הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – ״פארגו״

Yah.

פרויקט המעקב שלי אחר סרטי האחים כהן מגיע (לאחר פגרה שהתארכה עד מאוד) לאחד מן הסרטים הכי ידועים, או הכי מזוהים עמם. סרט שאף זכה להוות השראה לסדרת טלוויזיה מצליחה שנוצרה ברוחו ולהגיע למקומות גבוהים במשאלים על הסרטים הגדולים של שנות התשעים, או בכלל. אף כי כל הסרטים של הכהנים זכו למעמד פולחני ופופולרי, הסרט זה הוא כנראה אחד מן האהודים ביותר ולכן מעניין לבדוק אותו בהקשר של גוף העבודה הכללי שלהם ולבחון האם איכותו אכן גדולה יותר מיתר הסרטים ואולי גם לאתר מהם המרכיבים אשר הפכו אותו להצלחה כה גדולה.

הרקע לסרט

עוד בטרם התגלה הכישלון הכלכלי של ״הקפיצה הגדולה״ עתיר התקציב, האחים כהן כבר היו עמוק בעבודה על הסרט זה, סרט קטן בהרבה בתקציב ובשאיפות, אשר מתרחש לראשונה (כמעט כולו) במדינת מינסוטה בה גדלו, מה שאולי הופך אותו לאישי יותר, אבל עם השניים הללו לא ניתן לדעת. מי שלקח צ'אנס במימון הסרט הייתה חברה חדשה יחסית בשוק ההפקה בארה"ב, חברת פוליגרם הבריטית, שלכמה שנים קסומות בשנות התשעים נתנה חופש יצירתי גם לבמאים אמריקאים והפכה את הקולנוע העצמאי האמריקאי למתוקצב יותר, מגוון יותר וטוב יותר. הרקורד של סרטים מוצלחים בהפקת החברה באותה תקופה לא נופל מזה של חברת מירמקס, המתוקשרת יותר לטוב וכעת לרע. מי שרוצה לדעת עוד על עלייתה ונפילתה של החברה הזו יכול לעשות זאת דרך הסרט ״100 סרטים ולוויה״ אשר משודר מדי פעם בערוצי הכבלים בארץ. לטובת ״פארגו״ (Fargo) הם העמידו תקציב של כ-7 מיליון דולר, תקציב שנחשב אז בינוני בקולנוע העצמאי האמריקאי.

כרגיל, לא מעט מן התפקידים נכתבו עבור שחקנים ספציפיים, בעיקר התפקיד של מארג' אשר נכתב עבור פרנסס מקדורמנד, במה ששובר את הקו של הקיצוץ ההדרגתי של גודל התפקיד שלה מסרט לסרט ומעניק לה, לראשונה מאז ״רציחות פשוטות״,תפקיד ראשי בסרט של האחים כהן (גם עבור יוצרים אחרים היא לרוב הופיעה בתפקידי משנה). אם כי תחילה היא סברה כי התפקיד של שוטרת טובה ונשואה באושר לא מאתגר מספיק וגם במהלך הצילומים היא לא חשבה כי היא משחקת בתפקיד הראשי – בין היתר בגלל שדמותה כלל לא מופיעה בחצי שעה הראשונה של הסרט. הזיכרון הקולקטיבי, כמו גם פרסי האוסקר, סבור אחרת. עוד תפקידים אשר נכתבו עבור שחקנים ספציפיים הם התפקידים של צוות החוטפים, כאשר האחים כהן החליטו לתגמל את סטיב בושמי על הנאמנות שגילה להם בסרטים בהם הופיע בסצנה או שתיים, באמצעות התפקיד של החוטף הדברן.

התגלית עבור הקולנוע האמריקאי היה פיטר סטורמר, פנים חדשות בקולנוע דובר האנגלית, אבל שחקן שהאחים כהן רצו לעבוד עמו שנים רבות באופן אשר מרגש אותי באופן ספציפי. סטרומר היה שחקן תיאטרון שבדי שעבד מספר פעמים עם אינגמר ברגמן – בקולנוע בתפקידים קטנים עד לא ממש קיימים, ובתיאטרון הוא גילם את המלט בהפקה יוקרתית ויצירתית של ברגמן אשר נדדה ברחבי העולם, כולל בניו יורק שם ראו אותו האחים כהן. הם אף כתבו לו תפקיד ב״צומת מילר״ – אלא שהתיאטרון השבדי סירב לשחרר אותו לצילומים. בשנים הבאות הוא עבר לנהל להקת תיאטרון בעצמו ואף עבר לארה"ב, שם כיכב בברודווי ב״השחף״ לצד אחת, פרנסס מקדורמנד. כך האחים כהן ראו אותו שנית וכתבו עבורו את התפקיד של הבחור השתקן, מה שהוביל להמשך של תפקידים בתור בחור חסון בקולנוע האמריקאי.

חלק גדול מן השחקנים בסרט נבחרו אחרי אודישנים, הבולט שבהם הוא וויליאם ה. מייסי, שחקן משנה עם קריירה ענפה מאחוריו לפני הצילומים, אך עדיין רחוק מלהיות שם מוכר באותה תקופה. מייסי נבחן לתפקיד של סצנה בודדת והרשים, כך שהאחים כהן הזמינו אותו להיבחן גם לתפקיד המשמעותי של ג'רי לנדגארד, הדמות אשר מניעה את כל העלילה. מן הרגע הזה, מייסי התאבד על התפקיד, מגיע גם לאודישנים נוספים להם לא הוזמן. בסופו של דבר המאמץ השתלם.

