״בחזרה מטואיצ׳י״, סקירה

אולי זה יישמע פרובינציאלי, פטריוטי, או שאר מילים שמתלווה אליהן קונטציה לחיוב או לשלילה ללא צורך, אבל סרטים לא-ישראליים עם דמויות של ישראלים מעניינים אותי אוטומטית יותר מאחרים. זה משום שאם בקולנוע המקומי זו ברירת מחדל שהזהות הלאומית של הדמויות תהיה צברית, כל בחירה שכזו בהפקה בינלאומית משליכה בעיניי על ״מה חושבים עלינו שם״. כמעט כשם שמסקרנת אותי הדעה של אחרים עליי כאדם, כך מרתק אותי לשמוע דעות עליי כעם. או כפי שניסח זאת הסוציולוג האמריקאי צ׳ארלס קוּלי: ״אני לא מי שאני חושב שאני, ולא מי שאחרים חושבים שאני, אלא מי שאני חושב שאחרים חושבים שאני״. כל דמות ישראלית בסרט הוליוודי אולי לא מתיימרת לייצג, אבל בהכרח אומרת משהו על תפיסה חברתית – בין אם השילוב של הדמות בסרט היה צורך עלילתי (מבוסס על סיפור אמיתי לדוגמה), תירוץ עלילתי (סוכני מוסד למשל) או גחמה מוחלטת.

זה יכול להיות משעשע באופן לא תמיד מכוון, כמו המפגש עם הדמויות עם השמות התמוהים דולורס (לואיז מונו) ב״OSS 117״, סגן (דניאלה קרטס) ב״מלחמת העולם Z״ או נתניה (גל גדות) ב״דייט לילי״. אם כבר גדות, שווה להזכיר את התפקיד שנתפר למידותיה כסוכנת מוסד עשויה ללא חת ב״השכנים של ג׳ונס״, ועם כבר קשיחות ושמות תמוהים איך אפשר בלי הדמות הראשית שגילם אדם סנדלר ב״אל תתעסקו עם הזוהן״. אני מתאפק עד סוף החודש עם הסרט הטרי ״7 ימים באנטבה״ ואפשר גם לחזור לימי ״אקסודוס״ ולכתוב מאמר שלם על ייצוג ישראלים בקולנוע שאינו ישראלי, אבל במקום זאת אגיע לשורה התחתונה שלי – מעורבות של ישראלים אמיתיים בקאסט יכול מצד אחד למנוע מבוכה כמו מתן שם לא סביר, אבל מצד אחר מתערב באותנטיות של הייצוג, של השיקוף האמיתי. זה בדיוק המצב בסרט החדש ״בחזרה מטואיצ׳י״ (Jungle) – הפקה אוסטרלית-קולומביאנית המביאה למסך את סיפורו של יוסי גינסברג, אבל עם מעורבות ישירה של מושא הסרט האמיתי ועם מפיקה ישראלית מאחורי הקלעים, דנה לוסטיג (״וידוייה של נערת המסיבות״, ״סטריפטיז באיגואנה הכחולה״).

בשנת 1981 גינסברג, מטייל ישראלי מרמת-גן, שרד שלושה שבועות בג׳ונגלים של האמזונס לאחר שניתק מן החבורה עימה טייל והלך לאיבוד. כמה שנים לאחר מכן הוא כתב על זה ספר, שכותרותיו ככותרות הסרט בעברית ובאנגלית, ועלילתו מתרחש בצפון מחוז לה פאז בואך הנהר ששמו טוּאיצ'י (אין קשר לאמן הלחימה היפני העיוור זטוּאיצ׳י, אבל מתחרז). הנתונים הללו מובילים לנקודת מוצא של צפייה בסרט הישרדות שסופו גלוי – אנחנו כבר יודעים מראש שהדמות הראשית לא רק ניצלה אלא גם יכולה להשפיע כיום על העיבוד לסיפורה. רוצה לומר, מה שמעניין הוא לא ״האם שרד״ אלא ״איך שרד״, עם דאגה מסויימת שאמורה להתפתח גם לגורל דמויות המשנה, שהמציאות מספיילרת אבל אני לא אעשה זאת. היות וזו המטרה שהציב לעצמו הסרט, עבורי הוא פיספס את רוב רובה.

