"הנוקמים: מלחמת האינסוף", סקירה

אחרי עשור ו-18 סרטים, הנה הוא הגיע – מה שהובטח לנו כל הזמן הזה כאירוע הגדול, מה זה גדול, העצום, של היקום הקולנועי של מארוול (ה-MCU בקיצור), "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (Avnegers: Infinity Wars)  כבר יצא לבתי הקולנוע, ואם אתם חובבי קומיקס או סרטי גיבורי קומיקס – יש סיכוי טוב שכבר צפיתם בו.

אם בדרך כלל ציפיות כאלו יוצרות רף שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בו, הפעם המצב הוא הפוך במידת מה. למי שמושקע רגשית ונרטיבית בעלילות שנרקמות על המסך הגדול כל הזמן הזה, בצירוף הרמה העקבית שסרטי מארוול שומרים עליה, יהיה קשה מאוד להתאכזב. זה לא אומר שמדובר בסדרת סרטים שמהווה מופת קולנועי נשגב בהכרח. אפשר לומר שהסרטים של מארוול סטודיוז (בבעלות דיסני) לוקים לא פעם בבינוניות ובחזרתיות בכל מה שנוגע לבניית סיפור ודמויות. גם אם הם נוטים להיות צפויים, מצד שני הם תמיד מופקים ומשוחקים לעילא ומשרתים את המטרה שלשמה נוצרו – בידור סביר במקרה הרע, ובידור מעולה עם קצת ערך מוסף ומתן במה לבמאים פחות "הוליוודיים" במקרה הטוב, כמו ב"תור: ראגנארוק" וגם ב"הפנתר השחור" על מגרעותיו. כשם שהתרגלנו להתאכזב מסרטי DC בשנים האחרונות, כך התרגלנו ליהנות בקלילות מסרטי מארוול, ומקסימום לשכוח אותם רגע אחרי שצפינו בהם.

יש כאן גם מודל מבני ועסקי, שהגיע הישר מדפי הקומיקס אל המסך הגדול ועובד מצוין: חלק מהדמויות (מה יהיה, אלמנה שחורה, מה יהיה?) מקבלות סרטים שהן הגיבורים שלהם, בדומה למתרחש בחוברות קומיקס אותן מוביל גיבור ספציפי, כאשר כל זמן מה אנחנו מקבלים סרט אנסמבל שבו משתתפים כולם, או רובם, ובו חלק מהאירועים שהתרחשו בסרטים הקטנים יותר מתחברים לכדי שיא אפי. כשמערך כזה בנוי היטב, מי שבאמת מחוברים לכל הסיפור והדמויות ישקיעו את זמנם וכספם ויצרכו את כל החוברות או הסרטים הנלווים. מי שפחות אדוק יוכל עדיין ליהנות מדי פעם מסיפור גדול וטוב, בלי להרגיש שיש לו יותר מדי חורים בעלילה. המנגנון עובד מבחינה מסוימת גם עכשיו ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף". מי שראה את כל הסרטים ירגיש שהוא מכיר טוב יותר את הדמויות ומקבל ערך מוסף של נפח שלהן ושל היחסים ביניהן. מי שלא ראה את הכל, עדיין יבין בגדול מה הולך כאן מבחינה עלילתית וגם יבין מי נגד מי.

עם זאת, בגלל שמדובר בסרט שכולו מתפקד כמעין שיא אחד גדול, הפעם יש מצב טוב שאם לא אכפת לכם מהנוקמים בכלל, לא תתחברו לצפייה של 155 דקות בהן למעלה מ-20 (ויש מצב שהרבה יותר) גיבורים, גיבורות וסיידקיקים מתמודדים עם אויב שנראה בלתי מנוצח. הובטח לנו הפעם באמצעות ההחרשה על פרטי העלילה והיעדר השם של הסרט הבא משהו שכמותו עוד לא ראינו. יכול להיות שחלקנו קראנו משהו כזה, ועל כך אדבר בסוף בשלוש פסקאות שכוללות ספוילרים, אבל בינתיים – בואו נדון האם מארוול קיימו את ההבטחה, תוך כדי כניסה מועטה לפרטים ככל הניתן.

על משימת הבימוי המורכבת, שמזכירה ניצוח על תזמורת כשחלק מהנגנים מגיעים ממוזיקה קלאסית אבל יש כמה פרחחים שמעדיפים רוקנרול, אמונים האחים אנטוני וג'ון רוסו. באמתחתם בימוי שני סרטי קפטן אמריקה המוצלחים שבחבורה, "חייל החורף" ו"מלחמת האזרחים", ואי אלו פרקים ב"Community", מה שמעיד על כישורים בתזמון קומי וגם בהבנה באקשן ודרמה, גם אם אלו האקשן והדרמה המיינסטרימיים והקצת אפילפטיים של מארוול, בנוהל.