צילומי הסרט סבלו מקושי לא צפוי: השלג נועד להיות בעל תפקיד מפתח בעלילה, אבל השנה שבה צולם הסרט התגלתה כשנה השנייה הכי חמה במאה ה-20 במינסוטה – לא ירדו שלגים רבים ובחלק מן המקרים השלג נמס, דבר שקצת מקשה על סרט בו חלק מן הדיאלוגים מדברים על סופת שלגים גדולה שחלפה ואחרת שצפויה לבוא. הדבר הזה יכול להיות תוספת לדיון האירוני של האחים כהן בסוגיית האל, אבל בפועל דרש מהם עוד הוצאה כספית על מנת לייצר שלג מזויף, לנדוד לאזורים בהם ירד יותר שלג ולשלוח צוות משני על מנת לצלם את סצנת כתוביות הפתיחה ביום בו אכן התרחשה סופת שלגים של ממש.

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן, שם זכה ג'ואל כהן בפרס הבמאי (באופן רשמי. בפועל איתן היה שותף מלא לבימוי אבל לא יכל לקבל קרדיט בגלל החוקים שהיו אז לאיגוד הבמאים האמריקאי). כיום זה כנראה לא היה מתאפשר, שכן הסרט יצא בהפצה מצומצמת בארה"ב מספר שבועות קודם לכן. בשני המקרים, הביקורות החלו מהללות את הסרט ועם התרחבות ההפצה הוא אף הפך להצלחה כלכלית מרשימה ביחס לסרט עצמאי – אם כי לא היה מדובר בשובר קופות בזמן אמת. ההכנסות של הסרט מהפצה בקולנוע בכל העולם היו עדיין קטנות יותר מן התקציב של ״הקפיצה הגדולה״, למשל. כמות הפרסים בה זכה הסרט היא גדולה למדי וכוללת כאמור גם את פרסי האוסקר הראשונים אשר הוענקו ליוצרים – לאחים כהן על תסריט מקורי ולפרנסס מקדורמנד על תפקיד ראשי. בסך הכל הסרט היה מועמד ל-6 פרסים, כולל סרט, במאי, שחקן משנה לוויליאם ה. מייסי ועריכה. פרס העריכה הוא מקרה מעניין כי האחים כהן שבו לערוך בעצמם (ויתמידו בכך בהמשך הקריירה) מה שאומר שהאקדמיה בישרה לעורך רודריק ג'יינס על מועמדותו, כלומר ניסתה לפרש אבל אז גילתה כי הוא לא קיים, מה שחשף את הסוד/בדיחה פנימית של היוצרים. כתבי קולנוע חיברו את זה גם לדבר לא מדויק אחר הקשור בסרט ובשקופית אשר פותחת אותו, זו המכריזה כי הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. אבל זה אולי כבר עניין של ז'אנר.

העלילה והז'אנר

שקופית הפתיחה של הסרט לא רק טוענת כי מדובר בסיפור אמיתי, אלא גם מדגישות "מתוך כבוד לחיים, שמות הדמויות שונו. מתוך כבוד למתים, כל שאר הדברים מתוארים כפי שהתרחשו". עכשיו, הכתובית הזו לא מדויקת. כמה פשעים שונים שהתרחשו בתקופות שונות היוו השארה לכתיבת התסריט והם נוכחים בסצנות ספציפיות, אבל החיבור הוא כולו פרי עבודתם של האחים כהן ורובו בדיה מוחלטת. צופים חדי אבחנה יכלו לשים לב לשורה "כל דמיון בין אירועים אלו למציאות או אנשים חיים או מתים הינו מקרי בהחלט" המופיעה במקומה המסורתי בקרדיטים, כמו תנאי שירות שאף אחד מעולם אינו קורה. בזמן אמת, לקח לתקשורת כמעט שנה עד שהבינו כי שקופית הפתיחה לא מעידה על דבר. יחד עם זאת, "מבוסס על סיפור אמתי" הוא גם ז'אנר. מעבר לכך כי הדבר מאפשר לקהל לקבל את האירועים הלא הגיוניים בסרט כסבירים (באמת. חלפו כמה חודשים טובים אחרי ההפצה עד שהתקשורת כתבה על כך כי זה לא סיפור אמתי), המחויבות למציאות היא גם בחירה סגנונית ולכן הסרט פשוט וישיר יותר מבחינת השפה הקולנועית מכל סרט אשר קדם לו בפילמוגרפיה הכהנית. כן, יש משמעות סימבולית לשלג ולבידוד של האדם בסביבה אשר דומה כי לא מאפשרת קיום מחוץ לבית בתנאים נוחים. השלג בהחלט צובע את כל הגוונים של סצנות היום בסרט, בעוד סצנות המתרחשות בפאבים או מועדונים מקבלים צבעים חמים יותר, אבל האחים כהן בעיקר מדגימים כאן לראשונה סוג של איפוק, בסצנות רבות.