את הצעיר הישראלי מגלם השחקן הבריטי דניאל רדקליף, חמוש בזקן פרא, משקל שהולך ומתדלדל וכמובן מבטא שלא לגמרי הבנתי (מזרח אירופה? אולי ארמניה?). אנו פוגשים אותו מפליג לעבר לה פאז אשר בבוליביה, שם הוא פוגש ומתיידד עם מטייל שוויצרי בשם מרקוס (ג׳ואל ג׳קסון). מרקוס מפגיש אותו עם קווין האמריקאי (אלכס ראסל) ובדיוק כשהתוכניות של השלושה מתבהרות, צדה את גינסברג ברחובות המקום דמות מסתורית בשם קארל (תומאס קרצ׳מן). קארל מציג עצמו כטייל מקצועי המכיר מקומות בג׳ונגל שאינם מסומנים על המפה וכוללים בין היתר שבט ילידים אבוד וזהב. יוסי מחליט לא רק להאמין לסיפורים של קארל אלא גם להפעיל מניפולציות על חבריו החדשים כדי שיילכו כולם יחד בעקבותיו. כך, כבר אחרי כמה דקות, האמינות של הסרט נסדקת. כלומר, יכול בהחלט להיות שזה מה שהיה באמת, אבל מה שטוב למציאות לא תמיד מספיק עבור הקולנוע.

על הרפתקאותיו הקודמות של גינסברג אנחנו למדים בסרט רק בדיעבד ודרך דיאלוג. זה לא לגמרי מספיק כדי לאפיין אותו כבחור שיילך אחר זר שפגש זה עתה וגם יגרור אחריו זרים נוספים. הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו היא תאוות הזהב שלו – וזאת לאחר שסיפר כי הפסיד את הונו שצבר בעבודה קשה באלסקה בערב של הימורים בלאס וגאס. זה קצת סותר את העובדה שבחר שוב בעבודה קשה, בניו יורק, לפני שהגיע לטייל בדרום אמריקה, אבל החלטתי לנסות שלא להיות קטנוני עוד לפני שהסרט השלים רבע שעה מתוך כשעתיים. אולם, הבמאי גרג מקלין (״The Belko Experiment״) והתסריטאי ג׳סטין מונג׳ו (״פארסקייפ״) כאילו עשו כל שביכולתם כדי להקשות. זה בהחלט היה עוזר לי ומחבר אותי ביתר קלות לדמות הראשית, אם היינו ממש רואים ומרגישים את מה שעבר על יוסי והוביל אותו להחלטה המוזרה, אבל בשל חוסר משאבים, הפקתיים או יצירתיים, זה לא המצב.

גם לגבי דמויות המשנה, נדרשת הסקת מסקנות ארטילאית משהו. מניעיו של קארל עצמו לצאת למסע עם שלושת הצעירים מוסברים בתחילה ככלכליים ובהמשך יש סוג של טוויסט לגביו, על קווין נאמר שהוא יוכל ״לצלם תמונות ששוות נשיונל ג׳יאוגרפיק״ וזה מספיק לו, ומרקוס? לו יש רצונות חבויים ולא ממומשים כלפי מחבריו, אם פענחתי נכון. החבורה יוצאת למסע אל מעבה היער ומבלה לפחות שלושת רבעי שעה של ביחד לפני פיצול יזום, שמצאתי בו היגיון עלילתי חלקי. אלא שאחרי כן הטבע הוא זה שמפריד בין יוסי לבין שותפו הנותר ואחרי כשעה ומשהו של סרט הוא סוף סוף לבד בג׳ונגל כמו שהובטח. זה קורה אחרי פתיחה שהייתה אוסף של רגעים לא מרגשים תחת הכותרת של טיול תרמילאות אחרי צבא, כולל סצנת הזיית סמים בסגנון שהייתי משוכנע שיצא מהאופנה מזמן, וגם אחרי פסיפס של ריבים ילדותיים או רגעי אושר קטנים שמוכרים אולי רק למי שחוו טיולים מהסוג הזה וכשלו מלרתק את הצופה הספציפי הזה בזכות האישיות הדקיקה עד לא קיימת של המעורבים. אחרי שצלחנו את כל זה, סוף סוף אפשר להתחיל בסרט.

