פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 2: "הניצוץ" (1980)

העיבוד הקולנועי השני שנעשה על פי סטיבן קינג היה גם הוא מפגש בין שני ענקים. אחרי בריאן דה פלמה שלקח על עצמו את בימוי העיבוד הראשון של קינג "קארי", הגיע תורו של אחד האוטרים הגדולים בתולדות הקולנוע – לא אחר מאשר סטנלי קובריק (בין שני הסרטים עובד למסך הקטן הספר "סיילמ'ס לוט" כמיני סדרה).
לפי מה שידוע, קובריק, אחרי "בארי לינדון" מ-1975 שזכה לשבחים ושלל אוסקרים אבל נכשל בקופות, חיפש סרט שיוכל לדבר אל קהל רחב יותר, הגיע אל הספר שכתב קינג ויצא לצלם אותו. קובריק כבר עסק במתח קולנועי לפני זה, עם נוארים כמו "נשיקת הרוצח" וכמובן הרגעים המצמררים של "2001: אודיסאה בחלל", אבל מעולם לא הסתער על סרט אימה בסגנון קלאסי של הפחדות והבהלות. השילוב של החזון הקולנועי של קובריק והעולם של קינג היה חייב לייצר משהו שהוא לכל הפחות מעניין.

את התוצאה כולם כבר מכירים ויודעים. "הניצוץ" (The Shining), שיצא לבתי הקולנוע במאי 1980, נחשב לא רק לאחת מהפסגות הגבוהות ביותר של סרטי האימה, אלא גם לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו. כשזה מגיע לעיבודי האימה של קינג (כלומר, ללא דרמות כמו "אני והחבר'ה" או "חומות של תקווה"), "הניצוץ" הוא הקונצנזוס לסרט הטוב והאיכותי ביותר מבין כל עשרות העיבודים שנעשו מאז ועד היום.
עם זאת, זה לא ממש היה להצלחה מיידית. הסרט התחיל לאט בקופות לפני שהתאושש בשבועות מאוחרים יותר, הביקורות היו מעט מבולבלות, והשיא הוא שבטקס פרסי פטל הזהב, "הראזי'ס", שמציין את היבול הגרוע ביותר של הוליווד בכל שנה, "הניצוץ" אשכרה זכה לשתי מועמדויות: הבימוי הגרוע ביותר לקובריק, ושחקנית המשנה הגרועה ביותר לשלי דובאל, מה שאישר סופית את העובדה שהחתימה על החוזה להשתתף בסרט היה אולי הדבר הגרוע ביותר שקרה לה.

האמת שאני שמח ש"הניצוץ" מגיע בשלב כל כך מוקדם של הפרויקט. מדובר בסרט שבכל זאת נכתבו עליו כל כך הרבה מילים, והוא ממשיך להעסיק באופן אובססיבי צופים אפילו כיום (כמו למשל הסרט התיעודי המוזר "חדר 237" המתרכז במיני תיאוריות קונספירציה מופרכות על הסרט, המחווה המדהימה שעשה לו ספילברג ב"שחקן מספר אחת", או פרק שלם ב"חברים" שעוסק בספר), שזה מרגיש כמעט מיותר להקדיש לו פרק משלו. עם זאת אי אפשר לפסוח על המפלצת הנהדרת הזאת לפני שממשיכים הלאה לחלקים האולי פחות מוכרים, ובוודאי יותר מפוקפקים, בפילמוגרפיה הקינגית.

הספר "הניצוץ" הוא השלישי של קינג שראה אור. באותן שנים קינג היה עמוק בניסיונות ההתמודדות שלו עם אלכוהול, והרעיון לספר בקע מהמצוקה הזו מול משפחתו ואיך איבוד השליטה יכול לאיים על היקרים לו. אני זוכר ראיון כלשהו עם קינג בו הוא סיפר על רגע שבו בנו הרס את דפי הטיוטה של כתביו – בתקופה לפני שיכולנו לגבות הכל על המחשב – וקינג התמלא בכל כך הרבה זעם שהוא פחד שהוא ממש יכול להרוג את ילדו הקטן. משם (וגם מחלום של קינג בו צינור כיבוי רדף אחרי בנו בבית מלון. אל תשאלו) הגיע הסיפור על ג'ק טורנס, איש משפחה שעובד בהוראה ורוצה להיות סופר, שלוקח על עצמו משרת תחזוק של מלון גדול בעונת החורף הריקה, ושם דעתו משתבשת עליו והוא הופך להיות רוצח קטלני שרודף אחרי אשתו ובנו הקטן בעל הכוחות המיוחדים. וכך יצא ששני הסרטים הראשונים על פי קינג עסקו בילדים בעלי הורים פסיכיים שמפתחים יכולות על טבעיות. זה מוטיב שיגיע עוד מספר פעמים בעיבודי האייטיז. אנחנו עוד נגיע אליהם.