כמובן, זהו גם סרט פשע הכולל מספר סצנות אלימות למדי. הם אומנם מסוגננות פחות מ״צומת מילר״ לדוגמה, אבל עשויות בצורה הוליוודית וקולחת, המשלבת בין הנאה לבין הזעזוע מן הדם. מאופק ואמין יחסית לאחים כהן, ״פארגו״ הוא עדיין סרט קולנוע של אמנים אשר מקפידים על המראה של כל שוט ועל בנייה מדויקת של כל קאט. כסרט פשע, הסרט משלב בין מעקב אחר הפושעים, מזן הפשע שהסתבך וסרט הבלש, כאשר הבלש כאן נבדל מן הבלש בסרט האפל הקלסי בשני אופנים: הוא אומנם פועל לבדו, אבל לא כבלש פרטי אלא כמפקד כוח משטרה בעיירה. וחשוב יותר: המשפט הקודם שגוי מכיוון שלא מדובר כגבר, אלא באישה. ועוד אישה בהריון, אשר דומה כי אף אחד לא מטיל ספק בהיותה הכוח הכי נחוש, חכם ואמיץ הפועל בסביבה. אבל אנחנו צריכים להמתין קצת יותר מחצי שעה עד שהשוטרת הזו, מארג' גונדרסון המופלאה בגילומה של פרנסס מקדורמנד, בכלל מופיעה בסרט.

כפי שההכרזה כי מדובר בסיפור אמתי מטעה כמעט לגמרי, כך גם כותרת הסרט. הסצנה הראשונה בסרט מתרחשת בפארגו, צפון דקוטה, ומאז כל הסרט עובר למדינת מינסוטה. באותה סצנת פתיחה, ג'רי לינדרגארד (וויילאם ה. מייסי) שוכר שני פושעים על מנת לחטוף את אשתו. הוא עושה זאת על מנת שיכול לקבל כסף לביצוע השקעה שהוא סבור כי היא הימור בטוח – אביה של אשתו הוא גבר עשיר מאוד, אך הוא לא רואה צורך להעביר מעושרו לבת כל עוד הוא חי ובטח שלא לתמוך ביוזמות העסקיות של ג'רי, שבכל רגע שצופים בו עולה התחושה כי אין לסמוך עליו. ג'רי עובד כמוכר מכוניות ולכן הוא יכול לספק לחוטפים גם מכונית חדשה מהניילונים מן המלאי של העסק. מרגע זה, הסרט עובר לעקוב במקביל אחרי סיפורו של ג'רי, אשר מנסה לשדר עסקים כרגיל, והסיפור של החוטפים. אלה הם קארל אשר מרבה לדבר (סטיב בושמי) וגייאר השתקן (פיטר סטרומר) שלא מהסס לנקוט באלימות קיצונית כאשר היא נראית כצעד הכרחי. כך, לאחר שהם חוטפים את גברת לינדרגארד (קריסטין רודרוד) בצורה מגושמת, החוטפים נקלעים לעימות עם שוטר אשר שם לב כי הם נוהגים עם לוחית זיהוי של סוכנות רכב. גייאר הורג אותו וברגע שמכונית עוברת שמה לב לניסיון להחבאת הגופה, הוא הורג גם את נושאי המכונית כך שלא נותר בחיים אף אדם אשר יכול לקשר בין הרכב של החוטפים לרציחות. אלא שכל זה מתרחש בשטח השיפוטי של העיירה הקטנה בריינארד – והוא לא פגש את השריף של המשטרה המקומית.

בבוקר שאחרי הרציחות הברוטליות, אנו פוגשים במארג' גונדרסון (פרנסס מקדורמונד) ולא פחות חשוב בבעלה נורם (ג'ון קארול לינץ'), איש פשוט אשר מאוד מקווה כי הפעם יבחרו באיור שלו לסדרת בולים חדשה. הדבר ממקם את הסרט בז'אנר קולנועי החשוב של "סרטי בולים" ולדעתי הוא אחד מן הסרטים הכי טובים אשר נעשו בתחום. מארג', או מארג'י, פועלת בחדות למרות הזעזוע מן המקרה שהוא לא שגרתי בעיר הקטנה. במהרה, היא מבינה כי הרכב נלקח מסוכנות רכב וכי מדובר בשני פושעים. החקירה מובילה אותה למטרופולין של מיניאפוליס, שם היא חוקרת את ג'רי ואת העובדים שלו, כאשר אחד מהם מעורב גם הוא במקרה. במקביל, דרישת הכופר המתוכננת עולה בסכום והתכנית של ג'רי לחטיפה בלי הרבה אלימות לא יוצאת לפועל ומספר הקורבנות בנפש עולה. חשיבה מהירה וחכמה של מארג' מקרבת אותה לאמת ולחשיפת חלק מן הקשרים בסיפור, אבל על מנת להגיע לפתרון הנכון לתעלומה היא בסופו של דבר נדרשת גם למזל ולא מעט צירופי מקרים.

האם יש משמעות?

לא לחינם פתחתי את הפוסט במילה "Yah" אשר נאמרת פעמים רבות בסרט, לרוב בפי דמויות משנה אשר מהוות רק עדות לעלילה לראשית. פירוש ההבהרה הזו הוא "כן" אבל אפילו בלי לומר את מלוא הצליל של ההבהרה הבודדת של המילה באנגלית. פירוש המילה הוא גם האפיון האזורי של מינסוטה, פירוש המילה הוא גם הנחמדות של אנשים אשר מדברים בסלנג מסביר פנים גם בחקירת משטרה. אבל בו בזמן, זו גם הברה בלי פירוש מוגדר, משהו אקראי אשר מוביל לפעמים דיאלוגים שלמים, צליל אשר מקבל את המשמעות שלו רק בתוך המכלול, מילה אשר מבהירה את האקראיות אשר קיימת בכל שפה, משמע בדרך בה אנו תופסים את העולם ומתקשרים. והסרט מראה למעשה מקרים של סיבוך מדמם אשר התרחשו בין היתר כתוצאה מחוסר יכולת לתקשר ומציע פתרון אופטימי באמצעות תפיסת עולם של אחת הדמויות, תפיסת עולם אשר לא מסוגלת להסביר או להבין את הכל אבל גם לעשות סדר ולייצר משמעות ואמונה.

