ששינה את פני האימה ב-1978. היא המשיכה לעבוד עם קרפנטר ("הבריחה מניו יורק", "הערפל"), אך כנראה בגלל שהייתה עסוקה ב"האיזור המת" יצא שדווקא לא עבדה אתו על "קריסטין" שיהיה העיבוד השלישי ב-1983 לקינג. לשמה של היל רשומים גם "רמז – הסרט" ו"פישר קינג". סרטה האחרון היה "מגדלי התאומים" המושמץ, שיצא לבתי הקולנוע ב-2006, שנה לאחר מותה. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, צוות די מרשים עמד מאחורי הסרט הזה.

"האיזור המת" מספר על ג'וני סמית' (כריסטופר ווקן), שהוא לא רק הדמות עם השם העצלני ביותר בעולם, אלא גם מורה תיכון בקאסל רוק. ערב אחד נפרד סמית' מבת זוגו שרה (ברוק אדמס, "ימים ברקיע") לאחר שהוא מסרב לשכב איתה כי הוא מחכה לרגע הנכון אפילו שהוא בן איזה 40, ונוסע חזרה לביתו. למרבה הצער משאית עם נהג עייף מאבדת שליטה ומוחצת אותו ברכבו. הפעם הבאה שנפגוש את סמית' תהיה חמש שנים לאחר מכן, כאשר יתעורר מהתרדמת שבה שקע בעקבות התאונה.
החיים, מיותר לציין, לא המתינו לסמית' ובטח לא שרה שהתייאשה ומצאה לה חתן ואתו הקימה משפחה. אם זה לא מספיק, סמית' מגלה שהתרדמת הפעילה בו משהו, ועתה הוא מקבל חזיונות בכל פעם שהוא נוגע במישהו.

זאת נקודת הפתיחה לסרט פנטזיה מאוד מוזר מבחינה מבנית, ועל אף ש"האיזור המת" נחשב לאחד העיבודים הטובים יותר של קינג, אני לא לגמרי על הרכבת הזו. מעבר לכך שהבימוי של קרוננברג אמנם יעיל ומיומן אך מאידך מרגיש גם מאוד מקורקע וחסר מעוף, התסריט של בואם עובר כמו סימון היילייטס מהספר, יותר מאשר סרט שעומד בפני עצמו. זה מסוג העיבודים האלו שגורמים לך בעיקר לרצות לקרוא את הספר, כי בטח יש שם הרבה יותר ממה שהצליחו להעביר למסך.
יוצא ששלוש המערכות של "האיזור המת" אינן בונות אחת את השנייה לכדי נקודת שיא, אלא בעצם שלוש תקריות שעוברות על סמית', ומעבר לדמות שלו אין להן הרבה קשר זו לזו, והן ממש לא משפיעות אחת על השנייה. הראשונה היא תרומתו של סמית' לתפיסת רוצח סדרתי שפועל בקאסל רוק. בחלק הזה מצטרף לקאסט טום סקריט המהמם ("נהר זורם ביניהם") בתפקיד השריף. לכשייתפס הרוצח, פשוט נמשיך לחלק הבא ולא נדבר על הסיפור הזה לעולם, אך לא לפני שנראה את אחד השימושים הכי מכאיבים אי פעם במספריים, משני אולי ל"אנטיכרייסט".
הסיפור השני מתחיל כאשר סמית' הופך להיות מורה פרטי, ונשכר על ידי מיליונר מקומי לחנוך את בנו. השניים מפתחים קשר ידידותי, עד הרגע שבו סמית' מקבל חיזיון על טרגדיה בעתידו של הילד, ומנסה לעצור את העומד לבוא. בשלב הזה אנחנו מבינים מהו "האיזור המת" בשם הסרט, אם כי ההסבר לא לגמרי מפוענח עד הסוף – מדובר בחלק מהנבואה שנשאר מוסתר ובעצם מאפשר לסמית' לשנות את העתיד הקבוע מראש. כמובן. לפי הבנתי זהו שינוי מהספר, שם "האיזור המת" מתייחס לחלק במוחו של סמית' שמאפשר לו להציץ על העתיד. בכל מקרה, אין מה להתעסק בזה יותר כי די, סיימנו, והגיע הזמן לחלק השלישי בואו לא נתפרע עם בזבוזי זמן כמו המשכיות, הבייביסיטר מחכה.

במערכה האחרונה של הסרט, מבין סמית' כי המועמד המוביל לתפקיד הסנאט מטעם קאסל רוק גרג סטילסון (מרטין שין) עומד לטפס גבוה במעלה ההיררכיה עד שיהפוך להיות לא פחות מנשיא ארה"ב וכחלק מתפקידו יפתח במלחמת עולם שלישית שתביא למותם של מיליונים – זה אגב מוצג לנו במין פלאש-פורווד די מטופש בסצנה שלא עשויה טוב בכלל. סמית' מחליט לעשות מעשה ולעצור את סטילסון לפני שיהיה מאוחר מדי.
מבחינת צפייה עכשווית זה החלק המעניין יותר, כי די מדהים כמה סטילסון מזכיר את טראמפ. הוא מדבר בעיקר אל מעמד הצווארון הכחול ומפריך סיסמאות לאוויר, כשברור לנו שמדובר בחלאה. הבחירה הזו לאפיין את סטילסון כמאפיונר מחלישה, בעיני, את חלקו האחרון של הסרט מכיוון שאם לפחות היו מעצבים את דמותו של סטילסון בצורה פחות שטנית, הדילמה שעומדת בפני סמית', וכך גם האקט הסופי שלו, היה משמעותי ומעניין הרבה יותר. ניחא.
בשנת כתיבת הספר נשיא ארה"ב היה ג'ימי קרטר, שדווקא היה דמוקרט ליברלי, אז לא נראה לי שקינג בנה את דמותו של סטילסון עליו. עם זאת, במהלך הפקת הסרט, רייגן השמרן נבחר לנשיא, וזה כבר יותר מסתדר.

"האיזור המת" הוא לא סרט רע במיוחד, אלא פשוט כזה שאני לא מבין איך זכה לתהודה וחיבה גדולה אצל מעריצי הז'אנר בשנים שיבואו אחריו. לזכותו אפשר למנות את ההופעה של כריסטופר ווקן, חמש שנים אחרי האוסקר על "צייד הצבאים", ובעיקר את המוזיקה המעולה של מייקל קיימן, שאפשר לכנותו בקלות "מלחין הפעולה הטוב ביותר שידענו". קיימן חתום על פסי הקול של "ברזיל", "נשק קטלני", "מת לחיות", "אקס-מן", "סיוט בקצה האופק", "אחרון גיבורי הפעולה" ו"הדסון הוק" בין היתר. הוא הלך לעולמו בשנת 2003 עם שתי מועמדויות לאוסקר לשמו: על הלחנת שירי הנושא של "רובין הוד: נסיך הגנבים" ו"דון חואן דה מרקו".

ב-2002 יצאה סדרת טלוויזיה המבוססת על דמותו של ג'ון סמית', שבעברית נקראה משום מה "החצי האפל" – כנראה בחוסר ידיעה שיש כזה ספר אחר של קינג, שכאמור עובד לקולנוע על ידי ג'ורג' רומרו ב-1993, ובה אנתוני מייקל הול גילם את הגיבור המתעורר מתרדמת עם כוחות נבואיים. הסדרה נוצרה על ידי קינג עצמו ושרדה לא פחות משש עונות.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "איזור הדמדומים" (1983)
5. "קריפשואו" (1982)