״שחקן מספר אחת״, סקירה

״שחקן מספר אחת״ (Ready Player One) הוא אחד מן הסרטים הכי מצופים של השנה עבור לא מעט אנשים, מסיבות שונות. עבורי, זו קודם כל החזרה של הבמאי סטיבן ספילברג למדע בדיוני, הז'אנר בו יצר כמה מסרטיו הכי טובים, בערך בכל פעם שנגע בו פרט לסרט המד"ב האחרון שלו – ״מלחמת העולמות״. עבור אחרים, מדובר בעיבוד לספר הפולחן שכתב ארנסט קליין, המשלב מספר דברים שגיקים אהובים: עולם עתידני דיסטופי, עיסוק במשחקי מחשב מסוגים שונים, נוסטלגיה לתרבות פופולרית בכלל ולשנות השמונים בפרט, וגם האמונה כי לכל גיק יש מישהי שתאהב אותו. סביר להניח כי יש לא מעט חפיפה בין מעריצי הספר למעריצי ספילברג, אבל ייתכן ויש חפיפה גם בין האנשים אשר אוהבים את הספר לאנשים אשר מצפים כי העיבוד הקולנועי יהיה נאמן לו. יוצרי הסרט, בהם קליין עצמו שכתב את התסריט יחד עם זאק פן, החליטו על עיבוד חופשי אשר מתרחש באותו עולם עם אותן דמויות, אבל האופן בו העלילה נפרשת שונה. כיוון שהאזכורים לתרבות פופולרית הם מהותיים ליצירה, גם הם אחרים למדי בסרט זה. בנקודה זו, יש לציין כי לא קראתי את הספר ולכן איני יכול להרחיב בסוגיות על מה הסרט עושה טוב יותר או טוב פחות מן המקור הספרותי. קחו את הסקירה הזו כדיון בסרט בלבד, שיש גם לא מעט דברים לומר בזכותו וגם קצת לגנותו.

הסרט מתרחש בשנת 2045, אחרי שאת כדור הארץ כבר פקדו מספר רב של אסונות שהעבירו את האנושות למצב של קיום יותר עגום עבור רבים, אם כי דומה כי התאגידים עדיין פועלים היטב ומרוחים כסף. מה שמהווה את המפלט עבור ההמונים הוא משחק מציאות מדומה בשם "האואזיס". הוא עובד די דומה למשחקי מציאות מדומה שקיימים היום, רק שהוא עשוי יותר טוב, מציאותי יותר וכולל הרבה מחוות למשחקי מחשב ישנים יותר או סתם היבטים של תרבות פופולרית אשר מעצב המשחק, ג'יימס האלידיי, שתל בו. כל משתתף בונה לעצמו אווטאר לפי רצונו והוא יכול לצבור הון של מטבעות במשחק איתו הוא יכול לשדרג את האווטאר שלו ולרכוש פריטים אשר יהפכו אותו לחזק יותר, במשחק אשר כולל גם חלקים של עימות בו אווטארים יכולים למות. הם גם יכולים לקום לתחייה, אבל בלי כל ההון והפריטים אשר נצברו. האואזיס גם כולל לא מעט מקומות בילוי רגועים יותר, כך שיש הרבה רבדים של עולם בדוי להיעלם בתוכם.

האלידיי כבר הלך לעולמו, אבל בצוואתו אמר כי הוא הכניס במשחק "Easter Eggs" – כלומר מחוות נסתרות לחייו ולדברים שאהב. אבל ביצי הפסחא הספציפיות הללו הם יותר מקריצה למעריצים – הופכות את היקום של אואזיס לקווסט בו מי שיצליח להשיג שלושה מפתחות יזכה בבעלות על החברה לה שייך המשחק (שהיא התאגיד הגדול בעולם) ולהון רב. מה ששם את הניצחון במשחק ליעד עבור התאגיד השני השני בגודלו בעולם שמעסיק/משעבד מאות או אלפי אנשים במטרה שינצחו עבורו. מולם ניצבים כמו שבטים אחרים המנסים לנצח את המשחק כקבוצה וגם הגיבור של הסרט, גבר צעיר שחי עם דודתו. שמו ווייד ווטס (או פרזיבל בתוך האואזיס) אשר דומה כי מנסה לזכות בפרס קודם כל בגלל האתגר ורק אחר כך בגלל הכסף. את החברים שלו הוא פגש באואזיס ולא בעולם האמתי ובמהלך הסרט הוא גם מתאהב באווטאר נשי אשר צובר כוח בצמוד אליו, בעודם מתמקדים בפענוח החידה.