הקשר האקראי בין מילים, משמעות והבנה הוא נושא מרכזי בכל גוף היצירה של האחים כהן, אבל בסרט זה הוא מקבל דגש מיוחד גם באמצעים בולטים מן הרגיל, כמו למשל שם הסרט, אשר מרמז כי העיר פארגו תהיה מקום ההתרחשות המרכזי. הסרט נפתח במכונית הנוסעת לעבר פארגו ובסצנה בבר בשולי העיר – ובכך תם תפקידה של העיר בסרט. לכאורה, המאורע המחולל מתרחש בה, אולם למעשה על העסקה עוד סוכם לפני הפגישה בבר, בה החוטפים בסך הכל מקבלים את הרכב שמהווה חלק מן התשלום. כמה דקות מאוחר יותר, אשתו של ג'רי לינדרגארד שואלת אותו "איך היה בפארגו?", ובאנגלית "איך הייתה פארגו?", כמו שואלת כבר בתחילת הסרט איך היה הסרט כולו. משמע, הסרט חותר תחת הכותרת שלו כפי שהוא חותר תחת ההצהרה המקובלת כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי וכי פרט לשמות דבר לא שונה. אבל גם אם הסיפור היה אכן אמיתי, האין שינוי השמות משנה גם את המשמעות? במיוחד כאשר האחים כהן מתענגים בסרטים שלהם, ובסרט זה במיוחד, על המצלול של השמות כמאפיין דמות. לינדרגארד לא רק מצביע על מוצא צפון-אירופאי, הוא גם מעורר גיחוך. קארל הוא שם של חוטף אמריקאי באופן מופגן כשם שגייאר הוא שם זר המייצג חוסר שייכות. ואין דבר יותר ביתי ממארג' ונורם. כלומר, עם כל הכבוד לבקשתם של החיים, שינוי השמות משנה את הטבע של הדברים. האדם חושב על העולם ומבין אותו דרך השפה, דרך השמות וההגדרות שהוא נותן לדברים. אבל ההבנה הזו אינה מהווה את התמונה המלאה והאדם תמיד כושל בהבנת המציאות כולה, הן במקרה של סרטים המבוססים על סיפור אמיתי והן במקרה של בדיה אשר מציגה את עצמה כאמיתית.

האם סרט תיעודי, למשל, אכן נאמן יותר למציאות מן החזון האמנותי של האחים כהן? השנה בה מתרחש הסרט היא שנת 1987, שנה לפני סרטו של ארול מוריס ״הקו הכחול הדק״, סרט תיעודי אשר בפועל שינה את המציאות והוביל לשחרור של נידון למוות. במהלך החודשים היותר מדי ארוכים בהם אני עובד על הפוסט הזה (בגלל עיכובים שונים תקופת כתיבתו ארוכה בהרבה מזמן הצילומים) יצא כתב העת האקדמי של בית הספר לקולנוע על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, ״גחליליות״. בתוך כתב העת המצוין והעמוס (שראוי לפוסט משל עצמו), נמצא בין היתר מאמרו של עידו לויט ״בין הישימון לספירה הביתית בפארגו״ – מאמר אשר מקביל ויכול להוות השלמה לטענות שלי כלפי סרט זה וכלפי סרטי האחים כהן בכלל. החידוש אשר המאמר הציע עבורי הוא הצבעה על הקשר בין האחים כהן לבין הסרט של מוריס, לכאורה יוצרים רחוקים בסגנון ובשימוש בכלי המדיום. למעשה, הסרט של מוריס עוסק בפרשת רצח של שוטר שעצר מכונית לבדיקה וזוג עוברי אורח נותר כעד לרצח, כמו גם נוסע נוסף במכונית שעצרה – בדומה לרצח הראשון ב״פארגו״. מה גם שמוריס משלב בסרטו קטעי שחזור, כלומר עושה בפועל את מה שהאחים כהן מצהירים שהם עושים באופן כוזב. אבל האם ייתכן והקשר בין הסרטים אינו מקרי והאחים כהן מטילים גם ספק בסרט אשר הגדיר מחדש את היצירה התיעודית כמקור משפטי? איננו יכולים לסמוך על כתוביות הפתיחה כמקור אמין, או על השמות וההצהרות של היוצרים לגבי מידת האמינות. אז על מה לעזאזל ניתן לסמוך, בעידן בו אנו מבינים את המציאות לא רק דרך שפה אלא גם דרך דימויים קולנועיים? ברוב הסרטים של האחים כהן, שאלה זו נותרת ללא מענה.