אלא שסך כל הדקות שבהן מובא סיפור ההישרדות של יוסי גינסברג בג׳ונגל, נקטע ללא הרף. בין אם זה על ידי קפיצה למקומות אחרים ודמויות נוספות שמסיטות את העניין, הזיות שמטרתן לתאר את תודעתו המתערפלת אחרי ימים ארוכים לבדו (שאני מצאתי כמצחיקות שלא במכוון), או פלאשבקים שאמורים להעשיר את הדמות הראשית אבל מוציאים אותה בתור הבחור הרגיל אי פעם (אבא רצה שיילך ללמוד, דודו איחל לו הצלחה ונתן לו קמע שישמור עליו). כיוון שהקטיעות הללו לא באמת תורמות הן בהכרח מפריעות למה שאמור להיות החוויה הראשית, שרוב צופי הקולנוע יכירו מאינספור סרטים אחרים. סרטים על הרפתקה של חיפוש אחר ציבילזציה אבודה ואוצרות זהב (למשל ״העיר האבודה Z״ של ג׳יימס גריי) שהופכים למסע הישרדות מיוער של דמות בודדה (לדוגמה ״לשרוד עד החופש״ של ורנר הרצוג), בדגש על אחיזתה המתרופפת במציאות לצד הגוף שהולך ונמק. ומפני שהחוויה הזו לא צוברת מסה משמעותית, היא מתקשה להיות כבדת משקל כפי שהייתה רוצה.

השילוב בין הצרות האלה יוצר צרה נוספת ומהותית – מסע הישרדות לא ממש אפי של בחור לגמרי נורמטיבי. כזה שההזיות שלו הן קלישאות, החוויות שלו קלות לניחוש כמו לפנות לאלוהים בלי להאמין בו, והרבה מן הפעולות שהוא מבצע נופלות לקטגוריה מהסוג שיותר מדי נוח לגלגל מולן עיניים מן הכורסה בסלון או המושב בבית הקולנוע (הליכה במעגלים, בחירת מחסה לא מתאים וכן הלאה). יש בסרט גם כמה רגעים חזקים שבהם אפשר בהחלט להתחבר לחוויה, לצד מספר סצנות די מגעילות כמצופה מן הסיטואציה, בעיקר אלה הקשורות לברירות המחדל המזינות לצד התפוררות הגוף. אבל כמכלול, אי אפשר להשוות בין הסרט הזה לבין תיאור המתרחש בספר הכתוב בגוף ראשון.

כדי לא להישמע שלילי באופן גורף מדי לגבי סרט כמעט-סביר בסך הכל, אציין שרדקליף נותן את כל כולו (שזה אולי יותר מדי), שאר השחקנים משתדלים והלוקיישנים, שחלקם אוסטרליים בכלל, מספקים גרסה קולנועית מכובסת אך יעילה למדי לג׳ונגלים של בוליביה. מבין האלמנטים הקולנועיים חיבבתי למדי את המוזיקה שהלחין ג׳וני קלימק (״ראן לולה ראן״), כיוון שהייתה לא לחלוטין מתבקשת ותיפקדה לפרקים כמעין מוזיקה פנימית של הגיבור, וראויה לשבחים גם מחלקת האיפור הענפה שאחראית לכמה מהסצנות הדוחות בסרט, וזה בהחלט הישג. אך למרות הכל, ובשל כל שאר ההחלטות האמנותיות שפורטו לעיל, התוצאה כל-כך שגרתית עד שהיא מערערת את האלמנט הניסי של הסיפור המקורי. באותו עניין, אני גם לא מרגיש שלמדתי יותר מדי על ישראלים וישראליוּת כפי שקיוויתי, מלבד תזכורת לכך שאנחנו העם הנבחר עליו יש השגחה תמידית. כלומר, לפחות בענייני הישרדות, לאו דווקא בנושא קולנוע.