את התסריט כתב קובריק עם שותפתו דיאן ג'ונסון, ולא רק שלקח על עצמו חירות אומנותית גדולה למדי, אלא גם שהדיווחים מההפקה המסוייטת הזו טוענים שבכל יום פחות או יותר נכתב התסריט מחדש, מוציא את המיץ מאנשי הצוות והשחקנים. השינויים האלו, שכללו סוף חדש לחלוטין והסרת הסצנה האהובה עלי מהספר של גזמת השיחים שנעים ברגע שאינך מסתכל עליהם, גם גרמו לקינג עצמו להתכחש לעיבוד ולהתבטא נגדו מספר פעמים, אם כי בשנים שחלפו נראה שהוא כבר התרכך בנושא, ובזמן שהוא עדיין לא מחשיב את הסרט כעיבוד קאנוני לספריו, הוא מכיר בעובדה שמדובר בסרט קולנוע בעל איכויות רבות.

ואכן, קשה להפריז בשבחי "הניצוץ", שלדעתי הוא העיבוד לקינג שראיתי הכי הרבה פעמים, ואני די בטוח שמחכות לי עוד צפיות רבות ליצירה הזו בהמשך חיי. מדובר בעשייה קולנועית נדירה בפני עצמה, בטח שבעולם סרטי הז'אנר. הצלם ג'ון אלקוט (שזכה באוסקר על "בארי לינדון") הרים שוטים שהפכו להיות איקוניים ומוכרים גם לאנשים שמעולם לא ראו את הסרט, בין אם זה הסטדי-קאם של דני טורנס הקטן נוסע על מכונית הפדאלים שלו במסדרונות המלון, מבוך השיחים, נהרות הדם שבוקעים מהמעליות, התאומות… כל כך הרבה רגעים שהשתרשו בדברי הימי הקולנוע שזה פשוט לא יאומן.
אי אפשר גם לקחת מההופעה של ג'ק ניקולסון בתפקיד ג'ק טורנס כאחד האלמנטים שהפך את הסרט לאירוע קאלט. ניקולסון, אז כבר זוכה אוסקר (בזכות "קן הקוקייה" ושלוש שנים לפני האוסקר על "תנאים של חיבה"), שם שיתף פעולה עם שחקן אחר מהסרט הנוכחי, סקאטמן קראת'רס בתפקיד האלורן), הביא לסרט את כל המאניה שלו, וברא את אחד המטורפים הגדולים של הקולנוע.
בהקשר הזה אולי צריך להצביע על בעייתיות בליהוק של ניקולסון. אין פה ויכוח על ההופעה שלו, אבל ניקולסון – מ"אדם בעקבות גורלו" ועד "השתולים" – תמיד מביא איזשהו חוסר איזון לדמויות שלו. כך שאם "הניצוץ" היה אמור להיות סרט על איש משפחה מן השורה שלאט לאט הופך להיות רוצח פסיכופט, זה ממש לא מה שקרה בפועל, כי מלכתחילה ג'ק של ג'ק עובר כלא יציב. זאת אחת הסיבות, אגב, שקינג לא אהב את הסרט.

עוד משהו שהופך כל צפייה בסרט לאפקטיבית להדהים הוא הליווי המוזיקלי של וונדי קרלוס ורייצ'ל אלקינד, כבר מהצילומים האוויריים של כתוביות הפתיחה (שלאחר מכן נעשה בהם שימוש ב"בלייד ראנר") שיכול להקפיא את הדם, לרגעי החרדה ככל שהסכנה לוונדי וג'ק הקטן הופכת להיות מוחשית יותר.