אולם, ״פארגו״ הוא סרט שונה, כפי שטוען גם לויט. בסרט זה האחים כהן לא עוסקים רק בחוסר היכולת להבין את העולם, אלא גם מציעים אלטרנטיבה אשר מעניקה משמעות לקיום וסוג של הדרכה דתית וערכית לקיום ולצפייה בסרטים. זו המסקנה של לויט והיא גם די קרובה למסקנה שלי: ״פארגו״, ובעיקר דקות הסיום שלו, הוא סרט מרכזי בתפיסת העולם של האחים כהן. זהו המקום בו הם מנסחים בצורה הבהירה והישירה ביותר את הלב של תפיסת העולם הזו, הלב אשר נמצא במקום אף יותר מהותי מן האבסורד והאקראיות אשר לכאורה מהווים מאפיינים בולטים יותר. אולם, הדרך להבנה עוברת דרך הרבה מקרים של חוסר הבנה.

הסרט נע בין שני מקרים שונים מאוד באופיים של חוסר הבנה: חוסר הבנה לגבי שעת המפגש בפתיחת הסרט, וחוסר ההבנה הפילוסופי של מארג' לגבי המהות הפשע. כל אחד מן המקרים הללו של חוסר הבנה מהווה גם ביטוי לתפיסת העולם של הדמויות. חוסר ההבנה בין ג'רי לבין החוטפים גוררת שורה של תגובות אשר אופייניות לכל אחת מן הדמויות ולדרך בה היא מתנהלת בעולם, במודע או שלא במודע. חוסר מודעות הוא דרך אגב אחד מן הכשלים הבולטים אשר מוביל לנפילתו של ג'רי: הוא לא מודע עד כמה מעט כוח יש לו, כפי שהוא לא מודע לכך שאי הבנה של חצי שעה בשעת המפגש יכולה להיות כשל מהותי.

ג'רי הוא הכשל האנושי הנובע מן המחשבה כי האדם הוא אדון לעולמו. הוא סבור כי האדם יכול לשלוט ביקום, יכול לתכנן תוכניות והדברים יפעלו לפי התכנית כי כל האנשים יתנהגו בצורה שהוא חושב שהיא הרציונלית. הוא סבור כי יש לו את היכולת לתכנן פשע בלי נפגעים. כפי שאין באמת נפגעים כאשר הוא מרמה בצורה חלקית את הלקוחות שלו בסוכנות הרכב. אלא שלאדם אין שליטה בעולם, בטח שלא לג'רי, שאפילו אין לו שליטה על מה שהוא חושב שצריך להיות שייך לו, כלומר הכסף של אשתו. אין לו גם שליטה על התגמולים אשר לא יקבל בעקבות העסקה היעילה שהוא מוצא עבור חותנו. ברגע שהוא מערב בתכנית שלו שקרים גדולים יותר לכל המעורבים בעניין (כולל חבריו לעבודה, החוטפים ומשפחתו) עולה חוסר היכולת שלו לשלוט בגורל גם דרך תכנית שהוא חשב היטב על כל פרטיה. כי העולם נשלט לא רק על ידי מה שהאדם יכול לדעת ולחזות, אלא גם דרך צירופי מקרים שאדם לא יכול לחזות. מפגש מקרי של החוטפים עם רכב משטרתי, למשל. או דרך פעולה שונה של כל אדם, כמו היחס לבלבול בשעת המפגש.

קארל מייחס חשיבות לבלבול, פעוט ככל שהיה. קארל מייחס חשיבות רבה לכל הפרה של כללי הגיון (אדם שחוטף את אשתו) או כל חריגה מן התכנית. הוא רוצה לסגת מכל העסקה. כל שיבוש קל מכניס אותו לפאניקה ולמצב של ויכוח. הוא מדבר הרבה מתוך מצוקה, כפיצוי על חוסר הביטחון שלו. הוא מדבר על מנת לשלוט במילים, אשר כאמור מהוות את הדרך בה אנו חווים את העולם – אם הוא שולט במילים, הוא לכאורה מחזיר לעצמו מעט כוח. אבל מכיוון שהוא מדבר הרבה, בני השיח יכולים לאתר מדי הוא אינו בטוח בדבריו. שותפו לפשע, גייאר, כמעט אינו מדבר: הוא פועל. הוא משיג כוח בידי שימוש בכוח. הוא סוג של גרסה של אנטון שייגור שיופיע מאוחר יותר בעולמם של האחים כהן ב״ארץ קשוחה״. הוא אומנם מסוגל להיות מופתע ומרוגש מאופרת סבון בטלוויזיה, אבל בחייו האישיים הוא קודם כל פועל מתוך הגיון קפיטליסטי. אין אצלו מקום למוסר או לרתיעה מאלימות, הוא ממהר לרצוח על מנת לשרוד ולהשיג כמות גדולה יותר של כסף. כל שיקול רגשי או ביטוי של נאמנות מהווה מכשלה בדרך להגשמה העצמית. הוא גם איש חזק ובעל תושייה במציאת דרכים להרוג. לכאורה, דבר לא יכול להכניע את הנחישות והכוח שלו. אבל הוא נופל, כי אף אדם לא יכול להיות אלוהים. הוא נופל בגלל שילוב של צירוף מקרים (אחד מני רבים בסרט) ואמת מוסרית אשר גוברת בסופו של דבר אחר ההליכה העיוורת אחר כסף והישרדות.