עד כן תיאור העולם ומכאן לעיצוב העולם, שהוא באופן לא מפתיע אחד מן הדברים שהסרט עושה היטב. אומנם אין כאן תחושה של מקוריות גדולה מדי בבנייה של עולם וירטואלי, ולו הסרט הזה היה יוצא לפני עשור הוא היה הרבה יותר מנכר עיניים. זאת בעוד כעת הוא מרגיש מושקע, מרהיב ומוכר, אבל בונה היטב הן את עולם האואזיס והן את הסביבה הדיסטופית בה אנשים חיים בין משחק למשחק. כמו כן, כמעט בכל פריים בעולם הפנימי בסרט ניתן למצוא "איסטר אג" שאינה האיסטר אג העיקרית אותה מחפשות הדמויות, כלומר סתם אזכורים תרבותיים שניתן לאסוף. זאת בנוסף לעלילה אשר כוללת גם את היא הרבה (הרבה) מאוד אזכורים מהותיים, אבל רוב הזמן הסרט מסביר אותם לטובת מי שאינו מבין. מבנה זה של העלילה מאפשר לספילברג להפגין את אהבת הקולנוע שלו ובכל פעם שהוא עושה את זה הסרט מתרומם, כולל בסיקוונס ארוך שכולו מחווה מבריקה בעיניי לסרט של מאסטר קולנועי אחר.

ספילברג מעיד על עצמו שהוא גם גיימר מן הרגע שבו התחילו לשחק במשחקי מחשב, אך רובד זה עובד בסרט בצורה טובה קצת פחות. הסרט מצדיע להרבה מאוד משחקים קלאסיים בדרכים שונות, אבל לא תמיד הוא מצליח להלהיב בכך. הלא תמיד הזה אינו כולל מירוץ מכוניות קטלני בניו יורק וירטואלית עמוסת מכשולים – מדובר בסיקוונס נהדר שמזכיר כי ספילברג הוא במאי פעולה מן הדרגה הגבוהה ביותר ולפחות מאז ״טינטין״ לא נראה שהוא נהנה כל כך ליצור קטעי מתח ואקשן סוחפים, מצחיקים, ברורים ומרהיבים לעין. יש עוד כמה קטעים מסוג זה בסרט והם עשויים היטב, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של עודף. כסרט של למעלה משעתיים, יש גבול בכמה קטעים פעולה ניתן לצפות כאשר לא תמיד ממש אכפת לנו מן הדמויות. ובניית הדמויות היא הנקודה היחסית חלשה בסרט.