על כתיבת התסריט המורכבת במידה שווה אמונים כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי. הם מתבססים, כמובן, על דמויות הקומיקס והנרטיבים שיצרו סטן לי, ג'ק קירבי, ג'ו סימון, ג'ים סטרלינג ועוד ועוד. הסיפור, מאוד בגדול, בנוי בצורה חכמה שמתאימה להתרחשות במגוון עולמות ולמפגש בין דמויות שעד כה לא הכירו זה את זו. במשך השנים רמזו לנו כל כמה זמן על נבל רב עוצמה בשם ת'אנוס (ג'וש ברולין בגוון סגול ורוד עם מרקם של בובת גומי), שם מטיל אימה שמתקשר למוות, שיגיע מתישהו לחולל מהומה. בו זמנית, נחשפנו לאבני האינסוף. אלו שש אבנים שונות, כל אחת בעלת צבע וכוח ייחודי לה, קצת כמו אבני החושן, היסודות ברפואה הסינית והטבעות ב"קפטן פלאנט". הן מהוות תזכורת נחמדה לכך שדמויות ועלילות גיבורי העל נשענות על מיתוסים ותיקים ועתיקים מכמה תרבויות, ומהוות שעטנז שמגלגל את המיתוסים אל מסורת מספרי סיפורים חדשה ופוסט מודרנית. זו אולי חלק מהסיבה שנעים לנו לצפות בהם, כי הם נשענים על משהו מוכר ובטוח. בסרט החדש התבנית הבטוחה אמורה להתערער, כפי שקורה רק פעם בעשור. העלילה משחקת עם הציפיות והקונבנציות שאליהן התרגלנו ומנסה לשבור את כל הכלים, כדי לגרום לנו להתרגש, להתבלבל ולהאמין בפרנצ'ייז מחדש. כמו שקורה באפוסים גדולים, הסדר אמור להתהפך, כדי שנופתע אבל נישאר מרותקים, עד להשבתו על כנו בסרטים הבאים. 

אבל רגע, בחזרה לאבנים ולסיפור. אחת מהן שיחקה תפקיד משמעותי ב"שומרי הגלקסיה" הראשון, יש אחת במצח של ויז'ן (פול בתאני) שמספקת לו "חיים" וזהות ועוד אחת סביב צווארו של דוקטור סטריינג' (בנדיקט קאמברבץ'), ואבנים נוספות מפוזרות או מוחבאות אצל דמויות ומקומות אחרים. ת'אנוס מתחיל כמו גיבור מרושע ופשוט – יש לו המון כוח, הוא רוצה עוד כוח ולכן רוצה את האבנים. המסע שלו להשגתן יוביל אותו לכל מקום שבו האבנים נמצאות, לעימות עם מי שינסו למנוע ממנו לקחת אותן ובגלל קנה המידה המאיים שלו, לשיתופי פעולה בין כלל הגיבורים. לשיתוף הפעולה מתלווה סאבטקסט טעון כי קפטן אמריקה (כריס אוונס) ואיירון מן (רוברט דאוני ג'וניור) סיימו את "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" כשהם לא בדיוק החברים הכי טובים, ופחות או יותר פירקו את הנוקמים מחבורה מתפקדת לפזורה שחלקה נחשב לפורע חוק וחלקה סתם ממורמר על העולם ועל כולם.

אפשר לצפות להתנגשות האגו של איירון מן עם דוקטור סטריינג', להתפעלות מהעושר הפיזי והמדעי של ווקאנדה בהובלת הפנתר השחור (צ'דוויק באוזמן) ושורי אחותו (לטיטיה רייט) ולציוות המאתגר לכאורה אך גם המתבקש ביותר – ת'ור (כריס המסוורת') ושומרי הגלקסיה. היה מאוד מעניין לראות מה יהיה הטון של ת'ור בסרט הזה, אחרי שהוא קיבל דגש שהתמקד עוד יותר בצד הקומי והקליל ב"תור: ראגנארוק". מבחינת התפתחות הוא בין הדמויות העגולות והמעניינות ביותר עכשיו, כשהסרט שם אותו בסיטואציות עם מנעד שונה באופן קיצוני, החל מסצנות דיאלוג מצחיקות, סצנות אקשן טיפוסיות וכלה בכמה רגעים דרמטיים עם ובלי פאתוס. המסוורת' והדמות שכתבו לו מגלמים את כל הרגעים באופן אמין ומשכנע, עם קצת עזרה מסטאר לורד (כריס פראת') ורוקט (בראדלי קופר).