הוא נופל בגלל מארג', שהיא, כפי שכבר טענתי, סוג של גלגול חדש של דמות הבלש האמריקאי הפועל לבדו. כמו פיליפ מרלו ודומיו, גם היא רוב הזמן פועלת לבדה ועל פי אינטואיציה – אבל היא עושה זאת בשליחות החוק ולא כשוטרת לשעבר. בעוד הבלש הקלאסי הוא אדם ללא שייכות ומשפחה, מארג' מוגדרת בידי הזוגיות שלה ובידי הפיכתה הצפויה לאם. אולם, יש משהו חשוב מאוד במסע הגילוי שלה: בעוד ג'רי משוכנע כי הוא יכול לשלוט בעתיד, היא מנסה ומצליחה להבין את העבר. היא עושה זאת טוב יותר מכל דמות אחרת בסרט וכל רמז פעוט מספק לה את הסיפור במלואו. מחשבה קלה כי בקתת המסתור צריכה להיות בקרבת אגם לוקחת אותה לנסיעה אקראית בה היא מגלה בהתלהבות ובעודה בקשר עם המטה שלה את הרכב המעורב בחטיפה, ובכך מובילה למאסר של גייאר ומאוחר יותר של ג'רי, גם אם היא לא מצליחה להציל חיי אדם. או להבין.

כלומר, היא מבינה את כל פרטי הפשע. אפילו את המניע. אבל לא את המהות. או כדבריה: "ובשביל קצת כסף. יש בחיים יותר מקצת כסף, אתה יודע. אתה לא יודע את זה? והנה אתה כאן. וזה יום יפה. טוב, אני פשוט לא מבינה את זה". קצת כסף עבורה הוא כל סכום של כסף, כל הכסף בעולם לא שווה רצח, לא שווה לוותר על היום היפה או על החיים הפשוטים והאהובים שיש לה עם נורם. חיים אשר ההישג הגדול שלהם בא לידי ביטוי דרך הזכייה המשנית בתחרות של עיצוב בולים, דרך הבול בערך שלושה סנט, ההגדרה המילולית של "קצת כסף" – כמעט הערך הכי נמוך האפשרי של הכסף האמריקאי הוא זה המייצג את היותר שיש בחיים.

מארג', כמו דמויות אחרות בסרטי האחים כהן, מנסה להבין את העולם. אבל החיפוש שלה אחר ההבנה אינו כושל כי אינה מנסה להבין מה גורם לצירופי מקרים, או לנבא את העתיד. היא מקבלת מראש את חוסר היכולת שלה לדעת בתחום זה. הדרך להבין את העולם היא לא לדעת כיצד הוא פועל, אלא כיצד לפעול בו. לא לזעום על אלוהים בעקבות מזג האוויר הקר והסופה שתמיד עומדת בפתח בעלילת הסרט (אך לא בצילומיו), אלא מבט על היום היפה ועל היכולת לפעול מתוך הבנה לאחר ומציאת היופי בפרטים הקטנים. להיות אנשים טובים. להיות גאה בנורם בגלל העיצוב שיצר בעצמו, בגלל שהוא מוצא את מקומו בחיים למרות שבניגוד אליה הוא לא הצליח בחיים כפי שהוא רצה. לכן היא אומרת כי הם מתפקדים די טוב – מול הרצח ותאוות הבצע, יש להם משפחה. בעוד חודשיים.

מארג' היא דמות נדירה יחסית של האחים כהן בהיותה נחושה ומוסרית, חכמה אך לא כזו אשר נותתת לחוכמה שלה לשלוט בה. המהות שלה הוא שירות הקהילה והפיכה לאם, נושאים לא בהכרח טיפוסיים ליצירה של האחים כהן, אשר לרוב מובלת בידי גברים (וגם בסרט זה, הדמות הנשית השנייה נחטפת ואחרות הן זונות). אבל היא אינה מנותקת מן הסרטים הקודמים. למעשה היא גלגול של דמות שכבר הופיעה בסרטי האחים כהן – אד מ״בייבי אריזונה״, שוטרת לשעבר אשר מוגדרת על ידי הרצון להפוך לאם, רצון אשר מארג' מממשת. מארג' מוצלחת יותר מאד כי ההליכה שלה אחר האהבה היא אחרת. היא לא מתאהבת ומגלה נאמנות לפושע או לדחפים הפניימים שלה, אלא לאדם פשוט, אשר היא הכירה עוד בתיכון והבינה כי הוא הגבר שהיא רוצה לחלוק עמו את החיים.

ה.י. ואד מקדונה של ״בייבי אריזונה״ הם לכאורה סיפור אגדות, אהבה גדולה מהחיים של שוטרת ופושע. אך הזוג הרומנטי ביותר בסרטי האחים כהן הוא דווקא מארג' ונורם – זוג שלא נראה כמו כוכבי קולנוע, זוג אשר סיפור החיים שלו בולט דווקא בהיותו בנאלי, אך מבט על בן כיתה אחר של השניים חושף עד כמה הדבר הנפוץ הוא נדיר. עד כמה חיים בהם הגבר מוצא ריגוש בדייג או עיצוב בולים בעוד האישה זוכה להצלחה מקצועית יכולים להיות חיים של הרמוניה, כבוד הדדי ושלמות. הסרט מסתיים בציפייה שלהם ללידה העתידית – התכנון שלהם לעתיד הוא לא פשע, אלא הורות ונתינה תוך שהם מודעים לכך שאינם יודעים דבר לגבי הצפוי, רק שהם מצאו את הדרך הנדירה להיות אנשים טובים וכי זה דבר הרבה יותר מסעיר ורומנטי מכל הון רב או עלילת פשע.