וכמו כל סרט שהפך להיות אירוע תרבותי שמהדהד גם לשנים שיבואו, גם במקרה של "הניצוץ" יש מור"קים על מאחורי הקלעים, שרק הגדילו את העניין בו. על השינויים התכופים של התסריט והכעס של קינג כבר דיברנו, אז בכל זאת שווה להזכיר את הגיהנום שעברה שלי דובאל (בתו של רוברט דובאל. העורך דין. לא השחקן. לא ברור לי איך חשבתם אחרת) המגלמת את וונדי. הדיווחים על ההתעללות של קובריק בשחקנית שלו, שלאחר מכן גובו בצילומי ארכיון מאחורי הקלעים, היו פשוט מצמררים. לא בטוח האם מתוך רצון להוציא מהשחקנית שלו פחד אמיתי, או סתם סדיזם טהור, נראה שקובריק פשוט החליט לשבור אותה – משהו שאני לא בטוח אם היה עובר היטב כיום כאשר התנהלות בריונית של גברים בעמדות כוח כבר לא עוברת חלק, תודה לאל. דובאל, כך מסופר, סבלה מהתמוטטות בסוף הצילומים ולקולנוע חזרה רק שבע שנים לאחר מכן.
ההופעה והליהוק של דובאל הוא באמת אחד הדברים שהכי מעניקים אווירה מוזרה ויוצאת דופן לסרט. זה מייצר מצב שבו קשה מאוד, לי לפחות, לקבוע האם הופעתה טובה או לא. בכל פעם שאני צופה בסרט דעתי משתנה, האם היא פשוט פורקת את כל החומות ומעניקה הופעה אמינה של חרדה מוחלטת (בעיקר מהבמאי, יותר מאשר מניקולסון) או שהיא קרנבל כאוטי של היסטריה לא נעימה למראה. מכיוון שאני באופן אישי מעולם לא נכלאתי במלון גדול בזמן שאיש רדוף שדים מנסה לרצוח אותי עם גרזן, אני לא יכול לדבר מניסיון אישי ולבחור צד.
כדי לסגור את פינת הקאסט, נזכיר שדני לויד, שגילם את דני הצעיר כשהיה בן בסך הכל בן 7, לא הופיע מאז בקולנוע.

"הניצוץ", כאמור, הפך להיות מונומנט בעולם הקולנוע, וצפיית חובה לכל אדם באשר הוא. למעשה, ההתנגדות של קינג בזמן יציאת הסרט אפילו הפכה למגוחכת יותר כאשר בשנת 1997 יצאה מיני-סדרה שביים מיק גאריס (אחד ממעבדי קינג האדוקים, ואנחנו נתקל בו עוד הרבה בהמשך) בכיכובם של סטיבן וובר ורבקה דה מורניי, שקינג עצמו כתב – וזכתה לבוז די גדול. אני אמנם צפיתי בכל הפרקים שלה, אבל זה היה לפני 20 שנה אז לא כל כך מרגיש בנוח להביע את דעתי. זה רק הוכיח – שוב – שלא מתווכחים עם קובריק. אבל את זה כבר ידענו.

קובריק הספיק לביים רק עוד שני סרטים לאחר "הניצוץ", היו אלו "מטאל ג'קט" ו"עיניים עצומות לרווחה" לפני שמת בשנת 1999 והשאיר מאחוריו את אחת הפילמוגרפיות המרהיבות ביותר בתולדות הקולנוע.
"הניצוץ" המשיך לחיות מאז, ולאחרונה כתב קינג ספר המשך, "דוקטור סליפ" שמו ובו מתוארים קורותיו של דני טורנס שכבר גדל והפך לאיש עם המון בעיות כיאה לילד שגילה שהוא יכול לתקשר עם עולמות חיצוניים ואבא שלו ניסה לרצוח אותו כשהיה קטן. האמת היא שאני כבר שנה מנסה לקרוא את הספר הזה שמונח לי על השולחן, ולא מצליח כי זה פשוט כתוב זוועה. מכיוון שכבר הוכרז שסרט המבוסס על הספר, בכיכובו של יואן מקרגור, כבר יוצא להצטלם בקרוב, נראה שאולי אתן מאמץ נוסף.

בפרק הבא, עוד מפגש של קינג עם במאי ענק, אבל הפעם לא בעיבוד לספר, אלא בתסריט מקורי וחדש שקינג עצמו כתב. בערך.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)