אם כל סרט אנסמבל מהווה אתגר ליצירת מקום ורגעים משמעותיים לכלל הדמויות מבלי שחלקן יהפכו לסטטיסטים, "מלחמת האינסוף" הוא סופר-סרט אנסמבל, בגלל הכמות הרבה של הדמויות שנמצאות בו. ייאמר לזכותו שלמרות שמדובר בסרט עמוס מאוד, רוב הזמן אפשר לעקוב אחרי הנעשה באופן די ברור, וחלק ניכר מהדמויות מקבלות מספיק נוכחות. יש גם היעדרויות שלא נדון בהן כאן, וכמה פספוסים של דמויות שלא מרגשות וכמעט לא מורגשות, אבל בסך הכל התזמון בין כולן עובד. יש גם למוזיקה ולעיצוב האמנותי חלק לא מבוטל בכך, כשהן מותאמות באופן די בולט לסגנון של כל "צוות" או "עולם" כשאנחנו נתקלים בו בסרט הזה לראשונה.

מבחינת עלילה, לא מדובר בנרטיב מבריק או חדשני במיוחד, ולהשוואות נגיע בפסקת הספוילרים. יש כאן מישהו שרוצה לעשות משהו רע, וגיבורים חלשים ממנו שצריכים להתאחד ולהתמודד עם שאלות קשות על מלחמה והקרבה כדי לצאת לקרב נגדו. השאלות האלו מתחילות בצורה מאוד מעניינת ומניחות על השולחן כמה דילמות רציניות בין כמה מהדמויות שמוסיפות מתח, רגש ושעון מתקתק לסיפור. הבעיה היא שבשלב מסוים, הן מתחילות לחזור על עצמן, ולוקחות איתן את המתח והעלילה.

זה מרגיש לפרקים כאילו התסריטאים עלו על רעיון מצוין אחד, ואז החליטו לשעתק אותו משהו כמו ארבע או חמש פעמים בתקווה שאף אחד לא ישים לב. מה שעוזר למסך את החזרתיות, הוא התפתחות מעניינת ורגישה בין חלק מהדמויות, ויותר מכולן הדמות של ת'אנוס. מדובר באחד הנבלים היותר משכנעים שהיו לנו, כי הוא לא סתם דמות תאבת כוח או הרס. אציין רק שיש לו היגיון משלו והצדקה למעשיו, וגם מטען רגשי בינו לבין הבנות שלו, נבולה (קארן גילן) וגאמורה (זואי סלדנה). האחרונה אמנם לא מספיק מעניינת או משכנעת כדמות בפני עצמה, לצערי, אבל היא מוסיפה לת'אנוס עניין ואפילו מורכבות. לכן כל כך מתסכל ליישב את המחשבה שהשקיעו בתוכן ובעומק של הדמות הזו, עם החזות המגוחכת שלה על פני השטח. לו רק תצליחו להתעלם מכך שהמניעים המעניינים שלו מוצגים מתוך שרירן מתנפח עם יכולת ההבעה וטווח התנועה של בובת פופ של סילבסטר סטאלון, אני מקווה שתצליחו ליהנות ממנו. לי, אישית, היה קשה עם המרקם הזה מאוד.

בשורה התחתונה, מדובר בסרט ארוך ועמוס, עם עלילה קצת מתישה, אבל כזו שכן מצליחה להתקדם ולהגיע לשיא המובטח. סביר להניח שהיא תספק את הצופים שמושקעים בה רגשית, לפחות ברגעים הראשונים שלאחר הצפייה.

ועכשיו: ספוילרים

אז למה כתבתי שהצפייה מספקת רק ברגעים הראשונים שלאחר הסרט? כי הוא הולך עד הסוף, אבל לא באמת. אני אסביר. יש כאן נרטיב שמתקדם באופן ברור לכדי הפסד וייאוש, אותה שבירה של הציפיות שאותה ציינתי, שהיא בעצמה חלק ממבנה נרטיבי מוכר. ראינו סיום דומה לזה בתחושה שלו ב"מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית". גם אם לא מדובר בקטסטרופה בקנה מידה כזה, יש כאן שבירה של "הסוף הטוב". הגיבורים מסיימים את הסרט בנקודת שפל, הצופים המומים ומרגישים שהם ראו חלק ממשהו שעדיין לא נגמר, והם צודקים. הסיום יתרחש רק בסרט הבא, אז הטוב באמת ינצח, והסדר יושב על כנו. וכאן, למרות שזה סרט "הנוקמים" (סרט האנסמבל מתוך כלל הסרטים) השלישי, ברור שזו לא טרילוגיה שהסתיימה, כי שום דבר לא נגמר.