במילים אחרות, אם קיים אל או אם העולם מתנהל בצורה אקראית, האדם אינו אדון בודד לגורלו ואינו יכול להבין את טבעו של העולם. אבל, הדבר הזה, בין אם האדם מבין זאת ובין אם לאו, לא פותר את האדם מן הצורך לפעול בצורה מוסרית. אגב, לא רק ממניעים אתיים: הפעולה למען האחר ועל פי כללים של מוסר היא המתכון לאושר. לא השגת כסף. גם האדם העשיר ביותר בסרט, הקפליסט האכזרי במונחים מסוימים, ווייד (החותן של ג'רי) מבין כי המפתח לאושר אינו הכסף, אלא בתו. לצד המסר המרכזי הזה, האחים כהן שוזרים כמובן עוד לא מעט רמזים למשמעויות בהם טרם נגעתי ולצד זאת הם כנראה יכחישו כל כוונה לקריאה זו או אחרת של הסרט. מציאת הפירוש הזה לא מוטלת על האל או יוצר הסרט, אלא רק על האדם, הצופה.

דירוג הדמויות הבולטות

10. אישה של לקוח עצבני (סאלי וינגרט) – ג׳רי עבד עליה ועל בעלה הדברן, אך היא, בלי להוציא מילה, בעיקר רוצה לברוח מן הויכוח, יעלה מה שיעלה. אולי רמז מטרים בפתיחה ליחסי נשים-גברים בסרט, או יחסי מדברים-שותקים. בעיקר, זהו אפיון אמין של דמות מן המערב התיכון בשבריר סצנה.

9. סקוטי לינדרגארד (טוני דנמאן) – אל תשכחו כי זה גם סרט על ילד שמאבד את אמא שלו ואת האמון באביו. ואל תפספסו את הפוסטר אשר תלוי על דלת חדרו.

8. ווייד גאסטאפסון (הרב פרסנל) – האיש עם הכסף, שלא מוכן לחלוק אותו עם מי שאינו ראוי, גם אם הוא נשוי לבתו. אבל כן מוכן להקריב מעצמו בשעת קרב.

7. מייק יאנגיטה (סטיב פארק) – בן מחזור של מארג' שחי את חיי החלום (סיוט) בעיר הגדולה וכמה לאהבה ומגע בדרך קריפית שחוצה כמה גבולות של הגינות וטעם טוב.  סוג של מראה על הצד האפל ב"כל אמריקאיות" גם כאשר כסף ורצח אינם חלק מן הסיפור. וכל אמריקאי בסרט הזה הוא אסייתי. אגב, היו ביקורת על הסרט כלפי ייצוג האסייתים בגלל הדמות הזו שמופיעה לסצנה וחצי. לדעתי, עצם העדר היחס למוצא לגבי הדמות והפיכתה לנוכל כמו האדם הלבן היא סוג של קבלה.

6. ג'יין לינדרגארד (קתרין רודרוד) – לא רק פתיון ולא רק אם ואישה. היא לא רוצה לעורר תשומת לב בשגרה, אבל כאשר היא הופכת לקורבן, היא תנסה לנצל כל פרצה על מנת לברוח. גם כאשר היא פתאטית, יש בה משהו מעורר השראה. שלא לדבר על התושיה שכרוכה בשנים של חיים משותפים עם ג'רי.

5. קארל שאוולטר (סטיב בושמי) – סוף כל סוף האחים כהן נותנים לבושמי באמת לדבר והוא מלא חן גם ברגעים בהם כל מילה שיוצאת מפיו היא מתועבת ומלאת עצבים. מצד אחד, הוא תמיד בלחץ. מאידך, הוא יודע לתפקד גם עם פצע ירי בפנים.

4. נורם גונדרסון (ג'ון קארול לינץ') – הוא יכל להיות יותר בחיים, הוא יכל לקבל את הבול של הרבע דולר. אבל גם עם הכרס והקרחת, הוא זכה בבת זוג ראויה ובמה שאחרים רואים תולעים דוחות הוא רואה פתיון יעיל לדייג. העולם צריך בולים של שלושה סנט ואת נורם – הרבה יותר מעודף.

3. גייאר גרימסרוד (פטר סטורמר) – נטו כוח, נטו נבל. כשאתה צריך לחסל את כל מי שבסביבה, חסל את כל מי שבסביבה, אל תדבר על זה. אם כי חטיפה של עקרת בית יכול להיות אתגר גם עבורו.

2. ג'רי לינדרגארד (וויליאם ה. מייסי) – כנראה דמות שהייתה יכולה להגיע למקום הראשון כמעט בכל סרט אחר של האחים כהן. סוכן המכירות שאף אחד לא רוצה לפגוש, אדם כושל ולא נעים בסיטואציות חברתיות, מלא בביטחון עצמי שלא ברור מאין נבע, כושל בכל צעד ואכזרי כלפי מי שסומך עליו ומי שאוהב אותו. וגם דמות שכל צופה יכול לראות בה לא מעט מעצמו.

1. מארג' גונדרסון (פרנסס מקדורמונד) – הלב של הסרט, המצפון של הסרט ושל כל סרטי האחים כהן, אך גם יותר מכך. אישה חזקה והרה, מלאת הומור וגם אמפתיה לכל בן שיח. מועמדת ראויה לראש דירוג הדמויות הכללי.