יש בסרט דמות אחת מרתקת ונהדרת, הדמות של המפתח של האואזיס, ג'יימס האלידיי. מגלם אותו מארק ריילנס, ששיתוף הפעולה בינו לבין ספילברג הופך בהדרגה לאחד המעניינים בקריירה של הבמאי. האלידיי הוא האמן הבורא וגם החנון המוקצן והביישן בתחומים אחרים, אדם בעל חזון ואומץ, אבל גם חשש מרבדים מסוימים בעולם הבוגר. אני מניח כי יכתבו לא מעט ניתוחים על כך שהוא מייצג של ספילברג בתוך היצירה, וזה נכון, אבל בו זמנית הוא גם מייצג את הצופה – זה שרק רוצה בידור מותח, חיבור לילד הפנימי וחיבור לעבר אשר הוא תופס כטוב יותר. דמותו מצליחה לחבר היטב את העיסוק של הסרט בעולם עתידני ובפיתוח מדעי לצד ערגה לעבר בו הדברים לא בהכרח היו פשוטים יותר, אבל הייתה להם הילה גדולה יותר. למשל כמו ההילה של הקולנוע המסורתי מול העולם הדיגיטלי אותו הסרט חוגג, או הקסם שבמשחקי מחשב המופעלים בידי מטבעות אשר כותרת הסרט מתחברת עמם. גם הדמות של שותפו בעבר של האלידיי, בגילומו של סיימון פג, מוצלחת במעט זמן מסך. מי שעוד משחק היטב זה בן מנדלסון בתור נבל בשם נולאן (שם שלוקח מן הספר ולא מהווה עקיצה של ספילברג כלפי במאי מתחרה). לא מדובר בנבל מאוד מורכב או יוצא דופן, אבל זה בהחלט הנבל הכי טוב שמנדלסון הנהדר גילם בעת האחרונה, והוא משרת היטב את הפונקציונליות של הסרט.

אבל יש לסרט גיבור מובהק, אותו ווייד המגולם בידי טיי שרידן. וזו דמות… סבירה. מלהיבה ברגעים שהסרט מבקש שתהיה מלהיבה אבל לא מפותחת פסיכולוגית כפי שהסרט רוצה שתהיה, כולל רגע אחד שאמור להיות טראומטי אבל דומה כי הוא מיד נשכח בכל ההמולה שסביב. הבעיה העיקרית היא יתר הדמויות, אלו המגלמות את משפחתו והשחקנים האחרים באואזיס עמם הוא יוצר קשר. הדמויות הללו פשוט רזות ומערכת היחסים אינה נבנית היטב, או כלל. החולשה ניכרת בעיקר בבניית סיפור האהבה של הסרט, אשר נראה כמו פנטזיה-גברית גיקית מוחלטת, ולא יעזור הפגם הלא מאוד גדול אשר מוענק לדמות. אחד מן הדברים אשר אנו לומדים על האלידיי הוא שתמיד פחד להעביר את מערכות היחסים שלו לשלב מיני ואותו דבר ניתן לומר גם על רבים מסרטיו של ספילברג – הם הופכים לפחות אמינים או טובים כאשר הם נדרשים לעסוק ביחסים שבינו לבינה.

רובד נוסף אשר הסרט לא הולך עמו את הסוף הוא האלמנט המד"בי/פילוסופי, אשר נידון בעיקר בתחילת הסרט ואז די נזנח לטובת האקשן. ספילברג כבר יצר בעבר סרטים שהיו מעמיקים ומבדרים בו זמנית לכל אורכם וכאן זה לא ממש קורה – למרות שאנשים מכורים למשחק, כל הדמויות בסרט יודעות להבדיל בינו לבין המציאות וגם מתפקדות באופן סביר נפשית בעולם האמתי, גם אם הן נהנות מנושא הסתרת הזהות אשר המשחק מאפשר. גם בכל הנוגע לזוועות אשר עברה האנושות, הסרט בעיקר גורם לנו להניח שהן קרו ולא ממש מתמודד עם ההשלכות, פרט לכך שתאגיד אכזרי יכול להיות אכזרי בצורה גלויה יותר.

אולם, בסופו של דבר, האכזבה היחסית מחלק מן הרבדים שפוספסו בסרט מפסידה אצלי, אף כי מדובר בבעיות שאכן פוגמות ביצירה. זה בגלל שהסרט הוא הצדעה לבריחה מן המציאות דרך משחקים ודרך ספקטקל. והספקטקל בסרט הזה הוא ככל הנראה השיא שהוליווד יכולה לייצר בנקודת הזמן הזו. אם ספילברג הוא באמת גיימר, הקטעים בסרט הזה בהם הוא נהנה לשחק מול עינינו שווים לא מעט.