כן, הסרט הסתיים בכך שת'אנוס מנצח, חצי מהיקום נעלם, כולל חצי מהנוקמים, כשאפילו סצנת הפוסט קרדיטס לא מספקת נחמה של ממש. יש לסיום אפקט פוער לסתות, כי התחושה היא שלא ראינו הרס והפסד של גיבורים אהובים בקנה מידה כזה בקולנוע זמן מה. הגיבורים שלנו עשו טעויות, הם חבולים פיזית ורגשית, האלק לא מוכן לצאת להילחם ומשאיר את ברוס באנר לבד במערכה כמו ילד מבוהל, ת'ור איבד את לוקי, גאמורה הפסידה הכל מול אבא שלה (למרות שהיא אחת הדמויות החלשות בסרט, לצערי) ומהלכים שמונעים משיקולים אנושיים רגשניים כמו זה של לוקי מול האיום על חייו של ת'ור, של סטאר לורד מול חייה של גאמורה ושל סקארלט וויטץ' (אליזבת' אולסן) מול חיייו של ויז'ן – למעשה מובילים להפסד של היקום כולו. זה מחיר מאוד כבד, ולדמויות יש חשבון נפש לעשות, כלומר, למי מהן שנשארו בחיים. אבל כל הקטסטרופה הזו לא הולכת להחזיק מעמד, ברגע שחושבים על מי הדמויות שנעלמו.

זה לא הוכרז באופן רשמי בשום מקום, אבל ההנחות ההגיוניות הן שהדמויות שיסיימו את תפקידן במתכונת הליהוק הנוכחית הן איירון מן וקפטן אמריקה, כי השחקנים מיצו, וכי הראשון הוא הדמות הראשונה בסדרת הסרטים ודוקטור סטריינג' דומה לו יותר מדי. לא רק ששניהם נשארו בסוף הסרט, בין הדמויות שנעלמו נכללו ספיידרמן (טום הולנד) והפנתר השחור. בכניסה לסרט באולם הקולנוע בדיוק ראינו את הפוסטר לסרט הספיידרמן הבא, כך שזה לא סתם ניחוש, זה ברור לגמרי שהוא יחזור. ולמי שקורא קומיקס, זה ברור אפילו יותר.

מוות בין הפאנלים הוא בהרבה מאוד מקרים מוות זמני. במה שמכונה "אירועים" בסדרות קומיקס גיבורי על יש לרוב התרחשות עצומה כמו זו שראינו כאן. תבנית סיפורית שמעלה את הסיכונים מעל לכל שיעור מתרחשת שם די הרבה. היא בעלת השלכות על כל היקום הקומיקסי, ובאה לידי ביטוי אצל כל הדמויות כולל מיתות. אבל באותה דרמטיות היא גם כוללת בדרך כלל התפתחות כלשהי של דאוס אקס מכינה שמחזירה את הגלגל לאחור, מאפסת את העלילה ומחזירה לחיים את כל מי שצריך כדי להמשיך ולמכור חוברות, ולשמור את הסיפור מעניין מספיק.

לכן, כמו שכתבו בביקורת באתר מקומי של סולט לייק סיטי, מדובר בהשלכות הרות גורל רק כשם שהן הרות גורל בסיטואציות דומות בקומיקס. היינו, אין להן באמת משמעות. עוד לא, אולי למעט המוות של לוקי, וגם זה לא בטוח. אני מודה שגם לי היו כמה דקות בסוף הצפייה של "אני לא מאמינה שהם עשו את זה, וואו, כל הכבוד", עד שחשבתי על זה עוד קצת, והאפקט הלך והתפוגג לטובת השערות וניחושים על איך כולם עומדים לחזור. זה כבר נושא לפוסט אחר, אבל המפתח, סביר להניח, הוא בכך שדוקטור סטריינג' אומר לאיירון מן "זו הייתה הדרך היחידה" לפני שהוא נעלם. אם לוקחים בחשבון שמדובר במי שראה את כל האפשרויות העתידיות לאופן שבו הסיפור הזה יסתיים על הצד הטוב ביותר, כנראה שלמילים האלו דווקא יש משמעות. זה, והעובדה שאבני האינסוף כוללות אפשרות להחזיר לאחור את הזמן. אז ניחושים נעימים שיהיו לנו, עד הסרט הבא.