דירוג הסצנות הטובות ביותר

12. רכב בודד במגרש חנייה – ג'רי לבד באולם. גם כאשר הוא יוצא מפגישת עסקים, הרכב שלו בדרך כלשהי בודד במגרש חנייה והוא לא מצליח להסיר ממנו את הקרח. הוא זועם כלפי כל העולם, אבל הוא צריך לזעום רק על עצמו.

11. ג'רי מוכר רכב ומוסיף את האלמנט – ראה ערך התגובות של האישה. מה שהרגשתם שתמיד מתרחש כאשר מוכר מדבר עם הממונים עליו מובא חזותית. שימו לב גם למגע הקטן בתחילת הסצנה, עם התמונה המרשימה של ג'רי, בסך הכל פריט אחד בקיר של תמונוות נטולות אופי.

10. הפגישה בפארגו – בנייה מצויונת של שלוש דמויות דרך ויכוח על השעה וחשיפת תכנית בלי ממש לעבור על כk הפרטים. לעזאזל, אם הדברים לא ממש הגיוניים, בוא נראה שהאוטו יפה.

9. ווייד מגיע עם הכסף – קטעי הפעולה בסרט הזה ממש טובים. הדו-קרב השנון הזה, אשר הופך להרבה יותר אלים ממה שהמעורבים ציפו לו, היה יכול להיות מדורג גבוה יותר.

8. עימות מארג' ושבדי – מתוך הרעש של אדם שנגרס, שוטרת מוצאת את התושייה הדרושה לעצור פושע מסוכן מבלי להרוג אותו. סצנה שהיא חלק מסיקוונס שהיה יכול לתפוס מקום גבוה יותר, אם לא הייתי מפרק אותו לחלקים.

7. הרצח המשולש – בניית ההבדלים בין שני הפושעים ברגע בו הפשע ללא קורבן הופך להיות אפל במיוחד, דרך סצנה מסרט אפל אשר מראה כי גם בסרט בו האחים כהן רוב הזמן רגועים עם הדגשת הסגנון, הם יודעים את המלאכה.

6. מארג' מגיעה לזירת הרצח – היא גם מוצאת רמזים שאיש אחר לא מוצא וגם מבלבלת את שותפיה לעבודה כאשר היא חושבת שהיא עומדת להקיא. הרי היא אף פעם לא מפסיקה להיות אישה בהריון מתקדם עם גוף אשר יש לו צרכים משלו.

5. הפגישה מחדש עם מייק – הרגעים הכי גדולים בסרטים הם לפעמים אלו שצריך היה להוריד בעלילה. האם הגלוי כי הידיד מן התיכון שיקר לה בניסיון חיזור עילג (אחר אישה נשואה והרה) הוא זה אשר הצית בבלשית את החשד שגם בסוכנות הרכב לא היו כנים? אולי. אבל חשובה יותר הבנייה השלמה של עולם, הן של הנחמדות של מארג' אשר מוצאת זמן לפגישת השלמת פערים גם בתוך חקירת רצח והן של חוסר הכנות שסביב.

4. מארג' חוקרת את ג'רי בפעם השנייה – כל עימות בין שתי דמויות אשר כתובות ומשוחקות ברמה כה גבוהה הוא עונג. העימות השני, במהלכו ג'רי מבין כי המילים כבר לא יוכלו להציל אותו מן הבור שחפר לעצמו, הוא גם הרגע בו מארג' מתחילה לא רק לחבר את הנקודת, אלא גם ממש לנצח.

3. החטיפה – האחים כהן תמיד היו גדולים ביכולת להכניס מגע קומי לקטעי פעולה אמינים וזה מה שקורה בסצנת החטיפה – בה האישה הדקה מתגלה כבעלת תושיה וצמד הפושעים החזק נזקק ללא מעט צירופי מקרים על מנת להתחיל לבצע את מה שנראה כמו הפשע הפשוט.

2. אתה לא יודע שיש בחיים יותר מזה? – הכוח הפיזי הבלתי מנוצח יושב כבול מאחור, מוכנע בידי השוטרת הפשוטה אשר בעצמה המומה מעצם הרעיון של הרג למען כסף. הדגש הוא על היום היפה, יום יפה מובן ולא מובן – כיצד השלג נותר אדיש לפשע ובו בזמן כיצד ניתן לבצע פשע כשיש כל כך הרבה דברים אחרים להביט בהם.

1. מארג' ונורם בסיום – שלושה סנטים, שלושה בני משפחה (אחד בבטן). עוד סצנה שיכלה בקלות לרדת בחדר העריכה, אבל כזו שמהווה את הלב הפועם של הסרט, אולי של כל גוף היצירה.

דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

1. ברטון פינק
2. פארגו
3. הקפיצה הגדולה
4. צומת מילר
5. רציחות פשוטות
6. בייבי אריזונה

לסיום, ברצוני להדגיש עד כמה הדירוג הזה אישי והוא אכן משתנה. במהלך כתיבת הפוסט, ״פארגו״ נדד כמה פעמים בין ארבעת המקומות הראשונים. בסופו של דבר, אני חושב כי זה אולי הסרט הכי מייצג של האחים והסיום שלו משובח במיוחד, אבל יש כמה סצנות שפחות עובדת עבורי (הלעג לזונות, למשל) והוא קצת פחות מיוחד ורודף מן הסרט במקום הראשון.